אוגוסט 2024, גרינלנד. שלוש שנים אלעד בצלאל מתכונן ומחכה לרגע הזה - אחד האתגרים הגדולים בחייו: ניסיון לחצות את גרינלנד במסגרת משלחת ארקטית. היעד היה נתיב ננסן ההיסטורי, חצייה מלאה של כ-650 קילומטרים מהים בחוף המזרחי ועד הים בחוף המערבי, ללא הטסה אל כיפת הקרח או איסוף ממנה בסיום.
מסע במינוס 40 מעלות
(צילום: אלעד בצלאל)
אלא שביום השני למסע, המזחלת שהוא גורר נופלת לפתע לתוך קרבאס - סדק עמוק בקרחון. בצלאל מנסה למשוך אותה החוצה, אבל אז הגב שלו קורס. הוא עדיין מסוגל לזוז ולהתקדם, אך לא יודע אם מדובר בכאב שאפשר להמשיך איתו, או בפציעה שעלולה לגרום לו נזק לשארית חייו.
הוא נדרש לקבל את ההחלטה הקשה ביותר במסע: להמשיך או לעצור. ככל שהמשלחת תתקדם, החילוץ יהפוך למורכב ויקר הרבה יותר, ואף עלול לחייב את מעורבות הצבא האמריקני. אם יוותר - שלוש שנים של אימונים יסתיימו בכישלון המטרה. בסופו של דבר מתקבלת ההחלטה להזעיק מסוק. בצלאל מפונה מהקרחון, והמסע שאליו התכונן מסתיים הרבה לפני קו הסיום.
המסע בגרינלנד, 2024. נגמר בכישלון
(צילום: באדיבות אלעד בצלאל)
בימים שלאחר החילוץ הרגיש שאיבד חלום. "הרגשתי אובדן אמיתי. חלום של שלוש שנים הסתיים באמצע הקרחון, רחוק מאוד מהתוצאה שקיוויתי לה", הוא מספר. אבל במקום לנסות לשכוח את מה שקרה, הוא התיישב וכתב חמישה עמודים צפופים של לקחים ותובנות. הוא בחן את ההחלטות שקיבל ואת השאלה שנותרה פתוחה: האם הוא באמת מסוגל לחזור למסע כזה.ההחלטה שהתקבלה - לנסוע לארכיפלג סבאלברד הקפוא שבצפון נורווגיה.
לפני הכול אני חייב לשאול - איך בן אדם עם אישה ושלושה ילדים, מצליח לקבל מהם אישור לצאת שוב למסע כזה - במיוחד אחרי פציעה וחילוץ דרמטי כל כך?
"זו כנראה השאלה שהעסיקה אותי יותר מכל. לא מדובר רק בי. יש אישה ושלושה ילדים שנשארים בבית וצריכים לחיות עם ההחלטות שלי. הם דאגו, ובצדק. אחרי החילוץ מגרינלנד אף אחד בבית לא קיבל כמובן מאליו את ההחלטה שלי לצאת שוב. אבל הם גם ראו את השיקום, את האימונים, את הלמידה ואת ההכנות. אני חושב שזה נתן להם הרבה יותר ביטחון שהפעם אני יוצא ממקום אחר.
גלישה על הים המזרחי הקפוא
(צילום: אלעד בצלאל)
"מבחינתי, הגבול בין הגשמת חלום לבין אנוכיות עובר במקום שבו החלום הופך לאגו. אם הייתי נוסע רק כדי למחוק את הכישלון בגרינלנד או להוכיח משהו לעצמי או לאחרים, אני חושב שזו הייתה החלטה אנוכית. לפני שיצאתי, הבן הבכור שלי שאל אותי אם לדעתי הפעם אצליח לסיים. ידעתי שהוא מסתכל עליי לא רק כאבא, אלא גם כדוגמה אישית. הרגשתי אחריות להראות לו איך ניגשים לאתגר גדול אחרי כישלון - לא במילים, אלא במעשים.
הרגע הכי מביך, אבל גם הכי מצחיק, הוא כשהולכים לשירותים. אין באמת לאן לברוח. ברגע שאתה יורד ממגלשי הסקי אתה שוקע בשלג, ולכן בפועל עושה את הצרכים במרחק של כמה מטרים בלבד משאר חברי המשלחת. באופן כמעט משעשע, בדיוק באותו רגע כולם פתאום מוצאים משהו מרתק להסתכל עליו בכיוון השני
"לא רציתי לחזור לגרינלנד רק כי היה לי חשבון פתוח איתה", מסביר בצלאל את הבחירה בסבאלברד. "רציתי לחזור רק אם אדע שאני באמת מוכן. מבחינתי, סבאלברד הייתה הדרך לבדוק אם הגוף שלי חזר להתמודד עם משלחת כזאת, אם באמת הפקתי את הלקחים מהכישלון בגרינלנד ואם אני מקבל החלטות טובות יותר כשדברים משתבשים. אגב, תוך כדי המסע קרה גם משהו שלא תכננתי: התאהבתי בסבאלברד עצמה. היא התחילה כמבחן, והסתיימה גם כחלום שהתגשם בפני עצמו".
האימונים בחוף פלמחים
(צילום: באדיבות אלעד בצלאל)
לקראת החצייה התאמן בצלאל במשך חודשים בחוף פלמחים: הוא רץ, עשה אימוני כוח וורר על החול צמיגים ושקי חול, גם בגשם ובברד. לדבריו, האימונים הכינו את הגוף - אבל לא יכלו לדמות חיים בתוך הקור במשך 24 שעות ביממה. ואז מגיע רגע האמת.
חילוץ נוסף היה שם סוף לחלום
7 במרץ 2026. כשנה וחצי אחרי החילוץ מגרינלנד, בצלאל קיבל את האור הירוק ממשפחתו ויצא לדרך - בחזרה אל הקרח. הוא הגיע לשפיצברגן, האי הגדול והמרכזי בארכיפלג סבאלברד, כ-1,300 קילומטרים מהקוטב הצפוני. היעד: לחצות אותו ממזרח למערב.
לפני שיצאתי, הבן הבכור שלי שאל אותי אם לדעתי הפעם אצליח לסיים. ידעתי שהוא מסתכל עליי לא רק כאבא, אלא גם כדוגמה אישית. הרגשתי אחריות להראות לו איך ניגשים לאתגר גדול אחרי כישלון — לא במילים, אלא במעשים
חציית שפיצברגן נחשבת לאתגר קוטבי מורכב במיוחד משום שהיא מרכזת במסלול אחד כמעט את כל הקשיים האופייניים למשלחות באזור הארקטי: תנועה על פני קרחונים ועמקים קפואים, טיפוס במעברי הרים, התקדמות בשלג עמוק, רוחות עזות ושינויים תכופים במזג האוויר. לעיתים שוררים גם תנאי Whiteout - מצב שבו השלג, הערפל והשמיים הבהירים מתמזגים למראה לבן ואחיד, עד שקשה להבחין באופק, בשיפועים או במכשולים בדרך. לכל אלה מצטרפת סכנה ייחודית נוספת: לאורך כל המסלול נעים חברי המשלחת בתוך הטריטוריה הטבעית של דובי הקוטב, ולכן גם בשעות המנוחה נדרשת דריכות מתמדת.
״הם דאגו, ובצדק״. אלעד בצלאל והמשפחה
(צילום: מהאלבום המשפחתי)
העזת להעביר בראש תרחיש שגם במסע הזה אתה מוצא את עצמך מחולץ?
"אם גם המסע הזה היה מסתיים בחילוץ, מבחינתי זה היה כנראה הסוף. הייתי תולה את מגלשי הסקי ועוצר. שני חילוצים רצופים היו מבחינתי סימן שאני לא מתאים לעולם הזה, או שלפחות אני לא מצליח לנהל את הסיכונים שלו ברמה שאני מצפה מעצמי".
יום קשוח במיוחד
(צילום: אלעד בצלאל)
הוא הצטרף למשלחת שכללה גם חמישה אנשי שטח מנוסים, ובהם רופא חירום, אלפיניסט ואדם שחצה את מדבר סהרה שלוש פעמים.
במשך 12 ימים חצו ששת חברי המשלחת כ-160 קילומטרים על מגלשי סקי, כשכל אחד מהם גורר מזחלת במשקל התחלתי של כ-60 קילוגרמים. מרגע שהורדו בשטח אין עוד כבישים, יישובים או נקודות אספקה. כל מה שדרוש להם נמצא על המזחלות.
אז אתה מגיע, מתחיל את המסע. יש משהו שמפתיע אותך, שלא ציפית אליו?
"הרוח. רוב האנשים בטוחים שהאויב הגדול הוא הטמפרטורה, אבל מבחינתי הרוח הייתה הגורם שניהל את המסע. היא קבעה את קצב ההתקדמות, את רמת העייפות, איפה נקים מחנה ולפעמים אפילו אם בכלל נצא מהאוהל".
בכל יום נעו חברי המשלחת במשך עשר עד 12 שעות, במקטעים של 50 דקות הליכה ועשר דקות מנוחה. גם כשהגיעו למחנה העבודה לא הסתיימה: היה עליהם להקים אוהלים, להמיס שלג למים, לבשל, לייבש ציוד ולבצע משמרות מפני דובי קוטב.
הכפפה שעפה - והטעות שכמעט סיימה הכול
חברי המשלחת נעו כאמור בטריטוריה של דובי קוטב - טורפי-העל של המערכת הארקטית. בני אדם אינם הטרף הרגיל שלהם, ומקרי תקיפה נדירים, אך דוב רעב או סקרן עלול להתקרב למחנה, ובמקרים מסוימים אף להתייחס לאדם כאל טרף. בשל גודלם, כוחם ומהירותם, מפגש כזה עלול להפוך למסוכן בתוך שניות.
דוב קוטב. חמוד, אבל מסוכן ביותר
(צילום: Jane Rix/Shutterstock)
מחקר שבחן תקיפות מתועדות אף מצא כי ברוב המקרים הדובים פעלו כטורפים, וכי זכרים בוגרים שסבלו ממחסור במזון היו המסוכנים ביותר. לכן גם בסוף יום ההליכה אי אפשר היה פשוט להיכנס לאוהל ולישון. בכל לילה התחלקו חברי הקבוצה במשמרות שמירה של שעתיים סביב המחנה, כשהם מצוידים ברובה, באקדח נורים, במשקפת ובפנס.
בכמה נקודות לאורך המסע, הבחינו חברי המשלחת בעקבות. סמוך לאגם קפוא הם גילו עקבות של עדר איילי סבאלברד - ומאחוריהן סימנים שנראים כמו עקבותיו של דוב גדול שעוקב אחריהם.
בסבאלברד האדם לא נמצא בראש שרשרת המזון. איך מרגיש הרגע שבו אתה מבין שאתה עשוי להיות הטרף?
"אתה מבין שאתה נכנס לסביבה שבה דוב הקוטב הוא טורף העל, ואתה האורח. אבל מהר מאוד המשמעת מחליפה את הפחד. אם דוב קוטב היה מחליט להסתער עליי, כנראה שלא היה לי הרבה מה לעשות. לעיתים קרובות לא ראינו יותר מ-50 מטר קדימה. אתה מבין שיש מצבים שאין לך באמת דרך לשלוט בהם, ופשוט לומד לחיות עם הידיעה הזאת.
אם גם המסע הזה היה מסתיים בחילוץ, מבחינתי זה היה כנראה הסוף. הייתי תולה את מגלשי הסקי ועוצר. שני חילוצים רצופים היו מבחינתי סימן שאני לא מתאים לעולם הזה, או שלפחות אני לא מצליח לנהל את הסיכונים שלו ברמה שאני מצפה מעצמי
"בכל לילה עמדתי שעתיים במשמרת דובים. אחרי שווידאתי שאין דוב בסביבה, הייתי עושה תרגילי מוביליטי ויוגה על משטח שלג שדחסתי ברגליים, בחושך, בטמפרטורות שהתקרבו למינוס 30 מעלות, כשהרובה מונח לידי. זה כנראה נראה סוריאליסטי מבחוץ, אבל מבחינתי זו הייתה פשוט רוטינת הבוקר שלי, רק באמצע הלילה". באחד הלילות הוא החליק בכניסה לאוהל. הכפפה, שלא אובטחה ליד, נעלמה ברוח. בקור הארקטי, אובדן של כפפה עלול להסתיים בתוך דקות בחילוץ.
אלעד בצלאל
(צילום: מהאלבום המשפחתי)
מה היה חזק יותר באותו רגע - הפחד על האצבעות או הבושה מול ראש המשלחת?
"בלי שום ספק, הבושה. האצבעות עוד היו בסדר. אבל כשעמדתי בבוקר מול ראש המשלחת והבנתי שאני צריך לספר לו שאיבדתי פריט ציוד בגלל חוסר הקפדה, ושאין לי דרך לפתור את הבעיה בעצמי אלא להסתמך עליו, הרגשתי כמו טירון. כשהוא אלתר לי כפפה מציוד החירום האישי שלו ואמר שאין יותר כפפות חלופיות, לא הייתי צריך לשמוע יותר מזה. הבנתי בדיוק את המסר".
ככה הולכים לשירותים. מחסה לעשיית צרכים
(צילום: אלעד בצלאל)
בצלאל מספר כי אז הבין שהסכנה אינה מגיעה בהכרח מדוב קוטב או מסופה, אלא "מטעות קטנה אחת, ועוד אחת, ועוד אחת". מאותו רגע הוא אבטח כל פריט, הקצה מקום קבוע לכל חפץ ונמנע מקיצורי דרך.
הכפפה אינה הפעם היחידה שבה נאלץ להתמודד עם הגבול שבין עצמאות לאגו. כבר ביום השני, במהלך עלייה קשה בשלג עמוק, ביקש ראש המשלחת מאלפיניסט שווייצרי לסייע לו.
מה היה קשה יותר - המאמץ הפיזי או ההודאה שאתה צריך עזרה?
"ההודאה שאני צריך עזרה. האינסטינקט הראשון שלי היה לנסות להסתדר בכוחות עצמי. במקום לתת לו לעשות את העבודה שלו, ניסיתי לעזור לו לעזור לי. נשענתי חזק מדי על מקלות הסקי ומשכתי את עצמי עם הידיים. בלילה כמעט כל השרירים בידיים נתפסו והתכווצו בעוצמה, והייתי מודאג. שם הבנתי שיש הבדל גדול בין עצמאות לבין אגו. עצמאות היא לעשות כל מה שאתה יכול בעצמך. אגו הוא לסרב לקבל עזרה גם כשהיא הדבר הנכון לעשות. בעולם כזה, קבלת עזרה היא לא סימן לחולשה. היא סימן למקצוענות".
בין הקור, המבוכה והדרך אל קו הסיום
ככל שהמסע התקדם, הקושי לא הרפה: סופת שלגים אילצה את המשלחת לשנות את נוהלי הבטיחות, הקור המשיך לחדור לגוף גם בתוך האוהל, והחיים המשותפים בשטח הותירו מעט מאוד פרטיות. דווקא מתוך השגרה הקשוחה הזאת הגיעה נקודת המפנה - הרגע שבו בצלאל הפסיק להיאבק במגלשיים, התחיל להחליק והבין שהוא באמת בדרך אל קו הסיום.
מה היה הרגע הכי קשה עבורך במסע הזה?
"הלילה שבו נקלעה המשלחת לסופת שלגים חריגה. הרוח הייתה כל כך חזקה, שגם עם כל שכבות הביגוד, הקור חדר לגוף בתוך דקות. ראש המשלחת אפילו שינה את נוהל משמרות דובי הקוטב. במקום לעמוד בחוץ במשך שעתיים, כל אחד ישב בתוך האוהל, הציץ החוצה דרך הפתח וכל כמה דקות יצא לסריקה קצרה. הוא העריך שהסכנה מהסופה גדולה יותר מהסיכון שבדוב קוטב.
התארגנות לפני ארוחת צהריים
(צילום: אלעד בצלאל)
"באופן מפתיע, דווקא בזמן הליכה הרגשנו יחסית טוב. הרגעים הקשים הגיעו בהפסקות. בתוך פחות מדקה הקור כבר התחיל לחדור, הגוף התחיל לרעוד, וכל מה שרצית היה להתחיל ללכת שוב. בשעה הראשונה באוהל המשכתי לרעוד כמעט בלי הפסקה. בקורס משלחות הקוטב בנורווגיה אמרה לי מנהלת התוכנית משפט שלא שכחתי: ׳You need to be comfortably cold׳. אתה לא מחפש שיהיה לך חם. אתה לומד לתפקד גם כשקר לך".
משמרת דובי קוטב
(צילום: אלעד בצלאל)
למחרת בבוקר, כשהטמפרטורה בתוך האוהלים נשקה למינוס 25 מעלות, היה ברור שהתוכנית שנבנתה בערב הקודם כבר לא בהכרח רלוונטית. ראש המשלחת עבר בין האוהלים, התייעץ עם כל אחד מהמשתתפים בנפרד, ורק לאחר מכן כינס את חברי הקבוצה כדי לגבש החלטה משותפת. בסופו של דבר הוחלט להישאר באוהלים עד שעות הצהריים ולהמתין להקלה בסופה, גם במחיר של יום הליכה ארוך יותר. "אף אחד לא ניסה 'לנצח' את הסופה או להוכיח שהוא קשוח יותר. להפך", אומר בצלאל.
יש איזה רגע מצחיק, מעצבן, מביך או משמעותי במיוחד שזכור לך מתוך החיים המשותפים בקבוצה ובאוהלים?
״אולי הרגע הכי מביך, אבל גם הכי מצחיק, היה דווקא סביב עשיית הצרכים. כשאתה נמצא על שלג עמוק ובשטח פתוח לחלוטין, אין באמת לאן לברוח. ברגע שאתה יורד ממגלשי הסקי אתה שוקע בשלג, ולכן בפועל עושים את הצרכים במרחק של כמה מטרים בלבד משאר חברי המשלחת. באופן כמעט משעשע, בדיוק באותו רגע כולם פתאום מוצאים משהו מרתק להסתכל עליו בכיוון השני. כל אחד עושה כאילו הוא עסוק בענייניו, ואתה מצידך מנסה לסיים כמה שיותר מהר, לשרוף את נייר הטואלט לפי הנהלים ולהמשיך כאילו שום דבר לא קרה. אחרי כמה ימים גם המבוכה נעלמת.
אלעד בצלאל
(צילום: באדיבות אלעד בצלאל)
"במשלחת ארקטית מבינים מהר מאוד שאין באמת פרטיות. כולם נמצאים בדיוק באותו מצב, וכולם יעברו את אותו רגע כמה פעמים ביום. אגב, במשלחת הקודמת שלי בגרינלנד, ראשת המשלחת קטינקה הוסקולד, שנחשבת לאחת מחוקרות הקוטב המובילות בעולם, דווקא אהבה להתלוצץ על הנושא. אחרי הרבה ימים של אוכל מיובש, היא הייתה שואלת אותנו בחיוך איך נראות היציאות של כל אחד מאיתנו. זו הייתה הדרך שלה להזכיר לנו שגם בסביבה הכי קיצונית בעולם עדיין צריך לשמור על הומור. אני חושב שזה היה אחד הדברים שעזרו להחזיק את המורל של הקבוצה".
מתי התחלת להרגיש שהכול מתחבר - ושאתה באמת בדרך להשלים את המסע?
"האמת היא שקרה שם משהו מאוד טכני, אבל עם השפעה עצומה. פתאום, אחרי כמעט עשרה ימים, הבנתי איך באמת גולשים על מגלשי סקי. עד אותו רגע בעצם הלכתי על הסקי. כל צעד דרש ממני מאמץ. ואז, כמעט בן רגע, התנועה השתנתה. התחלתי להחליק. פתאום הרגשתי את מה שחברי המשלחת הרגישו מהיום הראשון. המזחלת כבר לא נגררה בכוח. היא פשוט זרמה אחריי. החיסכון באנרגיה היה בלתי נתפס.
מראה קסום ביום השלישי למסע
(צילום: אלעד בצלאל)
"בסוף אותו יום נכנסתי לאוהל והבנתי שאני מרגיש... רענן. פתאום הרגשתי שיש לי עוד כוח. זו הייתה תחושה שלא ציפיתי לה. דווקא בימים האחרונים כבר לא הרגשתי שאני נאבק במסע. במקום לספור את הקילומטרים שנותרו עד סוף היום, מצאתי את עצמי פשוט נהנה מההליכה ומההחלקה על השלג. אם היו אומרים לי באותו שלב שאנחנו ממשיכים עוד שבוע או שבועיים, אני חושב שהייתי מחייך ופשוט ממשיך. אני חושב שזו הייתה אחת התובנות המעניינות ביותר עבורי. הרבה אנשים חושבים שחוסן הוא היכולת לסבול. אני חושב שחוסן אמיתי הוא היכולת ללמוד. ברגע שרכשתי את המיומנות הנכונה, כל המסע השתנה. לא בגלל שהפכתי לחזק יותר, אלא בגלל שהפכתי ליעיל יותר".
ביום ה-12, אחרי כ-160 קילומטרים של קרחונים, עמקים קפואים, סופות ומשמרות לילה, הגיעו בצלאל וחמשת חברי המשלחת אל החוף המערבי של שפיצברגן. ככל הנראה, הוא הישראלי הראשון שהשלים את החצייה הזאת בחורף.
נקודת הסיום
(צילום: באדיבות אלעד בצלאל)
כשעמדת מול הים והבנת שסיימת, מה הרגשת? האם סבאלברד סגרה את הפצע מגרינלנד?
"לא הייתה התפרצות של רגשות, ולא הרגשתי שניצחתי משהו. בעיקר הייתה תחושה עמוקה של סיפוק. עשיתי בדיוק את מה שבאתי לעשות. אבל כמעט מיד אחר כך כל המחשבות על המשפחה ועל מה שקורה בארץ חזרו בבת אחת. תהיתי לאיזו ישראל אני חוזר, ובעיקר איך עברו על אשתי ועל הילדים אותם ימים. עד אותו רגע פשוט לא הרשיתי לעצמי לחשוב על זה. אני לא חושב שסבאלברד סגרה את הפצע של גרינלנד. יש לי עדיין חשבון פתוח איתה. אבל אם סבאלברד לקחה ממני משהו, היא לקחה ממני את הספק. אם היא החזירה לי משהו, היא החזירה לי את הביטחון. גרינלנד עדיין מחכה לי, אבל בפעם הבאה אגיע אליה כאדם אחר מזה שחולץ משם לפני שנתיים".
