(צילום: אוהדוונצ'רס, עריכה: תמר אברם)
דמויות מלחיצות, תקשור עם רוחות ואלים, הקרבת קורבנות של חיות ואנשים שנכנסים לטראנס ועוזבים את הגוף שלהם – ברוכים הבאים לפסטיבל הוודו בבנין. כשעשיתי שיעורי בית על המסע למערב אפריקה, ניסיתי להבין באיזו מדינה אני מתחיל, ומשם כבר אתגלגל. מאז שהתחלתי לטייל, אחד הדברים שגיליתי על עצמי ועל העולם הוא שהעניין הכי גדול נמצא במקומות שפחות נפוצים על מפת המטיילים הממוצעת – ולכן, כשהחלטתי לטוס לאפריקה אחרי שנים שחלמתי להגיע ליבשת המדוברת הזו, לא היה לי ספק שחלקה המערבי הוא האזור בשבילי.
בשלב המחקר, כשעוד הייתי בארץ, גיליתי שבאזור של המדינות גאנה-טוגו-בנין ואף ניגריה נפוץ עד היום מגוון של דתות ואמונות אפריקניות מסורתיות, כל אחת ביזארית בדרכה שלה, והמוכרת והמרכזית ביניהן היא דת הוודו. לא באמת ידעתי מה זה אומר "וודו", חוץ מהתמונה הזאת בראש של בובת וודו שנדקרת במטרה לגרום כאב לאדם כלשהו במציאות.
בשל כל המסתורין הזה וחוסר הידע לגבי מה זה באמת וודו, החלטתי שבדיוק את הערפל הזה אני רוצה לפזר, וכך מצאתי את עצמי מהר מאוד מוציא ויזה לבנין, מטייל חודש בגאנה שדוברת אנגלית בשביל נחיתה רכה באזור, וב-8 בינואר מגיע לעיירה קטנה בשם Ouidah בשביל האירוע הגדול והמסורתי של בנין – פסטיבל הוודו.
חוץ מכמה תמונות באינטרנט של דמויות צבעוניות מאוד-מאוד משונות, לא ידעתי למה לצפות. לא רציתי לחקור יותר מדי באינטרנט כדי שלא תיהרס לי החוויה. הפסטיבל, או כפי שהוא נקרא בבנין Fete de vodun, כולל טקסים ואירועים שמתחילים כשלושה ימים לפני הטקס המרכזי, ואז אירועי הוודו מגיעים לשיאם כל שנה ב-10 בינואר, שבו נערך טקס מרכזי ורשמי בנוכחות של מכובדים רבים מהצמרת הפוליטית והרוחנית של בנין.
מאחר שבבנין מדברים צרפתית, כבר ביום הראשון שלי שם שכרתי מדריך מקומי שיודע אנגלית, וסגרתי איתו על דיל לשלושת הימים הקרובים ולכל הטקסים שהולכים לקרות. מתברר, כך הסביר לי ג׳ופרה המדריך, שתחת דת הוודו פועלים כמה "מרכזים" שונים, שלכל אחד מנהיג רוחני שונה וצורה שונה שבה הם מקיימים את הטקסים. על אף שציפיתי שהשיא של החוויה יהיה באירוע הגדול בעשרה בחודש, מצאתי שדווקא הטקסים הקטנים והשכונתיים הרבה יותר מעניינים ועוצמתיים מבחינה רוחנית.
ביום הראשון לקח אותי ג'ופרה על האופנוע בין כמה סמטאות למין מגרש חול גדול שנמצא בקצה של אחת השכונות של העיירה אווידה - מגרש שנראה כמו חלקה שמשמשת מגרש כדורגל עבור ילדי השכונה. לאט-לאט התחיל להתקבץ לו המון שמורכב אך ורק ממקומיים שהגיעו לראות את הטקס, ואז באיזשהו שלב התאספה לה גם להקה של מתופפים, שהתמקמה במרכזה של אחת מצלעות הריבוע שהקיף את המגרש.
ואז החלו להעיר את רוחות האלים
המתופפים התחילו לתופף בקצב מסחרר, ולפתע משום מקום הגיחה דמות שמחופשת לאיזשהו יצור שאף פעם לא ראיתי כמותו. צבעוני, גרנדיוזי, נטול ראש או פנים ומלא חלקי בד משונים, שיוצאים מהדמות ומתנופפים באוויר בכל פעם שהיא מתחילה לרקוד כאילו היא אחוזת דיבוק.
הדמות שהגיחה פשוט תפסה את כל תשומת הלב של הקהל, ובכל פעם שהיא התקרבה לאחת מצלעות הריבוע שתחמו את המגרש, המקומיים שהיו קרובים לאותה נקודה התרחקו אחורה כדי שחס וחלילה היא לא תיגע בהם. מסתבר שמי שהדמות נוגעת בו, זה אומר שבקרוב הוא ימות.
מתברר גם שאותן דמויות, שמשתוללות בתחפושות צבעוניות ומוטרפות כפי שמעולם לא ראיתי, מייצגות את האלים השונים שקיימים בדת הוודו, ומה שקורה בעצם בטקס זה שכשהמתופפים מנגנים הם מעירים את הרוח של אותו אל, או בעצם את הייצוג שלה בעולם שלנו, העולם המוחשי, ואז היא יכולה לתקשר עם הקהילה ולהעביר את המסרים שלה.
הבן אדם היחיד שיכול להעביר מסרים חזרה אל הרוח, ושיכול לקבל ממנה את המסרים שלה ולהעביר אותם לקהילה, הוא הצ'יף. הצ'יף הוא הדמות המקבילה של רב או של שאמאן, רק בדת הוודו. לכל מרכז וודו יש את הצ׳יף שלו שאחראי על הטקסים, קובע את הכללים, ובין היתר גם מתקשר עם הרוחות.
15 צפייה בגלריה
מזבח בטקס גמבדה - טקס לכבוד הרוחות שמייצגות את ארבעת האלמנטים בטבע
(צילום: אוהד לוי (אוהדוונצ'רס))
עד יום הטקס ב-10 בינואר כל יום היה גדוש בטקסים, באירועים משונים ובהרבה-הרבה סיטואציות הזויות לחלוטין שמצאתי את עצמי נמצא בהן, ומנסה להבין אם עובדים עליי או שבאמת קיים בעולם הזה אלמנט על-טבעי, שאם רק נותנים לו את הבמה הנכונה, הוא מתגלה בפנינו במלוא תפארתו.
כל פעם לאורך ימי הפסטיבל, כשניסיתי להבין מהמדריך שלי או מכל מקומי אחר מי נמצא מתחת לאותן תחפושות, התשובה שקיבלתי היא שנמצאת שם הרוח האמיתית של האל שלכבודו עושים את הטקס. שזו אכן ההתגלמות שלו בעולם המוחשי, ושהתנועות שלפיהן הוא זז מסמלות את דרך התקשורת שלו איתנו. אני יודע שזה נשמע הזוי, אבל זה עוד לא הכול.
באחד הטקסים ביום האחרון מצאתי את עצמי יושב במעגל של אחד ממרכזי הוודו השונים, כשבאמצע יש שלושה גברים בלי חולצה, לבושים חצאיות קש ומרוחים בנוזל צהוב כלשהו שמורכב משמן תירס.
15 צפייה בגלריה
בחור מקומי שאחת הרוחות משתמשת בגוף שלו כדי להתבטא בעולם המוחשי
(צילום: אוהד לוי (אוהדוונצ'רס))
בזמן שהם רקדו לצלילי המתופפים עם עיניים סגורות ובאנרגיות שקשה להאמין שיש בתוך בן אדם, לפתע איזו אישה שצפתה באירוע המתרחש התחילה לצעוק צעקות משונות לכיוון השמיים, והגוף שלה נתקע באיזושהי פוזיציה משונה שהיא לא הצליחה להשתחרר ממנה. מתברר שהיא נכנסה לטראנס, והמודעות שלה נתקעה באיזשהו מצב סטטי - תופעת לוואי מוכרת, שיכולה לקרות לכל מי שצופה בטקס שבו יש ייצוג של רוח של אחד האלים.
לכל אורך הפסטיבל, אחד הדברים שהעסיקו אותי היה האלמנט העל-טבעי, ועד כמה הוא אמיתי. כחוקר תרבויות מושבע ואחרי ביקור במגוון חלקים מיוחדים ומשונים של העולם כמו סורינאם, ג׳מייקה וטקסים שאמאניים באמזונס, אני יודע שלדברים האלו צריך להגיע עם הפתיחות המקסימלית שאפשר, ועם חוסר שיפוטיות או דעות קדומות שיסיחו את דעתי מלראות את הקסם האמיתי של התרבות המקומית, שמתהווה במלוא תפארתו והדרו. זה הביא אותי למסקנה שבינתיים אני מצליח לחיות איתה די בשלום, ואפילו מרגיש בנוח לשתף אותה.
המסקנה היא שזה לא יותר מדי משנה אם הדברים שנתפסים עבור המקומיים כעל-טבעיים, כמו רוחות, מסרים מהאלים וכל מיני אמונות כאלו ואחרות, הם אמיתיים או לא - לפחות לא עבורי. עבורי, מה שמעניין ומיוחד זה לראות את כל היופי התרבותי הזה מתרחש ממש לנגד עיניי, ולנכוח בטקסים דתיים ורוחניים שעבור המקומיים הם עוצמתיים יותר מכל דבר אחר שקיים בעולם הזה.
מאוחר יותר בטיול הבנתי שהייתי תמים כשחשבתי שמה שחוויתי בפסטיבל הוודו זה הדבר הכי ביזארי ומיוחד שאפגוש. לאחר הפסטיבל עליתי לצפון בנין לפגוש את שבטי הסומבה והטנקה, שגם אצלם מסורת הוודו מתקיימת, אבל בצורה הרבה פחות תיירותית ומגונדרת. שם הטקסים הם משפחתיים ואינטימיים, בניגוד לטקסים שראיתי לאורך הפסטיבל שהיו יותר המוניים, הפגנתיים ולעיני כל הציבור שהחליט להגיע.
הטיול שלי במערב אפריקה ארך בכללותו שלושה חודשים, כאשר את החודש הראשון ביליתי בגאנה, את החודש השני בבנין ולבסוף החלטתי לסיים בסנגל – מדינה שהייתה בעבר יחסית מתוירת, אך כיום היא ריקה לגמרי מתיירים בעקבות הקורונה, וגם שם הגעתי לחוויות קצה לא שגרתיות.
בהמשך אכתוב על חוויות נוספות שעברתי בדרך. באופן כללי אני חושב שהיופי בלטייל באפריקה, ממה שיצא לי, הוא שאתה אף פעם לא יכול לדעת לאן תתגלגל, באיזה טקס הזוי תנכח ואיזו תרבות או שבט מיוחדים עומדים להתגלות בפניך, ולהציף לך מלא שאלות ותהיות שאף פעם לא חשבת שתחשוב עליהן – כמו אם קיים כזה דבר על-טבעי, מהי המשמעות של מנהיגים שמטילים כישופים, ומה אני חושב על טקסים שבהם מקריבים בעלי חיים כקורבנות. אבל אם יש דבר אחד עיקרי שאיתו אני יוצא מהביקור שלי במערב אפריקה, זה שקיימים הרבה מקומות מיוחדים בעולם שלנו, מקומות עשירים במסורות, באמונות ובמנהגים שיכולים לרתק אותנו וללמד אותנו המון, אבל בגלל כל מיני פחדים, סטיגמות ודעות קדומות שמישהו הכניס לנו לראש, אנחנו חושבים שמסוכן שם, ולכן לעולם לא ניתן לאותם מקומות את הצ׳אנס האמיתי להראות לנו כמה הם יפים, מיוחדים ואפילו יכולים ללמד אותנו דבר או שניים על החיים.
פורסם לראשונה: 22:44, 24.03.22
