אולם ההמראות בנתב"ג לא נראה הבוקר (ה') כמו זירת חירום. מסכי הטיסות הבהבו בירוק, תורים השתרכו לעמדות הבידוק, וריח הדיוטי פרי התערבב בשיחות על מלונות, מזוודות והסעות מהשדה. בחוץ מדברים על סוף שבוע מתוח ועל אפשרות למתקפה באיראן. בפנים, אנשים עם כרטיסי עלייה למטוס.
ישראלים שטסים לחו"ל בצל המתיחות הביטחונ
(צילום: מיקי שמידט)
ענת, שעמדה עם מזוודה בדרך לאתונה, הודתה שהיא שומעת את ההתרעות. "ידענו שיש התרעות והערכות להסלמה", היא אומרת, אבל היא וחברתה הזמינו את הטיסה מראש - ללא אפשרות ממשית לשינוי. "לא הייתה אפשרות לבטל, לדחות. לא היו לנו הרבה אופציות. אם היו לנו, אני מאמינה שאולי היינו שוקלות לעשות את זה". את הילדים השאירה בארץ, "הם גדולים גם". ואם המרחב האווירי ייסגר? היא מושכת בכתפיים: "אנחנו כבר חיות במדינה שלנו, אנחנו כבר יודעות מה קורה. אז אנחנו מבינות שאם נתעכב, אז אנחנו נשאר שם עוד כמה ימים, כמה שצריך, ונחזור בזמן שיחזור". לסיום היא מחייכת ואומרת: "יהיה בסדר, אלוהים איתנו".
"אי אפשר לעצור את החיים"
במלחמת "עם כלביא" ביוני האחרון, שהחלה במתקפה ישראלית על איראן, נסגרו השמיים לחלוטין ושום חברת תעופה לא יכלה להמריא או לנחות בישראל. נכון לעכשיו השמיים הישראלים פתוחים לחלוטין ומרבית החברות טסות, אם כי חלקן שינו את מדיניות טיסות הלילה. נראה שהשנים תחת מלחמה גרמו לישראלים שלא למהר ולבטל כרטיסים בעקבות התרעות.
כמה מטרים מענת וחברתה, ממתין זוג שנמצא בדרכו לדובאי. הילדים נשארו בארץ, גדולים, עצמאיים.
"בטח שמלחיץ", מודה האישה, אבל מיד מוסיפה: "אי אפשר לעצור את החיים". אם יהיה עיכוב? "נחזור קצת באיחור". ואם תיפתח מלחמה בזמן שהם שם? "תמיד אני ארגיש שזה לא הצעד הנכון, אבל צריך... אנחנו כבר שלוש שנים כמעט במלחמה".
חבורת צעירים עם קפוצ'ונים ותיקי גב. נח, רגע לפני גיוס, טס עם חברים למילאנו. "אנחנו אופטימיים", הוא אומר בפשטות. הם יודעים על ההתרעות, שמעו את הדיווחים, אבל בחרו לטוס. "כי בכל זאת אנחנו כן רוצים ליהנות, למרות המצב". הייתה התלבטות, הוא מודה, אבל התכנון הארוך והציפייה לחופשה הכריעו. "אני מרגיש יחסית בטוח, אני סומך על המדינה שלנו ועל כל הצבא".
בעוד חודשיים הוא כבר במדים.
איתן, שטס עם חברים לחופשה קצרה, לא מסתיר את הדילמה. "יש חשש... מאוד חוששים". גם הוא שקל לבטל. "לרגע, קצת, כן". ובכל זאת עלה למטוס. כששואלים אם זה צעד נכון בעיתוי כזה, הוא משיב בכנות: "בחיים אף פעם אתה לא יודע איזה צעד נכון עשית באיזה רגע".
יהונתן, בדרכו לגרמניה עם חברים, נשמע כמעט אדיש למתח. "כי חייבים לחיות, למה לא?" הוא אומר. אין לו חשש מיוחד מטיסת החזור. "משהו מסתדר". ואם המצב יסלים? "אז נטפל בהם".
מוטי, שטס לדובאי , מצביע על ההמולה סביב. "תראה כמה אנשים". מבחינתו ההתראות כבר הפכו לשגרה. "אנחנו כבר חודשיים בהתראות". לא הייתה התלבטות לבטל. "ממש לא". ואם השמיים ייסגרו? "שייסגר, נתעכב, נשאר שם". עד כמה הוא מרגיש בטוח? "מאה אחוז".
טל, שעולה לטיסה לבודפשט עם אשתו, מדגיש שהילדים הגדולים נשארים בארץ ושזו לא בריחה. "חס ושלום, בריחה". הם הזמינו את הטיסה ימים ספורים קודם, מתוך רצון לחופשה קצרה. הילדים עודדו אותם לצאת. "הילדים אמרו לנו, לכו". הם בחרו בחברה ישראלית גם בהלוך וגם בחזור, מתוך מחשבה שאם יהיה ביטול, "כבר ימצאו לנו את הדרך להביא אותנו הביתה". ואם תיפתח מלחמה? הוא לא מהסס: "אנחנו צריכים את החופש הזה... נחזור וניתן לאיראנים בשיניים".
