גל יופה חגג לפני כחודש, ב-2 במאי, את יום הולדתו ה-40, הרחק מהבית, מהדר אשתו ומשלושת ילדיו הקטנים (יהונתן, אילון ואמה), אי שם עם משלחת יוצאת דופן. יופה השלים לאחרונה מסע בן כמעט חודש על גבי כיפת הקרח של גרינלנד - בתנאים הקשים ביותר שניתן לדמיין.
״קודם כל להוכיח לעצמי שאני יכול״. גל יופה
(צילום: ליאור שרון)
במהלך השבועות האחרונים, גל וחבריו למשלחת גררו מזחלות במשקל כ-100 ק"ג לאורך 570 קילומטרים של קרח, ישנו באוהלים בלב השממה הארקטית, והתמודדו עם סופות, תקלות ציוד, פציעות, קור חודר עצמות, בדידות ועייפות. צעד אחר צעד, הוא הצטרף לרשימה אקסקלוסיבית של פחות מ-1,000 בני אדם שצלחו את המסע מאז החצייה הראשונה ב-1888, ולמיטב ידיעתו הוא הישראלי השני בלבד שעשה זאת אי פעם, אחרי דניאל קרן.
יופה, תושב ינוב, מייסד שותף בחברת "קריאיישן ספייס" ומנכ"ל חברת "אקסס 2 ספייס", השלים את המסע כשבגבו גם פציעה קרבית: הוא השתתף כאיש מילואים במלחמת "חרבות ברזל" ונפצע. רוב הרופאים אמרו שלא יחזור לרוץ עוד, אך בניצוחם של ד"ר גיא מורג, הפיזיותרפיסט עופר עינת והמאמן גדי חביב, הוא עבר תהליך שיקום וחזר לבנות מחדש את שגרת חייו.
אבל המסע הזה לא היה רק הרפתקה ספורטיבית. בלב גרינלנד ביצעה המשלחת ניסויים ומדידות מדעיות בתחומי החלל, הקרינה הקוסמית והפעילות הגאומגנטית. ככל הידוע, זו הפעם הראשונה שבה נמדדה סערה גאומגנטית מתוך פנים כיפת הקרח של גרינלנד.
עבור יופה, מדובר קודם כל בסגירת מעגל אישית מרגשת. כנכה צה"ל, העמידה בלב גרינלנד והשלמת אחד המסעות הקשים בעולם מהוות עבורו תזכורת חיה לכך שגם אחרי משברים גדולים אפשר להמשיך לחלום ולהעז. "אם יש דבר אחד שאני מקווה שהמסע הזה יעביר הלאה, הוא שלא משנה מאיפה באתם, בני כמה אתם, או אילו מכשולים עברתם בדרך – עדיין אפשר לחלום בגדול", הוא אומר, ומקווה לעודד ישראלים נוספים לצאת, לחקור ולכתוב את הפרקים הבאים של סיפור החקר וההרפתקה הישראלי. רגע לפני שהוא חוזר הביתה, תפסנו אותו לשיחה.
הצטרפת לרשימה אקסקלוסיבית של פחות מאלף בני אדם שצלחו את כיפת הקרח של גרינלנד. מה כל כך מיוחד בה?
"כיפת הקרח של גרינלנד נמצאת איתנו כבר כמה עשרות אלפי שנים מאז עידן הקרח הגדול האחרון. הפעם הראשונה שכיפת הקרח נחצתה הייתה ב-1888 על ידי נורווגי בשם נאנסן, ומאז בודדים הצליחו לחצות אותה. בשנים האחרונות החלה סוג של נהירה של יותר ויותר הרפתקנים שבחרו ללכת לחצות את כיפת הקרח, וזה הפך למעט יותר נגיש, עד כדי שכ-1,000 איש הצליחו לחצות אותה עד היום".
מאיפה המוטיבציה הפרטית שלך לצאת למסע כזה?
"יש הרבה סיבות למה עשיתי את זה. חלקן זה קודם כל להוכיח לעצמי שאני יכול, אחרי פציעה לא פשוטה שעברתי במהלך המלחמה האחרונה. לאחר השיקום והגעה למצב פיזי שבו האמנתי שאני יכול לעשות את זה, יצאתי לדרך. חוץ מזה, אני וחבריי שיצאו איתי למשלחת שימשנו כפלטפורמה לחוקרים, למדענים ולמפתחי טכנולוגיה, כדי לעשות שם דברים שעד היום לא נעשו בכיפת הקרח בגרינלנד. יש שם הרבה מה לעשות מבחינת הבנת הסביבה, להבין איך הקרח משפיע עלינו פה באזור קו המשווה ואיך האינטראקציה בין כדור הארץ לחלל שמסביבו, ולשמש בעיקר".
"האמת היא שכולנו כישראלים חווינו את הצבא, כל אחד בעוצמות כאלו ואחרות, ואני חייב להגיד שיש לא מעט דמיון בין מה שנדרש ממך כדי לחצות מסע כזה לחוויות שאנחנו עוברים בצבא"
תיארת מסע שפחות מאלף בני אדם עשו, אתה הישראלי השני שעושה את זה, וכל זה אחרי הפציעה במלחמה. כמה זה היה מורכב ואיך צולחים מסע כזה?
"האמת היא שכולנו כישראלים חווינו את הצבא, כל אחד בעוצמות כאלו ואחרות, ואני חייב להגיד שיש לא מעט דמיון בין מה שנדרש ממך כדי לחצות מסע כזה לחוויות שאנחנו עוברים בצבא. בסופו של יום מדובר פה בחודש שבו אתה צריך לקום כל בוקר, לבצע סדר פעולות בצורה מאוד יעילה ומסודרת, ולצאת להליכה של סדר גודל 12 שעות עם הפסקות מאוד קצרות בדרך. בסוף היום מגיעים לנקודה הבאה, מקימים את המחנה ושוב מבצעים סדר פעולות: המסת מים, ייבוש ציוד, הכנת אוכל, ולהספיק לישון. בצבא שלנו זה 6 שעות, אבל פה מגדירים 8 שעות בגלל הצורך במנוחה".
יש דמיון, אבל כמובן שיש גם הרבה שוני, כי המסע בצבא לא נעשה בלב השממה הארקטית. איך מתמודדים עם הקור, כמה קר ואיך ישנים שם?
"הכי קר שהיה לנו זה אזור המינוס 30 מעלות. ביחס לגרינלנד זה לא הכי קר שיכול להיות שם, אבל זה די קר. איך מתמודדים עם זה? קודם כל ביגוד. יש טכניקה מאוד מסוימת איך להתלבש בכמה וכמה שכבות כדי לבודד את עצמך. הבעיה המרכזית היא לא הקור, אלא הרוח שמורידה באופן דרמטי את הטמפרטורות. היה לנו יום אחד שבו במהלך פחות מיממה חווינו הבדל של כמעט 60 מעלות, מפלוס 30 למינוס 30 - ברמת ההרגשה כמובן, לא ברמת הטמפרטורה הסביבתית. אז ההתמודדות היא פשוט לנהל כל הזמן את איך שאתה לבוש ואת רמת החשיפה שלך לרוח".
אז בעצם הולכים 12 שעות כל יום. איך הולכים, כמה זמן לוקח לפרק את המחנה בבוקר, וראינו שגם גררתם מזחלות.
"הבוקר מתחיל בהשכמה יחסית מוקדמת. אנחנו בחרנו לעשות את זה או בשעה 1:30 או ב-4:00 בבוקר. מרתיחים מים, מכינים אוכל, מתלבשים ומפרקים את המחנה. כל הסיפור הזה אמור לקחת סדר גודל של שעה וארבעים עד שעתיים. הכול ארוז בתוך המזחלת. אני התחלתי עם מזחלת של סדר גודל 110 קילו, וכמובן שעם הזמן המשקל הלך וירד כי אכלנו את מה שלקחנו והשתמשנו בדלק. אחרי שעתיים של התארגנות ו-12 שעות הליכה, שכוללות ארוחת צהריים באמצע של 20 דקות, אתה מגיע לנקודת העצירה שלך. אז יש פחות או יותר 3-4 שעות של הקמת מחנה והרתחת מים. אנחנו הרי לא מסתובבים כל הזמן עם מים, אלא ממיסים את השלג ומרתיחים אותו כדי להשתמש בו לאוכל ולשתייה, ואז ניגשים לישון".
השגרה הזו בטח שוחקת. מה הרגע הכי קשה והכי מאתגר במסע הזה?
"כל בוקר. כל בוקר הוא בעצם החלק הכי קשה ביום, ויש בזה איזושהי נחמה שאתה מתחיל בחלק הכי גרוע ואז זה רק יכול להשתפר. הסיבה היא קודם כל שהבקרים מאוד קרים, אתה לא ישן טוב וקם עייף. יש לך יחסית מעט זמן לפני שאתה צריך לצאת החוצה, אז אתה קם בבוקר ופשוט מקלף את עצמך מתוך שק השינה. מעבר לזה, בהליכה עצמה אתה אמנם הולך עם עוד אנשים, אבל רוב הזמן אתה נמצא עם עצמך, במחשבות ובהתמודדויות שלך. אני חושב שאחד הרגעים הכי קשים היו דווקא לקראת הסוף, כשהפלטו הלבן והשטוח נהפך פתאום לירידה עם גבשושיות וסדקים בקרח. הרגליים כבר עייפות, יש כוויות קור, ואתה צריך להתמודד עם תנאי שטח לא פשוטים להליכה עם מזחלת ומגלשי סקי. זה גם היה היום הכי ארוך. כמובן שבגלל שזה היה היום האחרון, וזה מה שנקרא הספרינט של הסוף, ההתמודדות הנפשית הייתה פשוטה יותר, אבל פיזית זה באמת היה היום הקשה ביותר".
