דאבל-סלטה מטורפת מ-19 מטר במפל דבורה. שעת צהריים לוהטת, ועילי זלוף, קופץ צוקים נועז בן 20, עומד בראש מפל דבורה המרהיב בנחל ג'ילבון שברמת הגולן. 19 מטרים של צניחה חופשית מפרידים בינו לבין המים הקפואים בבריכה הקטנה שלמטה.
עילי זלוף ממשיך למתוח את גבולות הפחד
(צילום: באדיבות עילי זלוף)
"אתה עומד למעלה, רואה את המפל, מרגיש את הרוח והשמש ואנשים מסתכלים", הוא מספר ל-ynet. "אתה בטוח בעצמך ומרגיש שזה הרגע. יש את ההיסוס, יש את הפחד, ויש גם את תחושת הביטחון שלי ביכולות שלי", הוא מתאר. "ואז אני מסתובב עם הגב לבריכה. זה הזמן לספירה לאחור. כל השלבים האלה מכינים אותי מנטלית. ברגע שאתה קופץ אין דבר כזה להתחרט. ברגע שקפצת – זהו, אתה חייב לבצע עד הסוף".
וכאן חשוב להדגיש: קפיצת צוקים היא ספורט אקסטרים מסוכן מאוד, והפעילות מתרחשת ברובה באתרים ציבוריים שבהם הקפיצה אסורה. מי שעובר על החוק מסתכן גם בקנס גבוה.
בחזרה לזלוף, בראש הצוק. הוא צועק את הקריאה הקבועה שלו ומתעופף לאחור בקפיצה מרהיבה אל התהום. בתוך שניות הוא צריך להשלים שתי סלטות אחוריות, לשלוט במהירות הסיבוב, לפתוח את הגוף בזמן ולהיכנס למים בצורה ישרה. מי שרואה רק את הסרטון הקצר של הקפיצה הנועזת עשוי לסכם את האירוע במילה אחת: טירוף. זלוף, לעומת זאת, מבקש לספר גם על כל מה שמתרחש לפני הרגע שבו הרגליים עוזבות את המצוק.
הדרך לקפיצה הקיצונית במפל דבורה, שלדברי זלוף עשויה להיות אחת הגבוהות בישראל, התחילה בסרטון שרץ ברשת. "ראיתי קפיצה בישראל ואמרתי: אין סיכוי שיש קפיצה כל כך גבוהה שאני לא מכיר", הוא צוחק. לדבריו, מדובר בבריכה מוכרת יחסית, שמטיילים חולפים בקרבתה במהלך המסלול הפופולרי בג'ילבון, אך רבים מהם כנראה אינם מעלים בדעתם שיש קופצי צוקים שמגיעים למקום כדי לזנק אליה ממרומי המצוק הגבוה.
זלוף מסביר כי עוד לפני הקפיצה עצמה נדרש תהליך הכנה מורכב. "אני יורד למטה ברגל, לוקח משקפת ונכנס למים. בדיקת העומק לקחה לי 50 דקות בתוך המים הקפואים. אני צולל בכל הבריכה ורואה שהשליש הרחוק מהמפל מלא בסלעים, וחייבים להבחין בדברים האלה לפני שקופצים".
רק לאחר שסיים למפות את עומק הבריכה ואת הסלעים המסוכנים, מצב הרוח השתנה. "אחרי שאני מבין שאשכרה אפשר לקפוץ בבריכה הזאת, ושזו הולכת להיות אחת הקפיצות היפות שעשיתי בחיים, ישר עולה לי חיוך על הפנים", הוא משתף. מכאן עוברים לשלב מדידת גובה הקפיצה. "יש לי סרט מדידה של 30 מטר", הוא מסביר. "אני קושר אבן בקצה ומשלשל אותו עד שהיא פוגעת במים".
רגע לפני הקפיצה זלוף משליך אבן נוספת למים. "בשבילי, בעיקר בקפיצות כמו מפל דבורה, שבהן אני עושה סלטות, האבן ממחישה לי בעיניים כמה זמן אני הולך להיות באוויר", הוא מסביר. "בזמן שהיא נופלת אני מדמיין בראש את הסלטות שאבצע בקפיצה. זה עוזר מאוד להבין מתי אני עומד לפגוע במים".
"כשהבנתי שהקפיצה הולכת לקרות, הייתה מיד התלהבות", הוא מספר. "כל הגוף מרגיש את זה ומצפה לזה. אתה קופץ ומרגיש שאתה בפסגת העולם, שאתה פשוט חופשי. הדבר השני שאני חושב עליו הוא לסגור את הידיים ואת הגוף בצורה הנכונה כדי לנחות כמו שצריך בתוך המים".
"בסלטה כפולה אני מאוד בקיא בטכניקה ועושה אותה הרבה שנים ממקפצות כאלה ואחרות, אבל אף פעם לא עשיתי אותה מ־19 מטר", הוא אומר בהתרגשות. "בחיים לא עשיתי סלטות כל כך איטיות בקפיצה. ככל שעולים בגובה חייבים להאט כדי לנחות כמו שצריך ולא להגיע לסיבוב יתר – 'אובר-רוטיישן' – ולנחות יותר מדי על הגב או על הבטן. צריך לנחות בדיוק בתוך המים בצורת נר".
"אני מתמודד על בסיס יומי עם המון תגובות: 'למה אתה עושה את זה?', 'אתה תהיה נכה', 'אתה משוגע', 'זה לא שווה את הסיכון'"
"הרגשתי שזה הזמן והרגע להעלות את הרמה. עדיין היה פחד ועדיין היה טיפה היסוס, אבל יש תחושה בתוך הגוף ובלב שאתה מוכן". רגע לפני הקפיצה הוא פונה למצלמה ומכריז: "אני מפחד רצח. אם אני יוצא מזה חי – תנו עוקב". ואז, בניגוד לכל היגיון, הוא קופץ.
הסלטה הראשונה מסתיימת באוויר, העיניים נפתחות ומחפשות את המים. כאן מגיע הרגע המורכב: זלוף מתאים את מהירות הסלטה השנייה לגובה שנותר עד הפגיעה במים.
רק לאחר שהוא נכנס למים הוא מבין שהצליח. "אני מרגיש את הנחיתה, את ההדף ואת הבום בפגיעה", הוא משחזר. "ואני מבין: וואו, נחתתי מטורף. אני יוצא ורואה את החבר שמחכה בחוץ, שוחה אליו ומסמן לו שאני בסדר. ישר מתלהבים ומתפרקים. אין דברים כאלה. זו זכות להרגיש את הדברים האלה ולעשות את זה".
זלוף מספר כי סרטוני הקפיצות שהוא מפרסם גוררים לא מעט תגובות קשות. "אני מתמודד על בסיס יומי עם המון תגובות: 'למה אתה עושה את זה?', 'אתה תהיה נכה', 'אתה משוגע', 'זה לא שווה את הסיכון'", הוא אומר. "אני חושב שאנשים מפספסים שזה תחום חדש, לפחות בארץ. אני די הראשון שמביא את זה לארץ ברמה ובצורה הזאת, וקשה לאנשים לקבל דברים חדשים, בעיקר כשיש בהם סכנה".
מכאן עוברים לקפיצת אקסטרים רדיקלית במפל הלבן בנחל אל על שברמת הגולן. עבור זלוף זו הייתה יותר מעוד קפיצה: מעל הנחל נמצא ביתו של מפקדו הנערץ, סרן שחר גמלא ז"ל. "זה הרגיש לי כאילו הקפיצה לזכרו", הוא אומר.
מתכונן לקפיצה במפל הלבן
(צילום: באדיבות עילי זלוף)
"מצד אחד היה לי רצון מטורף לקפוץ, ומצד שני היה הקול שאמר: רגע, העומק פה גבולי, הקפיצה גבולית ויש פה משהו מסוכן יותר ממה שאני רגיל לעשות"
הבום נשמע היטב סביב הבריכה של המפל הלבן. זלוף קפץ מגובה 18 מטר, חדר למים הרדודים ופגע בקרקעית הבוצית. כל מי שהיה במקום ניסה לראות אם הוא עולה בחזרה אל פני המים. "18 מטר נשמעים כמו הרבה, אבל בסוף אלה שניות בודדות של זמן אוויר", הוא משחזר. "כשאני פוגע בקרקעית שומעים את הבום. כל מי שנמצא שם שומע אותו, ועד שאני לא יוצא מהמים כולם בלחץ".
"זו הייתה הקפיצה שהכי לא הייתי בטוח בה", הוא מודה. "מצד אחד היה לי רצון מטורף לקפוץ, ומצד שני היה הקול שאמר: רגע, העומק פה גבולי, הקפיצה גבולית ויש פה משהו מסוכן יותר ממה שאני רגיל לעשות". אבל הרגשות המעורבים לא נבעו רק מתנאי השטח. "המפל הלבן נמצא סמוך ליישוב נטור. המפקד שלי, סרן שחר גמלא ז"ל, שנהרג בחודש יוני בלבנון, גר שם ממש מעל הנחל", הוא מספר ומתקשה להסתיר את ההתרגשות. "זה נתן לקפיצה משמעות אחרת. זו הייתה קפיצה שונה. זה הרגיש לי כאילו זה לזכרו".
"הוא היה בן אדם חריג בנוף", הוא סופד למפקדו. "הוא היה מחייך בכל סיטואציה, לא משנה כמה קשה, וזה היה מעלה אותך בטירוף. הוא זה שהכניס אותי לצבא. כשהייתי טירון צעיר הוא היה אחראי עליי והיה איתי במסלול, ואחר כך, כשהוא חזר ליחידה, גם נלחמנו ביחד".
להלוויה של מפקדו הנערץ זלוף לא הצליח להגיע. "הייתי בלבנון, אז לא הייתי בהלוויה ולא הייתי בשבעה", הוא נאנח. "בערך חודש אחרי שהוא נהרג הגענו כל הצוות לאזכרה. מהאזכרה הלכתי ישר לקפוץ שוב ממפל דבורה, והגעתי למפל הלבן".
"בלחימה אתה נמצא בסכנה שאתה לא שולט בה. כשאני בחוץ, אני בוחר את המקום, יודע את הגבולות ושולט בפחד. אני בוחר לעמוד על הצוק הזה ואני בוחר לעוף באוויר. דווקא השליטה הזאת נותנת לי תחושת חופש"
גם החברים שמלווים את זלוף בקפיצות הקיצוניות רגילים להתמודד איתו עם מצבי סכנה. "רוב החבר'ה שאני מטייל איתם הם חבר'ה מהצוות שלי בצבא, שאני עובר איתם הרבה דברים ביום-יום", הוא אומר. "סבב אחרי סבב. הטיולים הם משהו שמחזיק אותי. כשאני יוצא מסבב אני חייב לשחרר את עצמי, חייב משהו מרפא. הטבע, הטיול והקפיצה מרגישים לי כמו החופש שלי. שם אני מנותק, עושה את הדבר שאני הכי אוהב".
מבחוץ קשה להבין מדוע לוחם שיוצא מסבב לחימה אינו מחפש מנוחה, אלא מכניס את עצמו שוב למצב של פחד וסכנה. "לפעמים זה כמו להחליף בין סכנות", הוא מסביר. "בלחימה אתה נמצא בסכנה שאתה לא שולט בה. כשאני בחוץ, אני בוחר את המקום, יודע את הגבולות ושולט בפחד. אני בוחר לעמוד על הצוק הזה ואני בוחר לעוף באוויר. דווקא השליטה הזאת נותנת לי תחושת חופש. אחרי זה מגיעה תחושת ההקלה. מבחינתי, זה הכי מרפא שיש".
לא תמיד הכל מצליח:
עילי זלוף: "תחושת חופש אדירה"
(צילום: באדיבות עילי זלוף)
במפל הלבן, השליטה הזאת עמדה למבחן. הבעיה המרכזית הייתה עומק הבריכה: כאן, לדבריו, היו פחות משלושה מטרים אפילו בנקודה העמוקה ביותר. "העומק שם נמוך יותר ממה שאני רגיל לקפוץ אליו", הוא מספר. "והקפיצה הייתה מעל עץ שבצבץ מהצוק", הוא צוחק. "לכן הייתי צריך לתמרן את הגוף, להבין אם ללכת טיפה שמאלה או טיפה ימינה".
אחרי הבדיקות, קפיצות ההכנה והחימום, זלוף החליט לבצע את קפיצת האקסטרים ממרומי המפל הלבן. "זה קרה בדיוק כמו שתכננתי", הוא משחזר. "פגעתי במקום שרציתי, הגעתי לקרקעית, יצאתי מהמים והבנתי שהצלחתי לעשות את זה. זו הייתה קפיצה שממש ריגשה אותי, כי דחפתי את עצמי לקצה גבול היכולת, והעובדה שזה קרה ליד הבית של גמלא ז"ל נתנה לזה משמעות אחרת".
"אני לא חושב שהלחימה גורמת לי לחפש יותר סיכונים", הוא אומר. "ההתקדמות שלי בתחום לא הגיעה בבום. היא הייתה הדרגתית והיו לי הרבה אימונים". לדבריו, דווקא הקפיצות בטבע מעניקות לו תחושה אחרת. "כשאני יוצא לטבע וקופץ, זה נותן לי תחושת חופש אדירה", הוא מסכם. "אני מרגיש את הרוח ואת השקט כשאני עומד למעלה, ואחר כך את ההקלה. זה לא שהלחימה גורמת לי לקפוץ, אלא שאני מעריך יותר את השקט ואת האדרנלין שאני שולט בו והוא לא בי".
אזהרה: קפיצת צוקים היא ספורט אקסטרים מסוכן מאוד, ואין בפרסום הכתבה שום המלצה לקפוץ מצוקים. בנוסף, הקפיצה באתרים המסוכנים שהוזכרו בכתבה נאסרה על ידי הרשויות.
