כשהוא נוחת בדאקה עם דרכון זר ותפקיד רגיש מטעם האו"ם, דוד (שם בדוי) – ישראלי בעל אזרחות זרה – יודע דבר אחד: את הזהות הישראלית הוא שומר לעצמו. השליחות הרשמית: הכשרת צוותי קלפיות ופיקוח על טוהר הבחירות לקראת הבחירות הנפיצות בפברואר. החוויה בפועל: מסע אנושי יוצא דופן במדינה מוסלמית מסקרנת, שככל הנראה כלל אינה קיימת על מפת התיירות הישראלית.
בשנים האחרונות ידעה בנגלדש שורת אירועים אלימים על רקע פוליטי, בהם פיגועים נקודתיים, עימותים קשים בין כוחות הביטחון למפגינים והרג אזרחים במהלך מחאות. כל אלה העמיקו את תחושת חוסר היציבות במדינה ותרמו לפגיעה באמון הציבור ובתדמית הבינלאומית של בנגלדש.
"הגעתי לבנגלדש בנובמבר לקראת הבחירות בפברואר 2026, כדי להכין את הקלפיות ואת הצוותים המקומיים לפיקוח על טוהר הבחירות מטעם נציבות הפליטים של האו"ם (UNHCR)", הוא מספר בשיחה עם ynet. "אסור לישראלים להיכנס לבנגלדש, ויש לי דרכון זר. אבל ארגונים בינלאומיים מכירים אותי כבר הרבה שנים, ואני לא אומר לא לדברים שאני יכול לעשות.
"באופן עקרוני האו"ם אינו מעורב ישירות בבחירות, אבל בבנגלדש יש כמות עצומה של פליטים, והם דרשו להיות חלק מצוותי המשקיפים – כדי לוודא שלא גונבים זהויות של פליטים, ושפליטים שכן זכאים להצביע לא נמנעת מהם הזכות הזאת".
דוד קיבל אחריות על 120 קלפיות בלב הבירה דאקה. "המשימה שלי הייתה להכין את הצוותים המקומיים לכל מיני פרקטיקות – החל מניסיון לרמאויות, דרך שקיפות ועד מניעת זיופים. עבדתי רק עם צוותים מקומיים, וזה אומר הרבה מאוד אנשים, הרבה אחריות והרבה מפגשים ישירים עם המציאות המקומית".
באופן משמח, העבודה המורכבת לא מנעה מדוד לטייל במדינה מסתורית שישראלים כמעט ואינם מבקרים בה. "ברגע שסיימתי להכין את הצוותים, בין סדנאות וגם בסופי שבוע – חרשתי את בנגלדש טוב-טוב".
למי שמכיר את הודו, ההשוואה כמעט מתבקשת, אבל דוד מבקש לדייק. "זה דומה להודו, אבל גם שונה. יותר נקי ובטוח מהודו, הרבה יותר מסביר פנים לתייר ופחות כאוטי. זה אותו אזור תרבותי, עם בערך אותה מוזיקה וכמעט אותו אוכל, אבל התחושה אחרת לגמרי".
דאקה, עיר הבירה, הפתיעה אותו במיוחד. "זו עיר שמשלבת עולם שלישי קשה מאוד עם מודרנה מפנקת. מצד אחד, אנשים שחיים מתחת לגשרים. מצד שני, מסעדות מצוינות ומרכזי קניות ברמה גבוהה. אמרו לנו שזו עיר לא בטוחה לתיירים, אבל בפועל הרגשתי בה בטוח, ואנשים תמיד קופצים לעזור. זו עיר מרתקת — הנוף האנושי, המוזיאונים והמונומנטים ההיסטוריים".
איך האוכל?
"מאוד ספייסי. הייתי צריך להגיד כל הזמן: 'לא חריף!'. לפאני פורי ההודי הם קוראים פוצ'קה. בארוחת הבוקר יש צ'פאטי וחביתות, אוכל רחוב פשוט. גרסה מקומית של הודו".
אחד המראות הבולטים בדאקה הוא הגרפיטי – אמנות רחוב שמערבבת מחאה ופוליטיקה על קירות העיר. "העיר מאוד מקושטת, בעיקר מאז המחאות של השנה שעברה, גם נגד הממשלה וגם בעדה. יש גם הרבה מאוד גרפיטי שקשור לעזה. זה נוכח ברחוב ובאמנות. זה חלק מהשיח".
האם פחד להיחשף כישראלי? "אני לא אמרתי שאני ישראלי. החברים הקרובים ידעו, ולא היה אכפת להם". לדבריו, אין שנאה אישית. "יש דמוניזציה, אבל לא אלימות. אם תגיד שאתה ישראלי, יכולים לעשות לך בעיות בירוקרטיות, אולי אפילו לגרש אותך מהמדינה, אבל זה לא אפגניסטן. לא יעשו לך לינץ' ברחוב".
מכאן מתחילה ההרפתקה לצבור אנרגיה: המסע יוצא מהעיר – לא ברכב ולא בטיסה, אלא בהפלגה לילית ארוכה על נהר הגנגס האייקוני. "לקחתי ספינת נהר עד למפרץ בנגל. זו לא הפלגה תיירותית במובן המוכר, אלא תחבורה מקומית איטית ועמוסה, המחולקת למעמדות ברורים. יש שלוש מחלקות. מחלקת העם, בפחות משני דולר לכרטיס בסיפון התחתון. אנשים ישנים על מחצלות, עם שירותים ומקלחות משותפים וכילות נגד יתושים.
זו מחלקה שדוד, מטייל מנוסה, בחר להתרחק ממנה. "לקחתי מחלקת תיירים רגילה עם תאים ממוזגים. אפשר גם לבחור תאים לא ממוזגים עם חלון החוצה, אבל זה לילה, חושך ואין נוף. רציתי מזגן, בלי יתושים שיכולים להדביק בקדחת הדנגי. עבור כרטיס של שמונה דולר יש גם טלוויזיה, מקרר, מצעים איכותיים וארונית. באמת נעים".
מעל כל אלה נמצאת המחלקה הראשונה. "שם יש אפילו שוער שאחראי על סלון משותף. אלה תאים עם מקלחת ושירותים צמודים. סוויטה עם ארוחת ערב כלולה, סלון ומיניבר חופשי, זה עולה 48 דולר".
הספינה עוגנת בברישל. "זו עיר מאוד מעניינת. יש בה תרבות הינדואית, ולא רק מוסלמית. יש תכשיטנות של כסף, זהב ואבנים יקרות. למחרת לקחתי אוטובוס עד למפרץ בנגל, לעיירת חוף שנקראת קואקטה. יש שם מסעדות ומאכלי ים טעימים ומגוונים, מלונות נחמדים, שווקים קטנים של תיירים וקצת מזכרות".
ועדיין, זה לא יעד מומלץ. "החול שחור, והחוף עצמו לא נקי, אני לא נכנסתי למים. כל הזבל על החוף פשוט הוריד לי. לפעמים אנשים עושים את הצרכים שלהם בחוף, והביוב של העיר נשפך לים", מספר דוד. ולמי ששרד עד עכשיו, יש גם שוק דגים סמוך. "אם אתה לא אוהב דגים, יש ריח. יש גם זבל וגם סירחון. זה מסריח מכל הכיוונים", הוא מסכם את החוויה.
ועכשיו — אינפורמציה שעשויה לעניין את התייר הישראלי: מסיבות טראנס בנגלדשיות סוערות בעיירת החוף קוקס'ס בזאר. "אנשים מדאקה לוקחים מטוס בבוקר, מגיעים, לא ישנים, עושים קרחנה כל הלילה וחוזרים בטיסה בבוקר שאחריו", מספר דוד. קוקס'ס בזאר שוכנת סמוך לגבול עם בורמה, ובאזור מתגוררים יותר ממיליון וחצי פליטים בני הרוהינגה. "הם עובדים במסעדות ובמלונות. מאוד נחמדים, ומאוד אהבתי את האינטראקציה איתם". את העיר עצמה הוא פחות אהב: "היא לא מעניינת. אפילו די מלוכלכת".
ובכל זאת, דווקא שם הוא פגש תיירים מערביים. "למדינה יש תדמית לא טובה בגלל האיסלאם, המעורבות בתנועות קיצוניות, רציחות פוליטיות וגם בגלל הלכלוך. ובכל זאת, במסיבות רואים זרים, מעט מאוד תיירים שהגיעו במיוחד, וגם אירופאים, אמריקאים ואוסטרלים שגרים בבנגלדש ורוצים להתפרק קצת".
למרות הקרבה להודו המתירנית, חוויית החוף בבנגלדש שונה לגמרי. "זו חוויית חוף איסלאמית לגמרי. בחורה מערבית יכולה להסתובב עם בגד ים, אבל מצפים ממנה להיות עם מטפחת גדולה שתכסה את החלציים והכתפיים. נכנסת למים - מורידה. יוצאת - מתכסה. וזהו".
המפגש עם תעשיית הטקסטיל המקומית של דאקה היה מטלטל. "אתה רואה ילדים עובדים. זה חנוק בפנים. הם כמעט לא רואים אור יום. זאת לא עבדות, אין שלשלאות ואין שוט. הם עובדים עם המשפחה שלהם, וזו הפרנסה שלהם. רוב העבודה היא בסדנאות וחדרים קטנים. ארבעה עד שישה מטרים רבועים, ובתוך זה שבעה או שמונה אנשים. אין ערכת עזרה ראשונה, ואם מישהו נפצע אין איך לטפל בו".
אחרי החופים והערים הגדולות, המסע פונה פנימה אל קולנה וג'יסור. "אלה ערים של מונומנטים, מוזיאונים וקניות", מספר דוד. "יש רכבת אקספרס ממוזגת, מטעים ושדות אורז, גשרים ענקיים על נהרות ענקיים. מדינה שכאילו קורסת לתוך המים".
המסע ממשיך צפונה. "הם קוראים לזה בצחוק 'ההימלאיה של בנגלדש'. אין הרים, רק גבעות". היעד המועדף עליו הוא סילט, או ג'לאלבאד. "זה אזור התה של בנגלדש. מטעים, נחלים, נוף עוצר נשימה". אבל סילט היא לא רק טבע. "זו עיר עלייה לרגל לאחד האימאמים הסונים. האתר פתוח 24 שעות. הכול סובב סביבו — מלונות, שווקים, מסעדות, אגמים. אנשים טובלים כדי לקבל ברכה".
20 צפייה בגלריה
סומאפורה מהאוויהארה העתיקה, הידועה גם כמנזר הבודהיסטי פהארפור – אתר מורשת עולמית של אונסק"ו
(צילום: Cyrille Redor / shutterstock)
20 צפייה בגלריה
ארמון רג'בארי סדארבארי (Sadarbari / Sardar Bari) – מוזיאון לאמנות עממית בעיר סונרגאון, בנגלדש
(צילום: Matyas Rehak / shutterstock)
20 צפייה בגלריה
אזור סילט, נשים כפריות קוטפות עלי תה במטע תה מקומי
(צילום: Matyas Rehak / shutterstock)
כששואלים אותו למי היה ממליץ על טיול בבנגלדש, הוא צוחק. "לא למפונקים. לא למשפחות ולא לירח דבש. מי שלכלוך, רעש ופיח מרתיעים אותו, זה לא בשבילו. אבל אנחנו חוטאים לבנגלדש בתדמית שלה. זו מדינה בטוחה, זולה, טעימה, והאנשים בה מאוד מסבירי פנים. כמעט לא נתקלתי ברמאות. עומדים על המקח, וזהו".
לסיכום, בנגלדש לא מבקשת למשוך תיירים, לא מייפה את המציאות, ומי שמגיע אליה בלי ציפיות מגלה מדינה מורכבת, אנושית ושונה מכל מה שחשב.
