כמו בכל סיפורי הספורט הטובים ביותר, גם השיא הזה לא היה אמור לקרות. תאדה ציקובסקי, החלוץ הפנטסטי של ראסינג פריז, היה החלוץ המרכזי המוביל של נבחרת צרפת לקראת סוף שנות ה-50. רנה בליאר מריימס נחשב כמחליף האידיאלי ומספר שתיים בהתקפה של הטריקולור. אבל רגע לפני היציאה לשבדיה, לקראת מונדיאל 1958, התברר למאמן אלבר באטו כי שניהם לא יהיו כשירים בזמן לטורניר בגלל פציעות – ונאלץ לזמן שחקן שכלל לא בנה עליו, חלוץ נוסף מריימס בשם ז'וסט פונטיין.
השבוע הלך פונטיין לעולמו בגיל 89, כשהוא לוקח עימו הישג שככל הנראה לעולם לא ישוחזר - 13 שערים במונדיאל אחד. אותו גביע עולם שאליו כלל לא היה אמור לצאת. עוצמת השיא עוצרת נשימה: הוא שיחק רק במונדיאל ההוא, ועדיין ניצב עד היום במקום הרביעי בטבלת הכובשים הגדולים במונדיאל יחד עם שחקן נוסף. השחקן הזה הוא לאו מסי, אחד הגדולים בהיסטוריה ויש שיגידו הגדול ביותר, שהיה זקוק לחמישה מונדיאלים כדי להגיע לכמות הזו. שישה משחקים לעומת 26. זה בלתי נתפס.
מה שעוד בלתי נתפס הוא שסביר להניח שרובכם חשבתם שהוא מת כבר מזמן, לפחות אלו שזכרו בכלל את קיומו בתור פרט טריוויה נפלא. פונטיין מעולם לא היה פלה, שמותו שלח גלים של אבל שהציפו את כדור הארץ. הוא לא היה אחד מהמאגר הקבוע של אגדות העבר שתפסו כותרות עם התייחסות לאירועים עכשוויים, או שמישהו צייץ בשמן תגובות לשיאים ואליפויות.
כבוד מאוחר
"רק בנמל התעופה, לפני שיצאנו לשבדיה, המאמן באטו אמר לי שאהיה החלוץ המרכזי הפותח. הוא לא ממש רצה אותי". כך סיפר פונטיין אחרי שנים רבות. עניין של טעם. הרי זה לא שפונטיין נשלף משום מקום: עונת 1957/58 הייתה הטובה בקריירה שלו, עם 39 שערים בכל המסגרות, למרות שבמהלכה עבר ניתוח בברך. אבל גם שני החלוצים המרכזיים האחרים שהועדפו על פניו היו בכושר טוב, ובאטו התחבר אליהם יותר. פונטיין ערך לפני כן רק חמש הופעות בנבחרת, ושלוש שנים תמימות עברו מהאחרונה שבהן ועד למונדיאל. חוץ מזה, הכוכב הגדול בהתקפת צרפת, ובכלל בנבחרת, היה מישהו שהטיל צל על כל הקריירה של פונטיין – רמון קופה.
קופה היה הפנים של הנבחרת, שסיימה בסופו של דבר במקום השלישי בטורניר ההוא, והאיש שזכור ממנה יותר מכל. מספר חודשים אחרי המונדיאל הוא זכה בכדור הזהב, פרס שחקן השנה בעולם, בזמן שפונטיין דורג רק שלישי. אותו גביע עולם נערך בסיומה של העונה השנייה מבין שלוש רצופות שבהן קופה זכה בגביע אירופה לאלופות עם ריאל מדריד, ובקיץ 1959 היריבה האחרונה בגמר של הרצף הזה הייתה ריימס של פונטיין. האחרון הוכתר כמלך השערים של המפעל עם עשרה כיבושים באותה עונה, אבל התהילה הלכה למנצח. פונטיין בכלל הגיע כמחליף של הכוכב שעזב – קופה.
זה לא שהייתה שם מרירות, אלא בדיוק להפך. הם היו חברים בלב ובנפש, ופונטיין אמר בעבר כי קופה היה כמו אחיו הגדול וכי הם היו "צמד קסום" כששיחקו יחד בנבחרת, אבל בראייה היסטורית קשה להתעלם מהעובדה שהחפיפה בין השנים הגדולות בקריירה של שניהם פגעה בצורה מסוימת במורשת של פונטיין, שתמיד היה קצת אחרי קופה בכל המרוצים. רק בסוף הקריירה שלו הם שיתפו פעולה שוב בריימס, שם החלוקה הייתה שוויונית.
אבל באותו מונדיאל הבמה הייתה כולה של פונטיין, שנהנה ממסירות האמן של קופה. הוא פתח עם שלושער ב-3:7 על פרגוואי, במשחק שבו קופה והצלע השלישית בהתקפה, רוז'ה פיאנטוני, תרמו שער בודד. הוא היה אחראי גם לשני השערים בהפסד 3:2 ליוגוסלביה החזקה, שבו היריבה סימנה אותו ואת קופה ופירקה אותם בעבירות קשות, ואז כבש את השער שהתברר כמכריע ב-1:2 על סקוטלנד.
פונטיין שוב עמד במוקד עם צמד ב-0:4 נגד צפון אירלנד ברבע הגמר, וכנראה ידע שאיש לא יזכור את השער שלו בהפסד 5:2 לברזיל בחצי הגמר, לאור השלושער של פלה. הוא סיים עם שער אחד לפחות בכל משחק, כולל הקרב על המקום השלישי מול מערב גרמניה, אבל שם זה כבר היה עולם אחר – צרפת ניצחה 3:6 עם רביעייה של פונטיין והשלימה את ההישג הטוב בתולדותיה במונדיאלים עד אז. זו הייתה יכולה להיות חמישייה שתסגור 14 שערים, אבל איך לא, כשצרפת זכתה בפנדל הוא נתן לקופה לקחת את הבעיטה.
והנה עוד משהו שמעיד על כך שפונטיין מעולם לא הצליח להגיע למעמד של כוכבים נוצצים ממנו: 13 שערים במונדיאל לא הספיקו לו אפילו להיכנס לנבחרת הטורניר. מה ששמעתם. העיתונאים שהצביעו נתנו לו את מספר הקולות הגבוה ביותר מבין כל שחקני ההתקפה, אבל הם התחלקו בין שתי עמדות שונות וכך הוא לא השיג מספיק כדי להתברג באחת מהן... גם נעל הזהב, פרס הכובש המצטיין בטורניר, לא הייתה קיימת אז – אבל 40 שנה לאחר אותו טורניר גארי לינקר העניק לפונטיין אחת כזו בשידור חי בטלוויזיה כאות כבוד.
הפריצה בניס
הכל התחיל בכלל במרוקו, כשעוד הייתה מדינת חסות של צרפת. פונטיין נולד במרקש לאב צרפתי ולאם ספרדייה, אחד משבעה ילדים, כיכב במדי קזבלנקה – אבל ידע שהקבוצות הצרפתיות הגדולות עוקבות ללא הרף אחרי הליגה המרוקאית, ושיש לו אופק להתפתחות.
ניס הייתה זו שצירפה אותו כשהיה בן 20, ואחר כך הגיע במעבר ב-1956 לריימס, אחד המועדונים הגדולים בעולם באותה תקופה. בשש עונות בקבוצה הוא כבש 145 שערים ב-152 הופעות. המספר מדהים עוד יותר לאור העובדה שבשתי האחרונות כמעט לא שיחק (16 הופעות בסך הכל) בגלל שבר כפול ברגל שממנו לא הצליח להחלים - מה שהוביל לפרישתו בגיל 28.
הוא ירד מהמגרש עם ארבע אליפויות (הראשונה עם ניס), שני גביעים, שני תארי מלך השערים של הליגה הצרפתית, 30 שערים ב-21 הופעות בלבד בנבחרת – ותחושה שלמרות כל אלה, הקריירה שלו התפספסה והסתיימה מוקדם מדי. גם הוא הרגיש כך. בריאיון שהעניק בעבר הודה פונטיין: "הייתי מחליף את השיא בעוד 6-5 שנים של משחק, כי כדורגל היה התשוקה שלי. הייתי בפסגה, הרווחתי המון".
כמאמן הוא לא הצליח במיוחד. תקופה קצרצרה בנבחרת צרפת, מעבר שלא הותיר חותם בפריז סן-ז'רמן ובטולוז, ואז חזרה לשורשים עם נבחרת מרוקו, שאיתה לא עלה למונדיאל אבל הוביל למקום שלישי באליפות אפריקה. שוב המקום השלישי הזה. זה כנראה לא היה בשבילו.
הוא היה חיית רחבה, שחקן חזק ומהיר מאוד, מהסוג שזקוק רק לחצי הזדמנות באזור השער כדי להטיס את הכדור פנימה. אחד העיתונאים שסיקר את מונדיאל 1958 טען כי "כל מה שפונטיין צריך כדי להבקיע זה לעמוד על הרגליים". ברגע שזה לא היה בשליטתו, אלא באחריות השחקנים שהדריך, היה לו קשה יותר להוציא לפועל את הרעיונות שלו.
וכך הוא דהה כדמות ציבורית, נשאר בתודעה הצרפתית אך התעמעם בראייה בינלאומית. כפי שהיה אלמוני בכל מקום חוץ מאשר צרפת לפני 1958, הוא חזר בעשורים הבאים להיות קוריוז. אבל גם הוא ידע שגם אם מדובר בקוריוז, הוא לא יימחק. "אני לא חושב שניתן יהיה לשבור את השיא שלי", אמר ב-2006.
ובסופו של דבר, אולי אפשר בכלל להשוות אותו לשיאן צרפתי אחר. שחקן שהיה שותף לזכייה בגביע העולם, שהצטיין במונדיאל האחרון, שכובש בכמויות ומצליח גם בזירת המועדונים – ויותר מהכל, הפך לאחרונה למלך השערים של נבחרת צרפת בכל הזמנים. ועדיין, לנצח אוליבייה ז'ירו ייזכר כמישהו ששיחק לצד סופרסטארים כמו אנטואן גריזמן וקיליאן אמבאפה ולא בתור האירוע המרכזי בעצמו. אולי זה הגורל של הסקוררים הצרפתים הטובים ביותר.
פורסם לראשונה: 07:44, 03.03.23
