את הרושם הראשוני, המוחץ והקובע על בירת מקסיקו - מקבלים כבר במטוס, בשעת לילה, כששמיכת אורות רחבה נפרשת מאופק עד אופק, ויוצרת מראה דרמטי של שמים הפוכים וזרועי כוכבים.
עיר של ישן וחדש: מקסיקו סיטי  עיר של ישן וחדש: מקסיקו סיטי
עיר של ישן וחדש: מקסיקו סיטי
(צילום: גילי חסקין)
מקסיקו סיטי (בספרדית: Ciudad de México, ובתרגום מילולי לעברית:"סִיוּדָאד דֶה מֶחִיקוֹ") היא עיר מלהיבה ונעימה גם יחד, המשמשת גם כמחוז פדראלי עצמאי. העיר, מהווה את מרכזה המסחרי, התעשייתי, החברתי והתרבותי של המדינה, ונחשבת לאחת מהערים הגדולות בעולם; המטרופולין שלה, ששטחו מתפרש על פני 4,979 קמ"ר (כרבע משטחה של מדינת ישראל) מונה כמעט 24 מיליון תושבים (פי שלוש מכלל אוכלוסיית מדינת ישראל), והיד עוד נטויה.
(צילום: גילי חסקין)
בימים אלו, מקסיקו סיטי היא לא פחות מאשר כרך המשלב בין חדש לישן, עיר הנמצאת בתנופה בלתי פוסקת, אליה מהגרים בין 3,500-3,000 תושבים חדשים מדי יום. מרביתם מגיעים מהכפרים עם חלומות גדולים, ותורמים לבירה המקסיקנית מיליון תושבים חדשים בשנה.
(צילום: יאיר גלזר)
מפת מרכז אמריקה    מפת מרכז אמריקה
מפת מרכז אמריקה
מבט חטוף ברכבת התחתית של העיר, מוכיח כמה שהיא מאוישת וצפופה: מדי יום נוסעים ברכבת לא פחות מארבעה מיליון נוסעים, והיא נחשבת לאחת מהרכבות העמוסות ביותר בעולם. לצד זה, היא גם אחת מהגדולות והיעילות בהן וכוללת 207 קילומטרים של מסילה תת-קרקעית, תריסר קווים וחיבור לרכבת עילית.
(צילום: גילי חסקין)

תרבותית או מסוכנת?

העיר, הנמצאת בגובה של 2,240 מטרים מעל פני הים, מוקפת בהרי געש מושלגים שגובהם נע בין 5,000-3,900 מטרים מעל גובה פני הים. מדובר בעיר יפהפייה ועשירה מבחינה תרבותית, שיכולה להיות יעד לטיול בפני עצמו ולמלא בקלות שבוע ימים מעניין ומגוון.
מפת מקסיקו    מפת מקסיקו
מפת מקסיקו
במקסיקו סיטי יש כ-160 מוזיאונים, 100 גלריות לאומנות וכ-30 אולמות קונצרטים, והיא אף מדורגת במקום הרביעי בעולם במספר התאטראות הנמצאים בתחומה (אחרי ניו יורק, לונדון וטורונטו). כמו כן, העיר מנוקדת בריאות ירוקות ושפע של גנים.
(צילום: גילי חסקין)
העיר, ידועה גם במבני הפאר המרשימים והרבים שנבנו בה במאה ה-19. תודות להם, הגאוגרף הפרוסי, אלכסנדר פון הומבולדט, שחי וחקר את מקסיקו במשך שנה שלמה, העניק לה את הכינוי "עיר הארמונות" (la Ciudad de los Palacios). סיבוב קצר במרכז העיר חושף את המבנים העתיקים, שהצליחו להישמר היטב למרות השנים הרבות שחלפו מאז בנייתם.
(צילום: גילי חסקין)
הזמן הטוב ביותר לבלות בה הוא בסופי השבוע, אז אפשר ליהנות מבילוי בפארקים העירוניים ובשווקים, המציעים חוויה אותנטית למדי בדמותם של מאכלים מקומיים, רוכלים שידחקו בכם לרכוש ציורים המציגים את סיפורה של העיר, בגדים שנתפרו ביד ופריטים מסורתיים נוספים.
(צילום: גילי חסקין)
(צילום: גילי חסקין)
למתעניינים בקורידה: מאז שמלחמות השוורים נאסרו בספרד, מקסיקו סיטי היא אחד המקומות האחרונים בהם ניתן לצפות ב"ספורט" שנוי במחלוקת זה.
הפירמידות בטאוטיווקאןהפירמידות בטאוטיווקאן
הפירמידות בטאוטיווקאן
(צילום: shutterstock)
העיר, משמשת גם נקודת מוצא לטיולים בסביבה, בהם אתר הפירמידות המפורסם של טאוטיווקאן (Teotihuacán), העיר הקולוניאלית המרהיבה פואבלה (Puebla) והר הגעש המושלג, פופוקטפטל (Popocatapetl), המתנשא מעל העיר.
פואבלה   פואבלה
פואבלה
(צילום: shutterstock)
פואבלה , וברקע - הר הגעש המושלג פופוקטפטל   פואבלה , וברקע - הר הגעש המושלג פופוקטפטל
פואבלה , וברקע - הר הגעש המושלג פופוקטפטל
(צילום: shutterstock)
לצד כל זה, בלתי אפשרי להתעלם מכך שלמקסיקו סיטי יש מוניטין של מקום מסוכן ומועד לפורענות בכל הנוגע לגניבות ולמקרי שוד אלימים. הנתונים הרשמיים מדברים על כחמש מאות מקרי פשיעה המתרחשים מדי יום.
(צילום: גילי חסקין)
אולם, בשנים האחרונות רשויות העיר עושות מאמץ רב בניסיון להחזיר את הביטחון לעיר בדרכים שונות, אחת מהן הייתה הזמנתו של ראש עיריית ניו יורק לשעבר, רודי ג'וליאני - שהתפרסם כמי שהצליח לבער את הפשע בניו יורק - על מנת שייעץ ביישום השיטות שהנהיג בעירו. ואכן, בשנים האחרונות מספר השוטרים בעיר גדלה, במיוחד סביב מרכזי העסקים והבילוי. אגב, בכל ביקוריי הרבים במקסיקו סיטי - לא נתקלתי ולו במקרה אחד של אלימות.

אחת מהערים המזוהמות בעולם

רעש האדמה שהרעיד את העיר בספטמבר 1985, עורר חשש גדול בקרב התושבים. ברעידת האדמה נהרגו כ-10,000 בני אדם, ובין 50,000 -90,000 נותרו ללא קורת גג. נזק של ארבעה מיליארד דולר נגרם בתוך פחות משלוש דקות. רעידות האדמה ממשיכות לפקוד את האזור מפעם לפעם, אולם הבנייה של עשרות השנים האחרונות מעניקה לעיר וליושביה חסינות לא רעה מפניהן.
(צילום: EPA)
רעידת האדמה שפקדה את העיר ב-2017רעידת האדמה שפקדה את העיר ב-2017
רעידת האדמה שפקדה את העיר ב-2017
(צילום: gettyimages)
וכמו בכל דבר בחיים - לצד ההיבטים החיוביים, גם לבנייה המאסיבית ולגידול העירוני יש השלכות שליליות, אחת מהן היא זיהום האוויר שמכניס את מקסיקו סיטי למועדון המפוקפק של הערים המזוהמות בעולם; מאות בתי החרושת, אלפי המפעלים ומיליוני כלי הרכב - פולטים מדי יום כמויות עתק של גזים רעילים. ומכיוון שהעיר שוכנת בעמק סגור, מונעים ההרים שמסביבה תחלופה של האוויר. גם במקרה הזה, נעשים מאמצים ראויים לציון מצד הרשויות להפחית את רמת הזיהום.
מקסיקו סיטימקסיקו סיטי
בנייה מאסיבית: מקסיקו סיטי
(צילום: שאטרסטוק)

בראשית היו אצטקים

מקסיקו סיטי בנויה על חורבותיה של בירת האצטקים. על פי האגדה האצטקית, בני עמם הגיעו לכאן מצפון בניסיון לחפש אחר מולדת חדשה. האלים, הנחו את אבותיהם להקים את בירתם במקום בו יבחינו בעיט היושב על קקטוס ואוחז במקורו בנחש (ציור המופיע במרכז הדגל המקסיקני).
(צילום: גילי חסקין)
ואכן, במאה ה-14 נדדו האצטקים לתוך הרמה, בה שוכנת כיום בירת מקסיקו, בניסיון לתור אחר הסימן. בהגיעם לעמק מקסיקו, הם זיהו ברמה שבמרכז המדינה המתנשאת לגובה של 2,240 מטרים, את העיט והנחש - סמלי הטוב והרע - ושם בנו את בירתם, טנוצ'טיטלאן (Tenochtitlan).
העיר, נבנתה על אי בלב אגם טשקוקו (Texcoco) הרדוד. היה זה גוף מים שצבעו כחול עז, משובץ בגנים צפים ומעוטר בפרחים צבעוניים. גשרים מלאכותיים חיברו את העיר לחוף, ובמשך השנים נבנו רבעים נוספים על איים אחרים וקטנים יותר. בירת האימפריה האצטקית, מנתה אוכלוסייה שכללה בין 300-200 אלף איש, ונחשבה לאחת מהערים הגדולות ביותר בעולם הקדום.
(צילום: גילי חסקין)
ההיסטוריון והכובש הספרדי ברנאל דיאס דל קסטיו, תיאר בכתביו את שראו עיניו בהגיעו לטנוצ'טיטלאן בשנת 1519: " …וראינו באותן ערים מזבחות דמויי מגדלים ומצודות וכולם מלבינים, תופעה מעוררת התפעלות…ולאחר שהערכנו את כל שנגלה לעינינו, פנינו לצפות בכיכר הגדולה ובהמוני ההמונים שהצטופפו בה, אלה קונים ואלה מוכרים. ההמולה והרחש של הקולות והמילים נבעו לא ממקורה של לשון אחת בלבד, ובינינו נמצאו חיילים שפקדו מקומות רבים בתבל, ואלה אמרו שכיכר כה גדולה ומסודרת וכה מתוקנת ומלאה אדם, לא ראו מעולם…".
(צילום: גילי חסקין)
ב-1521 נפלה העיר בידי הכובש הספרדי הרנן קורטז, זמן קצר לאחר שהאצטקים השכילו להבין שהספרדים אינם שליחיו של האל המזוקן קצאלקואטל - כפי שנטו להאמין עד אז, אלא שודדי זהב שהגיעו לעיר במטרה להתעשר. קורטז, החריב ושרף את העיר ההדורה כמעט לחלוטין.
בשנת 1524 נבנתה העיר מחדש, והפעם בסטנדרטים הספרדיים הקולוניאליים ואף זכתה בשם חדש: סיודד דה מחיקו", כלומר - "מקסיקו סיטי". תוך חמישים שנה מתו כתשעים אחוזים מן הילידים ואלו שנותרו - ברחו מהעיר, או התערבבו בקשרי נישואין ואונס עם הספרדים. למעשה, הייתה זו לידתו הכואבת של העם המסטיצי שיצר את מקסיקו. במהלך השנים הללו, העיר הפכה למרכז שלטוני חשוב ששימש את הספרדים, ששלטו באותה תקופה על שטח נרחב של העיר, שכונה "ממלכת המשנה ספרד החדשה" .
(צילום: גילי חסקין)

מפרידה קאלו ועד ליאון טרוצקי

מקסיקו חוותה לא מעט מלחמות לאורך השנים, במסגרתן נכבשה בירתה פעם אחר פעם: במלחמת ארצות הברית-מקסיקו בשנת 1848, כבש הגנרל האמריקני וינפילד סקוט את מקסיקו סיטי, וקבע את מושבו בטירת צ'פולטפק (Chapultepec), לא הרחק מהמקום בו שוכן בימים אלו המוזיאון הארכאולוגי הרשמי של העיר. במסגרת אותה מלחמה עקובה מדם, מקסיקו המובסת הפסידה לארצות הברית את המדינות קליפורניה, נבדה, ניו מקסיקו, אריזונה, קולורדו, יוטה וויומינג. כמו כן, אולצה להכיר בטקסס כעצמאית ולימים, הצטרפה האחרונה לארצות הברית.
עמודי האבן לזכרם של 13 החיילים המקסיקנים בפארק צ'פולטפק    עמודי האבן לזכרם של 13 החיילים המקסיקנים בפארק צ'פולטפק
עמודי האבן לזכרם של 13 החיילים המקסיקנים בפארק צ'פולטפק
המסורת, מספרת על גבורתם העילאית של 13 חיילים מקסיקניים, שניסו בכוחותיהם הדלים לעצור את כוחותיו של הגנרל סקוט, בניסיון לכבוש את הטירה. אולם, לא היה להם כל סיכוי מול יחידה צבאית מיומנת זו וגדולה עשרת מונים מהם. הם קובעו בזיכרון הלאומי כמרטירים וכמה עמודי אבן בפארק צ'פולטפק (Monomento a los Niňos Hereos), מסמלים זכר לגבורתם. ראשי מדינות המבקרים במקסיקו - נוהגים לעבור לצידם ולחלוק להם כבוד.
שדרת הרפורמהשדרת הרפורמה
"שדרת הרפורמה"
חוסר יכולתה של מקסיקו לשלם את חובותיה, הביא להשתלטות מעצמות אירופה על המדינה הצעירה ולהמלכת מקסימיליאן הראשון, אחיו של קיסר אוסטריה ההבסבורגי. השליט "המוצנח" הטביע את חותמו בשיפוצים נרחבים ברחבי העיר, אותה תכנן מחדש לפי המודל הפריזאי כדי שאשתו, צ'רלוטה, תוכל להסתגל ביתר קלות לארץ החדשה. אז נסללה השדרה האלכסונית, שלאחר הדחתו כונתה "שדרת הרפורמה" (Paseo de la Reforma).
לאחר הוצאתו להורג של מקסימיליאן ב-1867, שלט במקסיקו הדיקטטור פורפיריו דיאס, במשך כשלושה עשורים. הוא פיתח רבות את העיר, בנה מבנים מפוארים והציב מונומנטים מרהיבים. המונומנט המפורסם ביותר בעיר, הוא פסל מלאך העצמאות המקסיקני (El Angel de la Independencia). זהו פסל מוזהב, בדמות מלאך מכונף, שנמצא על עמוד גבוה במרכז כיכר ב"שדרת הרפורמה" הארוכה והמפוארת, הנחשבת לאחד ממוקדי הפעילות העסקית והכלכלית של העיר. כך למשל, הבורסה המקסיקנית לניירות ערך, קבעה את שם את מושבה.
(פסל מלאך העצמאות המקסיקני ב"בשדרת הרפורמה" )
בלב המרכז ההיסטורי (Centro Historico) של העיר, נמצאת כיכר הסוקאלו (Zocalo), הענקית, שדגל מקסיקו הענק מתנוסס במרכזה. את הצדדים הדרומי והמערבי של הכיכר תוחמים הפורטאלס (קשתות בסגנון ספרדי, אופייניות לכיכרות מקסיקניות) המסורתיים, ובהם חנויות ותיקות של בגדים ותכשיטים יקרים. לעתים מתאספים כאן מפגינים זועמים - ילידים שהגיעו מהאזורים המרוחקים - מוחים נגד דורות של עלבון וקיפוח, תוך כדי שהם נתלים באמיליו זאפטה - המורד, הלוחם והחולם של ראשית המאה העשרים.
בצפון הכיכר, ניצבת כיום הקתדרלה של העיר, שנבנתה לראשונה במאה ה-16 ואז שוב במאה ה-18. הכנסייה, סימלה עבור המקומיים את מות האלים של פעם, ואת קבלתה של תרבות חדשה. הקתדרלה הנוכחית בנויה בסגנון בארוקי, ונחשבת לגדולה בקתדרלות של אמריקה הלטינית. הנכנס בשעריה נאלם דום נוכח החלל המרשים והעצמתי, כמו גם שפע הפסלים, הציורים והעוגב ההופכים את הכנסייה, בעיני הקתולים, לחיקוי של מקדש שלמה המלך.
קונצרט רוק לנפגעי רעידת האדמה שהתקיים בכיכר הסוקאלוקונצרט רוק לנפגעי רעידת האדמה שהתקיים בכיכר הסוקאלו
קונצרט רוק לנפגעי רעידת האדמה שהתקיים בכיכר הסוקאלו
(צילום: AP)
בעקבות שקיעתה האיטית לתוך האגם עליו העיר בנויה, נמשכות העבודות בכנסייה ובמרכז ההיסטורי כולו עד היום הזה; מהנדסי העיר מחדירים רגליות בטון לתחתית האגם, העשויות למנוע הרס בעת רעידות אדמה.
בצמוד לכיכר נמצאת כנסייה בסגנון צ'וריגרסקי – Sagrario Metropolitan, שנבנתה על חורבות מקדש אצטקי ולכן היא נחשבת ליציבה יותר. לצד הכנסייה נמצאים שרידי המקדש הגדול של טנוצ'טיטלאן - טמפלו מאיור (Templo Mayoa) – שנחשף רק ב-1978, בעת חפירת קו הרכבת התחתית באזור. מכיוון שהאצטקים נהגו לבנות מקדש חדש בתום כול מחזור בן 52 שנה, נראים שם שרידי שבעה מקדשים, שנבנו זה על גבי זה.
ברחבה אל מול המקדש, מחוללים צעירים מקסיקניים הלבושים אזור חלציים מעור, מגנים מקושטים וחניתות בידיהם, ולעתים כתר נוצות צבעוניות לראשם. הם רוקדים ומתופפים בקצב מונוטוני בשמש הקופחת. מנסים להחיות את המוזיקה והריקוד של אבותיהם. לטענתם, קצב התופים לא פסק מאז ימי האצטקים והם מחדשים את הפולחן, כדי שהשמש תוסיף לזרוח, כדי שהדורות הבאים לא ישכחו.
(צילום: גילי חסקין)
לצידם מרפאים עממיים בעשן ובעלי בזיליקום. מולם ניצבים פציינטים תמימים, עוצמים את עיניהם, פורשים את זרועותיהם לרווחה, שואפים את העשן, מאזינים לצלילי הקונכייה וסופגים חבטות רכות של עלים.
(צילום: גילי חסקין)
(צילום: גילי חסקין)
בצדה המזרחי של הכיכר נמצא הארמון הלאומי (Palacio Nacional), שנבנה על חורבותיו של ארמון מוקטסומה, המלך האצטקי האחרון. הארמון נבנה מחדש בשנת 1692 בסגנון בארוק קולוניאלי. חזית הארמון בנויה מאבן וולקנית אדמדמה. מעל הדלת האמצעית נמצא פעמון החירות. מדי שנה, ב-15 בספטמבר, בשעה 23:00, מצלצל נשיא המדינה בפעמון.
(הארמון הלאומי - Palacio Nacional )
קירות הארמון מכוסים בציורי קיר שצייר דייגו ריברה (Diego Rivera) בסוף שנות ה-30 של המאה ה-20. מעל מדרגות הכניסה, צייר ריברה את אחד מציוריו המרשימים ביותר - "ההיסטוריה של מקסיקו". ביד אומן משח, בצבעים עזים, את סיפור עמו מהתקופה האצטקית, דרך הכיבוש הספרדי, מלחמת העצמאות, המהפכה המקסיקנית של תחילת המאה העשרים וזעקת הילידים הנאנקים תחת העול. ברור לכל עם מי מבין הצדדים הוא מזדהה. הספרדים נראים בציוריו מרעים וחסרי פנים. ריברה לא מהסס לשלב בציוריו גם מסרים חתרניים ואנטי קפיטליסטיים.
ריברה, סייע בציוריו לעצב את הזהות המקסיקנית של ימינו, כממשיכה את מורשת האצטקים. בצבעים עזים ובסמלים ברורים הוא צייר את כור ההיתוך המקסיקני כנובע מן העבר הפרה- קולומביאני. הוא היטיב לצייר בכשרון ובצבעים חיים, את השוק הקדום של של טלאטלוקו (Tlateloco) ששרידיה כוסו על ידי העיר. הוא מתאר שם את השימוש בפולי קקאו כמטבע עובר לסוחר, אברי אדם כרותים, התירס כסמל אלוהי ואפילו יצאנית, שמפשילה שמלתה וחושפת את ברכיה. פניה נראים מוכרים. אכן, זו היא ולא אחרת - רעייתו פרידה קאלו. דרך מקורית לסגור חשבון.
מוכרת: פרידה קאלומוכרת: פרידה קאלו
מוכרת: פרידה קאלו
(צילום: Getty Images)
מכיכר הסוקאלו אפשר לצעוד מערבה, לאורך רחוב מדרו (Calle Madero) שם יש חנויות תכשיטים רבות ומסעדות קטנות. ניצבים לרחוב זה, מדרחובים רבים ובהם ברים, מסעדות ובתי קפה.
(צילום: גילי חסקין)
לאורך הרחוב, נבנו כנסיות מעניינות ובתים היסטוריים כמו ארמון איטורבידה (Palacio Del Iturbide), שנבנה עבור נשיאה הראשון של מקסיקו העצמאית - אגוסטין איטורבידה, וכיום מאכלס תערוכות מזדמנות. בהמשך הרחוב בית מידות בן המאה ה-16, מצופה כולו באריחי קרמיקה כחולים (Azuleijos). בתוך המבנה המרהיב, שוכנות כמה מסעדות מעוצבות ביד אומן. באחת מהן, יושבים דרך קבע, אזרחיה הוותיקים של העיר, בני המעמד הבינוני-גבוה, ומקיימים פרלמנט יומי.
לא הרחק משם, ניצב ארמון האומניות היפות (Palacio de Bellas Artes). המבנה שנבנה בתחילת המאה ה-20, על ידי פורפיריו דיאס, לרווחת חובבי האומנות בעיר, ובעיקר כדי לשרת את המעמד הגבוה שתמך בו. הארמון בנוי שיש קררה לבן מאיטליה, כיפותיו מוזהבות, מעוצב בסגנון האר דקו (Art Deco) וכולו אומר הוד. ראויה לציון נברשת הזכוכית הענקית. באולם המרכזי, המקיף את גרמי המדרגות הגדולים, מוצגים ציורי הקיר של ריברה וסיקיירוס, בהן נראות דמויות בגודל על טבעי. כל אלו יותירו גם מבקר ציניקן - המום ופעור פה.
 ארמון האומניות היפות  ארמון האומניות היפות
ארמון האומניות היפות
(צילום: גילי חסקין)
פעמיים בשבוע, בשעות הערב, עולה כאן הופעה של קבוצת הבלט הלאומי, שעיצבה הכוראוגרפית המקסיקנית המפורסמת, אמליה הרננדס (Amalia Hernández). הם מציגים את מגוון הפולקלור של מקסיקו, תוך מעקב עד לשורשים העמוקים ביותר, צוענים, מורים וספרדים מחד וילידים "אינדיאנים" מאידך.
ליד הארמון, מפעילים רוכלים תיבות נגינה ישנות, שמשמיעות צלילים חורקים ומזייפים, אך אהודים על המקסיקנים. במרחק של שני רחובות, מצפון לכיכר, נמצאת כיכר סנטו דומינגו (Plaza Santo Domingo) - כיכר קטנה ואינטימית, מוקפת מבנים בסגנון קולוניאלי: בית המכס העתיק (Aduana Antigua), כנסיית סנטו דומינגו ובית האינקוויזיציה (Edificio de la Inquisicion). המיוחד בכיכר זו, היא אוסף הכתבנים הרבים היושבים סביבה, חמושים במכונות כתיבה ישנות ומקלידים מכתב לכול דורש - משיר אהבה ועד לתביעה משפטית.
כיכר Plaza Santo Domingoכיכר Plaza Santo Domingo
כיכר סנטו דומינגו
מגדל אמריקה הלטינית (Torre Latinoamericana) הוא גורד שחקים ענק, שמקומתו ה-44 נשקף נוף פנורמי מרשים. המגדל, מיתמר מעל הגנים של Alameda Central, שם שכן בעבר השוק האצטקי ומאוחר יותר נערכו שם משפטי האוטו דה פה של האינקוויזציה. כאן, הוקעו אל הצלב ונשרפו באש קנאית, נוצרים חדשים שקיימו בסתר מנהגי יהודים. שדרה זו, שלאורכה נבנו פסלים, הייתה גם מקום הבילוי המועדף על בני המעמד הגבוה במאה ה-19. בצידה הדרומי של האלמדה, ניצבת אנדרטה לזכרו של הנשיא האהוב - הרפורמטור בניטו חוארס (Hemiciclo Huarez).
כיכר שלוש התרבויות (Plaza de las Tres Colturas). כאן שכן בעבר השוק העיקרי של האצטקים, ובמקום הזה בנו הפרנציסקאנים כנסייה ומנזר בשנת 1524. הכיכר נקראת כך, משום שמרוכזים בה שרידים אצטקים, קולוניאליים ומודרניים. כיכר זו חוותה לא מעט ייסורים לאורך השנים - החל מהכיבוש הספרדי העקוב מדם, ועד לאירוע טראגי שהתרחש באוקטובר 1968; ערב פתיחת המשחקים האולימפיים, הפכה הכיכר זירה למאבק בין כוחות הביטחון לבין סטודנטים שקראו לרפורמה וזעקו "לא רוצים אולימפיאדה! רוצים מהפכה!" (No queremos olimpiadas, queremos revolución). הצבא שאיבד את סבלנותו, טבח במפגינים, ולפי ההערכות - באירוע הטראגי נגבו חייהם של כ-300 סטודנטים.
כיכר שלוש התרבויותכיכר שלוש התרבויות
כיכר שלוש התרבויות
שכונת קויואקאן (Coyoacan) היא פרבר נעים, שקט וציורי. ניתן וכדאי לבקר בבית הכחול (Casa Azul), בו נולדה הציירת פרידה קאלו ב-1907, ובו גם הוציאה את נשמתה אחרי 47 שנים סוערות ואנרגטיות, שהיו מלאות כאב ותסכול. קאלו, שהייתה אשתו של הצייר ריברה, כאמור, סבלה משיתוק שפגע בה בגיל צעיר, מתאונת דרכים שעברה בנעוריה ומנישואיה לריברה.
ציוריה היו בעלי אופי לאומי מאוד, שתאם את התקופה מלאת השינויים בה חיה. המהפכה המקסיקנית, אותה חוותה בנעוריה, הותירה בה חותם עז שהשפיע על היצירה שלה. היא הייתה קומוניסטית נלהבת, ותפישת עולמה זו באה לידי ביטוי ביצירותיה. ידוע במיוחד הציור "המרקזיסם יביא מזור לחולה", ששמו מדבר בעד עצמו.
הבית הכחול של פרידה קאלוהבית הכחול של פרידה קאלו
הבית הכחול של פרידה קאלו
בשנת 2002 הופק הסרט הביוגרפי "פרידה" המספר את סיפור חייה הכואב בכיכובם של סלמה הייק ואלפרד מולינה. הסרט הופק בהוליווד, אך רובו צולם במקסיקו סיטי. לא רחוק משם נמצא ביתו של ליאון טרוצקי, שברח מרוסיה של סטלין, מצא מקלט במקסיקו ולבסוף נרצח על ידי שלוחו של המשטר הקומוניסטי. בגן מונומנט לציון המקום בו נטמן אפרו.

ולסיום: גבעת החרגולים ושיט באגם

יער צ'פולטפק (Bosque Chapultepec), שבתרגום לעברית שמו הוא - "גבעת החרגולים", הוא פארק עירוני בו נטועים אלפי עצים שהיו מקודשים לאצטקים. המקום יפה לביקור במיוחד בסופי שבוע, עת הוא עמוס במבקרים מקומיים הפוקדים אותו לרוב בשעות אחר הצהריים.
וכך הוא נראה מלמעלה: יער צ'פולטפק    וכך הוא נראה מלמעלה: יער צ'פולטפק
וכך הוא נראה מלמעלה: יער צ'פולטפק
בצדו המזרחי נמצאים שני אגמים, ולא הרחק מהם - כיכר קיחוטה (Plaza Quijote) ובה מונומנט 13 הנערים הגיבורים, מוזיאון רופינו טאמאיו (Rufino Tamayo), הנקרא על שם אחד מגדולי הציירים של המאה ה-20 במקסיקו, ומולו - מוזיאון האומנות המודרנית. שניהם ברמה גבוהה ביותר.
בראש הגבעה ניצב מבצר צ'פולטפק, ממנו נשקף נופה המרהיב של מקסיקו סיטי. בעבר, שימש המקום כמעונו של הקיסר מקסימיליאן וכיום שוכן שם מוזיאון להיסטוריה.
גולת הכותרת של פארק צ'פולטפק מופיעה בדמות המוזיאון הארכיאולוגי והאנתרופולוגי, שנבנה על ידי האדריכל פדרו רמירז ווסקס (Pedro Ramirez Vasquez) ונחנך ב-1970. המוזיאון, ומוקדש כולו לאמנות פרה קולומביאנית ויש בו 23 אולמות. במרכזו פטיו ענק, המזכיר כנסייה, ותקרתו - שמתפרסת על פני שטח של 4,200 מ"ר - נישאת על עמוד אחד המסמל את עץ העולם של תרבות המאיה.
הקומה הראשונה של המוזיאון מוקדשת לתרבויות העתיקות של מקסיקו - החל מהגעת האמרינידים ליבשת אמריקה, דרך התקופה הפרה קלאסית, עם חדרים נפרדים לתרבויות השונות: טהוטיהואקן, אצטקים, זפוטקים ועוד, ואילו הקומה השנייה מוקדשת לפולקלור המקסיקאי המגוון.
בשכונת סן אנחל (San Angel) שבדרום העיר, מתקיים מדי שבת בזאר ססגוני (Bazar del Sabado) ששווה ביקור. כמו גם, כדאי לבקר בכנסיית "כרמן כרמן" (Iglesia Del Carmen) בעלת גג בעל שלוש כיפות המכוסות באריחים צבעוניים בסגנון נאו מורי. סמוך לשם, בכיכר San Jacinto, עשרות ציירים ופסלים מוכרים את יצירות האומנות שלהם. מסביב יש בארים ובתי קפה לרוב, ולרוב יושבים בהם בני המעמד הגבוה.
שכונת סן אנחלשכונת סן אנחל
שכונת סן אנחל
כיכר גאריבלדי (Plaza Garibaldi), הנמצאת מצפון לבית הדואר המרכזי, היא אזור נוסף בעיר ששווה ביקור: בכיכר, מתרכזים המריאצ'יס (Mariachis), שהיו בעבר זמרי חתונות ומכאן גם מגיע שמם. לכאן באים בלילות, בעיקר בסופי שבוע, כדי להזמין כל סרנדה שהתייר או הרומנטיקן מבקש, תמורת תשלום. חברי הלהקות לבושים בבגדים מסורתיים, כולל פונצ'ו צבעוני וסמבררו רחב ממדים, ומרביתן מגיעים ממדינת חליסקו (Jalisco), שבבירתה גוודלחרה, נוצר סגנון המריאצ'י.
(צילום: גילי חסקין)
הזמרים שחוקים להפליא, שרים בפנים קפואות וללא מבע. מומלץ להגיע לכיכר בלבוש חם, מוכנים ללילה ארוך של מוזיקה וטקילה. אפשר גם לפרוש לאחת המסעדות, שגם בהם מופיעים זמרי מריאצ'י. מומלצת במיוחד מסעדת Una Noche en Guadaljara.
(צילום: גילי חסקין)
ונסיים בסוצ'ימילקו (Xochimilco), רובע נעים ונקי שמשמעות שמו - "המקום בו גדלים הפרחים". כאן היה בעבר השוק הצף של האצטקים, והשיט מנסה לשחזר את החוויה מהעבר. המקום מפורסם ב-trajineros - הסירות הצבעוניות הנקראות בשמות נערות.
(צילום: גילי חסקין)
משפחות, חבורות וזוגות נאהבים נוהגים להגיע למקום, לשכור סירה לשעה, שעתיים או שלוש, ולהפליג עמה באיטיות בין הגנים הצפים והסירות האחרות. בין המבלים, שטות גם סירות שבעליהם מוכרים בירות, טקילה, זרי פרחים, טורטיות חמות, תירס קלוי וכל מה שנחוץ לפייסטה טובה. זמרי מריאצ'י ונגני מרימבה נוהגים אף הם לעלות על הסירות השטות באגם, ולהנעים את השיט בשירתם. המקום עולץ במיוחד בסופי השבוע.
(צילום: גילי חסקין)