חיים כץ, המכונה מירו, גדל בבית חרדי במגדל העמק, למד בישיבה ואפילו נכנס לעולם השידוכים. טיסה ראשונה לחו"ל, בלי לדעת אנגלית, פתחה בפניו עולם אחר. בגיל 21 הוא יצא מהדת, וכעבור כמה שנים עזב את החיים החדשים שבנה בתל אביב ויצא למסע מסביב לעולם. מאז הוא התנסה במסגרת דתית בהודו, השתתף בטקסים שמאניים בסיביר ולן במקדש בודהיסטי – ובדרך גילה עד כמה הילדים המקומיים מזכירים לו את הילד שהיה בישיבה.
מטייל ומתעד: המסע של מירו
(צילום: חיים כיץ (מירו))
ביומו האחרון בוורנאסי, אחרי שלושה שבועות שבהם חי לצד תלמידים ומדריכים במדרשה ללימודי הינדואיזם, הגיע מירו לצפות בטקסי שריפת גופות על גדות הגנגס. עבור התרמילאי הצעיר, המפגש הישיר עם המוות היה חוויה שלא הכיר. "אני כהן, ובתור אדם שגדל כחרדי אף פעם לא הייתי בבית קברות", הוא מספר. "פתאום ראיתי אדם מת מולי, ראיתי אותו נשרף והרחתּי את הריח. זו הייתה חוויה שאין לי שום דבר בחיים שאני יכול להשוות אליה".
אם מישהו מחבריו לישיבה הגבוהה היה אומר לו אז שכעבור כמה שנים הוא ילמד הינדואיזם ויצפה בטקס שריפת גופה, סביר להניח שאיש מהם לא היה מאמין. "ברור שהם בשוק ממני", הוא מחייך. "האמת? אני בשוק מעצמי".
הטיסה הראשונה לבד בתור חרדי
(צילום: חיים כץ (מירו))
"מאז שהייתי קטן תמיד הרגשתי שאני לא שייך לעולם החרדי", מספר מירו, היום בן 27. "מצד שני, הייתי טוב בלהיות חרדי. עמדתי במה שנדרש ממני והייתי בסדר עם זה, אבל כל הזמן הרגשתי שמשהו חסר לי". המפגש הראשון שלו עם העולם שמחוץ לישראל הגיע בעקבות הזמנה מחבר טוב המתגורר בגרמניה. "לא ידעתי מילה באנגלית", הוא נזכר בחיוך. "אני זוכר את עצמי בשדה התעופה מסתכל על האותיות כמו על צורות. אפילו לא ידעתי איך קוראים להן. זו הייתה הטיסה הראשונה שלי, ובכל זאת התאהבתי בעולם. התאהבתי בתרבויות שראיתי, וגם בעצמי – כי גיליתי כמה אני חזק וכמה עוד אני יכול לגלות".
הייתי בישיבה גדולה, היו מבחנים, לימודים ושעות ארוכות, ובגיל 21 התחלתי לעשות שידוכים, אבל התשוקה לטייל הציקה לי בראש. אמרתי להורים שאני חייב לצאת לעולם
כשחזר לישראל, חזר גם ללימודים. "הייתי בישיבה גדולה, היו מבחנים, לימודים ושעות ארוכות, ובגיל 21 התחלתי לעשות שידוכים, אבל התשוקה לטייל הציקה לי בראש", הוא מספר. "אמרתי להורים שאני חייב לצאת לעולם".
הוא טס לספרד, ושם, לדבריו, יצא מהדת. גם הכינוי מירו, שמלווה אותו מאז, קשור מבחינתו לספרד. לאחר מכן חזר לישראל והחל להשלים את הפערים שנוצרו בעקבות השנים שבהן חי בתוך החברה החרדית. הוא הכיר בת זוג, התגורר בדירה משלו והתקרב מחדש למשפחתו. אירועי 7 באוקטובר השפיעו, לדבריו, על ההחלטה "להפסיק לדחות את המסע". הוא עזב את החיים החדשים שבנה ועלה על מטוס בלי תוכנית מגובשת. "פשוט החלטתי שאני לא מוותר לעצמי", הוא אומר. "יצאתי למסע בלי שום מושג לאן, איך ולכמה זמן. והנה אנחנו כאן, כמעט שנתיים אחרי".
יותר מהנופים, מירו נמשך אל האנשים שהוא פוגש בדרך. אחד המפגשים הזכורים ביותר התרחש כבר בשבוע הראשון שלו בהודו. הוא נסע באוטובוס בדרכו לאטרקציה מקומית, כשאדם מבוגר שישב מאחוריו נגע בכתפו ושאל אותו מאין הגיע. כשהגיעו לכפר, סימן לו האיש לרדת איתו. "פשוט ירדתי איתו מהאוטובוס והלכתי לבית שלו", הוא מספר. "הם שחטו תרנגול במיוחד בשבילי ועשו חגיגה. בבית חיו 17 ילדים, כולם בחדר אחד. נשארתי אצלם יומיים. הם האכילו אותי בידיים, כיבדו אותי בטירוף, לימדו אותי את השירים שלהם והראו לי את התרבות שלהם. אלה היו אנשים שמעולם לא ראו מישהו מחוץ להודו. בחיים לא חוויתי סיטואציה כזאת".
לאוס, ארוחת בוקר אחרי דייג מוצלח
(צילום: חיים כץ (מירו))
הרי אלטאי, מונגוליה
(צילום: חיים כץ (מירו))
בפסטיבל צבעוני בפושקר
(צילום: חיים כץ (מירו))
סלפי עם מקומי בסין שלימד את מירו להכין מנה אהובה
(צילום: חיים כץ (מירו))
לא פחדת ללכת לבית של אדם זר? "בטח שפחדתי", משיב ההרפתקן הצעיר. "אבל זה גם מרגש אותי, כי אני סומך על עצמי ומאמין שיהיה בסדר. הפחד והכאב של להישאר בחיים הרגילים, לחיות חיים שלמים בלי לחוות את החוויות האלה, מפחידים אותי יותר", הוא אומר. "לפני 20 שנה, מי שרצה לטייל בעולם היה צריך להיות עשיר, מקושר או מלומד. היום כל בחור בן 20 יכול לצאת לעולם, לעבוד מהמחשב ולהסתדר. הכול נגיש ויש לנו מידע על הכול. אני מרגיש שזו זכות שאני חי בתקופה שבה אני יכול לעשות את זה, ואם לא אעשה את זה – אחמיץ משהו עצום".
אחת החוויות המשמעותיות ביותר במסע שלו התרחשה בפנימייה ללימודי הדת המקומית בוורנאסי, העיר הקדושה להינדואיזם. "ההורים שולחים לוורנאסי את הילדים בגיל צעיר מאוד ומשאירים אותם שם", הוא מספר. "היו שם בערך ארבעים תלמידים בכל מיני גילים, וההורים באים לבקר אותם בערך פעם בשנה".
כבר בימים הראשונים החל מירו לזהות קווי דמיון בין חייהם של הילדים המקומיים לבין החיים שהכיר מהישיבה. "במסגרת שבה גדלתי, אם היית אומר מילה גסה או קם מאוחר, היו יכולים להעיף אותך הביתה", הוא מספר. "זו הייתה היצמדות מוחלטת לכללים. הייתי מתפלל ולומד בערך 12 שעות ביום. גם שם הילדים קמים ישר לתפילה, מתפללים בבוקר ובערב, לומדים במשך שעות ומקבלים אוכל. הכול נוקשה מאוד. במסגרת שלי לא הרביצו לי, אבל שם ראיתי שמענישים את הילדים ומרביצים להם".
המסע הזה ביגר אותי. אני בן 27, אבל מבחינת כמות החוויות שצברתי והאנשים שפגשתי, אני מרגיש לפעמים בן 40. גדלתי בבית חרדי, ופתאום אני מגיע לעולמות אחרים ורואה איך אנשים חיים, איך הם מחנכים ילדים ואיך הם חושבים על החיים ועל המוות. זה נותן לי פרספקטיבה
"הסתכלתי על הילדים האלה ופתאום הכרתי אותם", הוא אומר. "ראיתי אותם מחביאים טלפונים בלילה, בדיוק כמו שאני הייתי מחביא טלפון בישיבה. כשהמדריך הגיע, כולם נבהלו והסתתרו. גם אני זוכר איך פחדתי מהמדריכים שלי בישיבה, שהם יגלו עליי דברים. הסתכלתי עליהם ואמרתי לעצמי: אני הייתי שם, אני חייתי כמוהם. זה מטורף לראות את החיים האלה מהצד. טסתי לקצה השני של העולם וראיתי תרבות שונה לגמרי, אבל גיליתי כמה היא יכולה להיות דומה. זה נתן לי רצון להמשיך ללמוד".
"מאוד התחברתי לדרך שבה הם רואים את המוות", הוא מספר על חוויית הלימוד. "אצלם מוות הוא לא בהכרח דבר רע. הוא חלק מהחיים, שלב שצריך להכין את עצמך אליו ולהגיע אליו נקי וטהור. הם אוכלים דברים מתוקים, רוקדים ויש מוזיקה. הם מכבדים מאוד את המת ושולחים אותו אל הגנגס. מבחינתם, הגנגס הוא החיבור לעולם הבא, משהו שדומה לשער לגן עדן. הם בוכים, אבל הבכי הוא לא רק של כאב. הוא גם בכי של שחרור ושל פרידה".
המפגש הישיר עם המוות, שאותו לא הכיר קודם לכן, היה עבורו חלק מתהליך רחב יותר שעבר במסע. "המסע הזה ביגר אותי", הוא אומר. "אני בן 27, אבל מבחינת כמות החוויות שצברתי והאנשים שפגשתי, אני מרגיש לפעמים בן 40. גדלתי בבית חרדי, ופתאום אני מגיע לעולמות אחרים ורואה איך אנשים חיים, איך הם מחנכים ילדים ואיך הם חושבים על החיים ועל המוות. זה נותן לי פרספקטיבה ועוזר לי להבין איך אני רוצה שהחיים שלי ייראו בעתיד".
המסע השמאניסטי של מירו התחיל כמה חודשים קודם לכן במונגוליה. "התארחתי אצל המון אנשים ולמדתי על הדרך שבה הם חיים", הוא מספר. "הם אוכלים כמעט מאה אחוז בשר וחלב, דברים מאוד טריים, ואין להם כמעט שום דבר תעשייתי. גרנו בגֵר, בית שאפשר לפרק ולבנות מחדש. בערך כל שלושה חודשים הם עוברים למקום אחר, כדי שלבעלי החיים שלהם יהיה מרעה".
מירו במונגוליה
(צילום: חיים כץ (מירו))
הרי אלטאי, מונגוליה
(צילום: חיים כץ (מירו))
אחת הנשים המבוגרות במשפחה המארחת הייתה חולה בסרטן מתקדם, ועשרות קרובים וחברים הגיעו כדי להיפרד ממנה בעודה בחיים. "הגיעו לפחות ארבעים אנשים שישבו אחד ליד השני, צפופים מאוד בתוך הגֵר", הוא מספר. "הם שתו משקה עשוי מחלב סוסות. מי שהחזיק את הכוס בירך את החולה ושר לה שיר מהלב. אתה לא מברך אותה שתהיה בריאה – אתה מברך שהדרך שהיא עשתה בחיים תהיה שמורה, שיזכרו אותה לטובה, שאנשים ילמדו ממנה ושכל מה שהיא משאירה פה יפרח ויגדל. אתה מברך אותה לשלום".
"האווירה הייתה רוחנית בטירוף", הוא נזכר. "כשהעבירו לי את הכוס, בירכתי אותה בעברית ושרתי ניגון חסידי, כי זה הדבר היחיד שהיה לי בלב לשיר. ישבו שם מונגולים שלא יודעים מילה באנגלית, והקשיבו לי שר ניגון חסידי שגדלתי עליו. זה היה ממש מרגש. זו חוויה רוחנית עמוקה מאוד שאני אזכור כל החיים".
ממונגוליה המשיך מירו לסיביר. "שמעתי המון דברים רעים על רוסיה", הוא אומר. "אבל החלטתי שאני רוצה לבקר בסיביר, והגעתי למקומות מדהימים והתאהבתי באנשים שפגשתי. לצד זה, היו לי גם הרבה בעיות עם המשטרה ועם החוקים שם".
התסבוכת המרכזית התרחשה כשניסה לחזור למונגוליה. "שאלתי אנשים והם כיוונו אותי למעבר גבול. שילמתי המון כסף למונית, ואלה היו הדולרים האחרונים שלי. כשהגעתי לשם גיליתי שהמעבר פתוח רק למקומיים ולא יכולתי לחזור למונגוליה. לא נשאר לי כסף ולא יכולתי להשתמש בכרטיס האשראי. הייתי תקוע ליד גבול צבאי, בחור באמצע סיביר".
מירו מדגיש כי לא יצא לדרך מתוך כוונה ליצור לעצמו אתגר הישרדות מלאכותי. "יש משהו קצת תפל בזה שאתה מחליט מראש: בוא נראה איך אני שורד בלי כסף", הוא אומר. "אני מצאתי את עצמי במצב הזה מכורח הנסיבות. פתאום נאלצתי להתמודד עם הפחד מהלא־נודע, עם הלחץ ועם הקושי לבקש עזרה מאנשים. זה קשה מאוד. אבל אז ראיתי כמה אנשים עוזרים לי והרגשתי אהבה כל כך גדולה".
לדבריו, במשך שלושה שבועות התקדם בסיביר בעזרת אנשים שפגש בדרך, בלי שפה משותפת ובלי כסף. נהגים אספו אותו, אנשים פרסמו בקבוצות מקומיות כדי למצוא עבורו עזרה, ואחרים קנו לו אוכל ושילמו על נסיעותיו. "עמדתי בתחנת אוטובוס ואישה ראתה אותי", הוא נזכר. "ניסיתי להסביר לה ברוסית שאני תקוע. היא הלכה לסופר, קנתה לי לחם ושתייה, הביאה לי כסף, חיכתה איתי לאוטובוס ושילמה על הנסיעה. היא לא ידעה אנגלית ואני בקושי ידעתי רוסית. היא פשוט ניסתה לתת לי כל מה שהיא יכולה".
"הייתי הרבה זמן לבד ולא תמיד הייתה לי סוללה", הוא מספר על הקושי. "ישנתי באוהל והיה קר בלילה. פתאום התחלתי ללמוד רוסית, כי לא הייתה לי ברירה. אנשים עזרו לי בלי שנוכל באמת לדבר. הייתי מוקף באהבה".
באחד הימים המתין מירו לטרמפ לצד אישה מקומית. במשך שעתיים הם ישבו יחד בלי לדבר. "היא הביאה עגבניות ואני הבאתי לחם שאישה אחרת נתנה לי", הוא מספר. "פשוט ישבנו ואכלנו יחד לחם ועגבניות בלי לדבר מילה". לאחר המתנה ארוכה עצר במקום רכב ובו שלוש נשים שהגיעו ממוסקבה.
"הן יצאו מהרכב והתחבקו עם האישה שישבה לידי", הוא מספר. "אחת מהן ידעה אנגלית ושאלה אותי מה אני עושה שם. אמרתי לה שאני תקוע בלי כסף ומנסה לתפוס טרמפים. היא אמרה לי: 'אתה בא איתנו'". הוא צוחק. "הייתי איתן שבוע. עשינו טרקים, שטנו בסירה, התארחנו אצל מקומיים ובכל לילה ישנו בבית אחר. הן לקחו אותי למקומות שאין בהם תיירים, ואפילו הרבה מקומיים לא מכירים. נהיינו חברים ממש טובים ואנחנו בקשר עד היום".
הנשים לקחו אותו לביתה של נדיה, אישה מרשימה משבט ילידים מקומי, שמירו מתאר כדמות רוחנית. היא תפרה בגדים מסורתיים וחיה עם בעלה הצייד באזור המבודד. "היא כל כך שמחה לראות אותי, כי כמעט אין שם תיירים", הוא מספר. "היא ביקשה שנלך יחד למפל שיש לו משמעות רוחנית ושאצטלם שם למזכרת בשבילה. היא הלבישה אותי בבגדים מסורתיים מעורות של חיות בר, לקחה אותי למפל ושרנו שם שירים".
דרך נדיה וחבריו החדשים התוודע מירו לתפיסה שונה של המציאות. "הם מאמינים שהטבע הוא כמו רחם, שאנחנו חיים בתוכו וצריכים להיות איתו במערכת יחסים", הוא אומר. "הם קושרים חוטים מיוחדים לעצים ותמיד חולקים מהאוכל שלהם עם הטבע. הם מחבקים עצים, מריחים אותם וממש מחוברים לטבע".
התחלתי להרגיש שאולי אני באמת שקוע כל כך בבלוג ובצילום, עד שאני לא נמצא בתוך החוויה
ובתוך העולם הרוחני הזה הגיעה גם תקרית הרחפן. במהלך מסע רגלי מפרך באזור אלטאי הנידח בסיביר, הרחפן של מירו נעלם. "הרחפן שלי נפל ואיבדתי אותו", הוא מספר בצער. "פתאום ינשוף לבן כזה תקף את הרחפן, שבר אותו ולקח אותו. הייתי נורא עצוב. היו עליו המון סרטונים שצילמתי והרגשתי שאיבדתי את כל הזיכרונות שלי".
התגובה של חבריו המקומיים הפתיעה אותו. "הם חיבקו אותי ואמרו לי: 'הטבע מנסה ללמד אותך משהו. אתה עסוק יותר מדי בצילום ולא מחובר לטבע'", הוא משחזר. "הם ממש שמחו ואמרו לי להקשיב לשיעור שאני מקבל מהטבע. מבחינתם, העצים הם כמו מלאכים וכל הסביבה היא כמו רחם. הם אמרו לי: 'אם לא תקשיב, זה יקרה לך שוב. גם המצלמה הבאה שתקנה תלך לך'".
"כל הדרך חזרה הייתי עצוב", הוא משתף. "אבל התחלתי להרגיש שאולי אני באמת שקוע כל כך בבלוג ובצילום, עד שאני לא נמצא בתוך החוויה. הם אמרו שלקחו לי את הכלי שאני מצלם בו כדי שאבין שאני צריך להיות מחובר יותר לסביבה ולא להתעסק כל הזמן בתיעוד. לקחתי מזה שיעור. אחר כך הפסקתי לצלם כל כך הרבה והתחלתי להיות יותר נוכח בחוויה".
