הוקאידו. שם שכבר שנים מגלם עבורי הבטחה להרפתקה המשלבת טבע, נופים ובעלי חיים, לצד הרצון שלי להיחשף ליפן הפחות מוכרת ומתוירת. האי הצפוני, השני בגודלו בין איי יפן, מתאפיין במישורי ענק, רכסי הרים וולקניים ואקלים קר. שטחו גדול כמעט פי ארבעה ביחס לישראל ובו כחמישה מיליון תושבים בלבד. במשך מאות שנים תושבי המקום היו הילידים בני האיינו, ורק בסוף המאה ה-19, מתוך כוונת השלטון לשמור על הגבול הצפוני של המדינה, החלה בו התיישבות יפנית בהיקפים גדולים.
הוקאידו ממוקם באזור פעילות טקטונית אינטנסיבית, וככזה נחשב לבעל סיכון גבוה לרעידות אדמה חזקות ולגלי צונאמי. כחלק מקבלת הפנים לה זכינו באי, כבר ביום הראשון קיבלנו המחשה לכך בדמות רעידת אדמה בעוצמה של 6.1 בסולם ריכטר, שגרמה לחדר המלון לרקוד ולחרוק במשך שניות ארוכות. הכריזה של המלון הודיעה מיד בטון שליו מה קורה ומה מצופה מאיתנו, התנועות נרגעו ולכוחותינו שלום.
המרחבים הגדולים והטבע המבודד הפכו את שמורות הטבע ופאתי האזורים האורבניים שבהוקאידו לביתם של בעלי חיים רבים. את חלקם זכינו לפגוש על הדרך – צבאים, שועלים אדומים, סנאי אזו, דורבנים, ומגוון גדול של ציפורים ועופות דורסים. הציפייה לראות דובים חומים, ולו מרחוק, נותרה לצערי לא ממומשת.
האוכל בהוקאידו הוא פראי ומעודן פחות ביחס למטבח המסורתי של טוקיו או קיוטו. הדגש הוא על מנות משביעות ומחממות, שמתאימות לאקלים הקר, שהוכנו מחומרי הגלם המעולים שבאי. בהוקאידו אפשר למצוא שפע גדול של דגים ופירות ים, כולל סרטנים עצומים, שרימפס בגדלים שונים, קיפודי ים, ביצי סלמון, ועוד.
רעידת האדמה הנ"ל סידרה לנו השכמה מוקדמת, ויצאנו לסיור בשוק הבוקר המתעורר בין עשרות הדוכנים שמציעים את מיטב התוצרת של עולם הים. התפעלנו מהשפע וממגוון התוצרת, כמו גם מהיכולת של המקומיים לאכול ממנה מוקדם בבוקר.
הוקאידו נחשב גם למעצמה בתחום החלב ומוצריו, ומופקת בו כמחצית מכלל החלב של יפן. הסברה היא שבזכות המרחבים הירוקים והאקלים הקר, הפרות נותנות חלב בעל מרקם עשיר במיוחד, שמהווה בסיס לגלידות מעולות, חמאה איכותית, וקינוחי גבינות עשירים. שמחנו לטעום ולאשר.
בסוף חודש אפריל נחתנו בהאקודטה (Hakodate), העיר השלישית בגודלה בהוקאידו, שעה וחצי אחרי שהמראנו מטוקיו. האקודטה, עיר נמל שמהווה מזה מאות שנים את שער הכניסה הדרומי לאי, הייתה גם נקודת המוצא שלנו לטיול מעגלי של שמונה ימים.
בעוד שהסאקורה, פריחת הדובדבן המפורסמת, מגיעה לשיאה במרכז יפן בתחילת אפריל, היא מתפרצת באי הצפוני בגווני לבן וורוד רק בסוף החודש, תוך סנכרון מושלם עם לו"ז הנסיעה שלנו. הבנו שהמקום הטוב ביותר להתרשם מעוצמתה הוא במבצר הכוכב המפורסם שבהאקודטה, גוריוקאקו (Goryokaku), שבמתחם שלו נטועים כ-1,600 עצי דובדבן עתיקים.
הגענו מוקדם והסתובבנו במשך שעות בפארק, כשהעיניים לא שבעות מהמראה המהפנט של הפריחה השופעת. פגשנו זוגות שבאו להצטלם לקראת חתונתם, אנשים וכלבים, הורים וילדים, ומשפחות שפרסו מחצלת פיקניק במזג אויר נהדר ובתפאורה לא פחות ממושלמת. נדמה שהאווירה הקסומה משרה רוגע ושמחה על מי שהגיעו לשוטט במבוכים הטבעיים שנוצרו על ידי העצים המרשימים, כך שהיה לנו קל ליצור קשרים עם מקומיים ועם תיירים, כשהמצלמה מהווה, שוב, מכשיר קשר נהדר.
מהאקודטה יצאנו לאורך כביש החוף אל שיקוצו (Shikotsu), אגם עמוק וצלול המוקף בשלושה הרי געש. המלון המסורתי שבו בחרנו להתמקם בגדה המערבית, כמעט נוגע במי האגם, וטבילת בוקר באונסן, המעיין החם ועשיר המינרלים שלו, הייתה מבחינתנו חוויה רוחנית מטהרת של ממש. דמיינו מערך של ארבע בריכות טבעיות בטמפרטורות מים שונות, שגולת הכותרת שלו היא הבריכה החיצונית ממנה נשקפים האגם וההרים המקיפים אותו, כשהאוויר הצלול מסתפק ב-5 מעלות צלזיוס בלבד.
אזור אגם שיקוצו עשיר בשבילי הליכה, מפלים, ועמדות צפייה בציפורים, חלקן יחודיות להוקאידו. באגם עצמו ניתן לקיים פעילויות מים מגוונות - מחתירה בקיאק או בסאפ, ועד שייט בסירות פדאלים מצחיקות בצורת ברבור, או בסירות ממונעות.
לב הטיול שלנו, שהיווה במידה רבה גם את שיאו, היה באזור העיר פוראנו (Furano), חבל ארץ בעל נופים כפריים, גבעות מתגלגלות ושדות הנמתחים אל האופק למרגלות הרי געש מושלגים. מתברר שהישוב נמצא בדיוק במרכז הגיאוגרפי של האי, ולכן מכונה "עיר הטבור" (Belly Button Town).
מספרים שבסוף יולי מתקיים במקום פסטיבל הטבור, שבו אלפי רקדנים יוצאים בתהלוכות אחרי שציירו פרצופים ענקיים על בטנם. כל נסיעה בדרך צדדית, כל עיקול או פניה, הוציאו מאתנו קריאות התפעלות מהנוף שנראה כמו לקוח מגלויה. כאמור, סיירנו שם בתחילת האביב, ומי שיגיע בקיץ יוכל ליהנות ממבחר גדול של אירועים שהפכו לסמל של האזור, וחוגגים, כל אחד בתורו, פריחות מרהיבות של לבנדר, צבעוניים, או חמניות.
לא רחוק מפוראנו, בפאתי העיירה ביאיי (Biei) נמצאת "בריכה כחולה", שהיא ממש, אבל ממש... כחולה! כאילו נשפך צבע מלאכותי למים. המחזה המרהיב של המים מהם מבצבצים גזעים סימטרים היה כל כך יפה, שהגענו אל הבריכה גם בבוקר וגם אחר הצהריים. בין לבין נסענו ב"כביש רכבת ההרים", דרך פוטוגנית שעולה ויורדת עם הטיפוגרפיה של הגבעות, צעדנו במעבה החורש עד למפל מדורג הנשפך בין הסלעים, וערכנו פיקניק בחורשה מפוארת של דובדבן ושיזף בשיא פריחתם. קינחנו בעוגות גבינה שמיימיות, לפני שקיעה מושלמת מעבר לגבעות שנצבעו בזהב עמוק.
בצער מה, ועם הבטחה שעוד נחזור, נפרדנו מביאיי ומפוראנו ויצאנו אל היעד האחרון שלנו בהוקאידו – אוטארו (Otaru), עיר נמל מנומנמת במרחק של 30 דקות נסיעה מסאפורו, בירת האי. התמקמנו במלון בקצה תעלת אוטארו, הסמל המפורסם של העיר, שבנייתה הושלמה לפני מאה שנים וששימשה לפריקת סחורות מספינות למחסני אבן שעם השנים עברו הסבה למסעדות, גלריות וחנויות קטנות. אוטארו היתה הבסיס שלנו לטיול יום יפהפה בחצי האי שקוטאן Shakotan, במהלכו טיפסנו לתצפית על העיר, ביקרנו במטעי הדובדבן שלצד מזקקת ויסקי בעיירה יוצ'י Yoichi, ועצרנו בעיירות דייגים קטנות.
גולת הכותרת של היום הייתה הליכה בשביל צר שעולה ויורד על המצוק לעבר הים, עד נקודת התצפית והמגדלור ב-Cape Kamui, שהים הגדול פרוש למרגלותיו. סיימנו עם טעם מתוק בזכות גלידה כחולה, העשויה משמנת הוקאידו משובחת, וסיכמנו בחיוך אפיזודה של מפגש מפתיע עם שוטרי תנועה אסרטיביים אך אדיבים במיוחד. גם במקרה זה, לכוחותינו שלום.
בדרך לשדה התעופה עצרנו ב-Hill of the Buddha, מקדש בודהיסטי מרשים ובו פסלים גדולים, כולל פסל בודהה ענק, לפני שעלינו על טיסה קצרה ורבת טילטולים, שהחזירה אותנו לקראת ערב לעיר הגדולה, טוקיו. יומיים אחרונים של סיורים רגליים, אוכל טוב, קניות – והביתה.
מבחינתי, המסע להוקאידו לא רק שעמד בהבטחה ובציפיות הגבוהות ממנו, אלא אף הותיר בי טעם עז של עוד ורצון לחזור ולהכיר אותו גם בעונות אחרות. האי אמנם נגיש פחות ממוקדי הענין המפורסמים של יפן, המתרכזים באי הגדול, הונשו, אך מכאן גם אופיו הייחודי כיעד פראי בעל טבע עשיר וקסם מיוחד.
רפי קורן הוא מורה לצילום בעל ניסיון בהדרכת קורסים, הרצאות וסדנאות בארץ ובעולם. אתם מזומנים לבקר באתר האינטרנט שלו ולעקוב אחריו בפייסבוק ובאינסטגרם.
