אם מישהו היה אומר לי שיום אחד ניסע עם שלושה ילדים בהונדורס שבמרכז אמריקה ב"צ'יקן באס" (כינוי לאוטובוסים המקומיים הצפופים), הייתי צוחק, אבל איכשהו יצא שהגענו לארץ חדשה, מבלי להתכונן כלל, ומצאנו את עצמנו, שעות רבות ספונים בצ'יקן באס.
מסנטה אנה שבאל סלבדור, נסענו לאל טונקו, עיירת גולשים בחופי האוקיינוס השקט, שממנה בכל יום יוצא שאטל לניקרגואה בהנסיעה עוברת דרך הונדורס הגובלת באל סלבדור. זו נסיעת יום הנמשכת עשר שעות, ובה עוברים פעמיים גבולות (אל סלבדור-הונדורס, הונדורס-ניקרגואה) לאחר מעבר הגבול להונדורס (שכלל לראשונה זה שבעה חודשים ביבשת אמריקה, בדיקת חיסוני קורונה), הסבירו לנו שעקב שינוי חוקים בניקרגואה, לא ניתן להיכנס עם מצלמה מקצועית, עדשות, משקפת, גו-פרו ובטח שלא רחפן. החוקים השתנו לפני ימים ספורים, בסוף חודש ינואר.
עוד נאמר כי במעבר הגבול היבשתי סורקים את כל התיקים בצורה קפדנית. כיוון שיש לנו הרבה ציוד צילום וגם רחפן. גם דובר על שוחד גבוה מאוד לשוטרים, החלטנו שלא להסתכן במעבר הגבול הזה, וביקשנו לרדת בהונדורס, בתקווה להצליח למצוא טיסה שתעזור לנו "לדלג" מעל ניקרגואה ולהגיע לקוסטה ריקה. נהג השאטל הוריד אותנו בעיר לורנזו, שאינה נמצאת על נתיב התיירים.
ארץ חדשה, מטבע שונה (שאין לנו), ירדנו מהשאטל בדרך צדדית, הערב החל לרדת, אין בסביבה בתי מלון או הוסטלים לתיירים, אחרי שעה קלה, והמון נהגי מונית שסירבו (מפאת גודל המונית לחמישה אנשים), מצאנו נהג מונית שהסכים לקחת אותנו עם כל התיקים (רובם עלינו) 30 ק"מ משם לעיר בשם צ'ולוטקה שבה הצלחנו להזמין מלון מתאים באינטרנט. למונית שילמנו בדולרים, למלון בכרטיס אשראי. הלכנו לישון אחר היום הארוך, עם המון סימני שאלה בראש. למחרת התעסקנו עם הבירוקרטיות, החלפת דולרים למטבע מקומי (לאמפירה), מתברר שבהונדורס חובה לעטות מסכה בבנק, אך לא היה לנו כסף מקומי לקנות מסכה. השומר בבנק שראה שני מיואשים קנה עבורנו מסכות בדוכן מקומי.
החלפנו כסף, מצאנו את טרמינל האוטובוסים, חזרנו למלון ולאחר צ'ק אאוט נסענו לטרמינל באמצעות מונית. משם נסיעה לטגוסיגאלפה בירת הונדורס. הסים קארד שרכשנו בגוואטמלה מצא זמן גרוע במיוחד להיגמר, ולא היה לנו אינטרנט.
אחרי ארבע שעות הגענו לטגוסיגאלפה, ומשם, בריצה שלא מביישת את זוכי המרוץ למיליון, חצינו ארבעה רחובות עם כל התיקים לאוטובוס נוסף, אל סן פדרו סולה. ארבע שעות נוספות, לכיוון הים הקאריבי, בצד השני של המדינה, שם יש שדה תעופה קרוב, לטיסה לקוסטה ריקה, או הרפתקאות אחרות בקאריבי.
ארץ חדשה
הונדורס גדולה ביחס לישראל, שטחה בערך פי ארבעה משטח ישראל, וחיים בה 10 מיליון תושבים. ממערב לה האוקיינוס השקט, ממזרח הים הקאריבי. הכבישים מלאים מחסומים, בכל נסיעה כמעט מורידים את כל הנוסעים מהאוטובוס לבדיקת תעודות (ודרכונים במקרה שלנו). השוטרים בודקים, שואלים, במבט חמור סבר, מה מעשינו כאן? כשמסיימים כולם עולים לאוטובוס וממשיכים, עד למחסום הבא.
מטיילים ישראלים, וגם תיירים אחרים, מעדיפים לדלג על הונדורס. הכלכלה שלה היא מהחלשות במרכז אמריקה, 60 אחוז מהמדינה מתחת לקו העוני, והיא נקראת רפובליקת בננות, רוב תושביה חקלאים המתפרנסים ממכירת בננות. רפובליקת בננות הוא כינוי מזלזל שניתן למדינות עם משטרים כושלים ומושחתים, בראשות דיקטטורים שנתנו את משאבי המדינה לחברות ולתאגידים קפיטליסטיים. רפובליקות בננות מאופיינות בחוסר יציבות שלטוני, הבדלי מעמדות, שחיתות, שימוש בצבא או משטרה לדיכוי העם.
ומה הקשר להונדורס? הסופר או. הנרי, הגה את הביטוי, בספרו "כרובים ומלכים" כאשר חי בהונדורס. באותה תקופה שלטה בהונדורס "חברת הפירות המאוחדת". זוהי חברה אמריקנית שניצלה את השחיתות ובעצם שלטה במדינה בפועל. החברה לאט-לאט רכשה זכויות לעיבוד קרקע והחלה לייצא בננות, כך תוך כדי דיכוי מתנגדים. חברת הפירות המאוחדת השתלטה על כלכלת הונדורס. בהמשך התערבבו בפוליטיקה המקומית, מימנו הפיכה בשלטון, מינו מנהיג בובה, ששיתף פעולה ודיכא כל מרד מקומי של פועלי הבננות נגד שחיתות הממשל.
אז איך נגמר היום השני שלנו בהנודורס? לאחר נסיעת אוטובוס ללא רשת אינטרנט. הצלחנו למצוא נהג מונית, איתרנו מלון מתאים, והגענו בשלום למלון בסן פדרו סולה. למחרת הצלחנו להתארגן מחדש, וכדי לעשות מהלימון לימונדה החלטנו להמשיך לאי רואטן בים הקאריבי, לפני שנטוס לקוסטה ריקה. יש גם ימים כאלה. איך אמר שלמה ארצי: ניסע, ניסע, אולי נגיע עד מחר, אם לא נאט, לא נביט, לא נשים לב לפרטים, לא נגיע לארץ חדשה.
אי ירוק בים
מהעיר סן פדרו סולה נסענו באוטובוס נוסף לעיר החוף לה סייבה וממנה במעבורת לאי הקאריבי רואטן. שם גם בילינו את ראש השנה לאילנות, ואין מקום מתאים יותר מבחינת הירוק בעיניים.
זהו אי טרופי עמוס בצמחייה ירוקה מטפסת, עצי דקל, קוקוסים, בננות, קני סוכר, במבוק ועצי מנגרוב. העצים והצמחייה נותרים ירוקים כל השנה. בערב צפינו בירח המלא, לכבוד החג. האי גדול, אורכו כ 60 ק"מ, רוחבו עד 8 ק"מ, וחיים בו כ-100 אלף תושבים. רובם דוברים גם אנגלית, בשל כיבוש אנגלי שהגיע אחר הכיבוש הספרדי, האי נקרא בעבר (כמו גם בליז) הונדורס הבריטית.
האי גם ידוע כמקום שהיה חביב על פיראטים, הם לא היו התושבים המערביים הראשונים של רואטן, אך הם כנראה היו המעניינים ביותר. שודדי ים צרפתים והולנדים נהגו לחכות באיי המפרץ לספינות ספרדיות כדי שיוכלו לשדוד את אוצרותיהם. העיר קוקסן הול במרכז האי, נקראת על שם פיראט מפורסם ג'ון קוקסן. כאשר הוא נכלא, הרפתקנים רבים הגיעו לאי לחפש את האוצרות שהשאיר אחריו.
התארחנו במלון בחוף הדרום מערבי, המלון נקרא לוס קוראלס (האלמוגים), וניתן לזהות אותו מרחוק, בשל צב הים הענקי על גג המלון. כך גם נהגנו לומר לנהגי המוניות "למלון עם הצב הענקי על הגג בבקשה".
הונדורס עצמה פירושה "מעמקים", ואכן החלטנו ליהנות מהמים העמוקים הצלולים של חופיה הקאריביים. רואטן ידועה בזכות החופים היפים, הלבנים והחוליים כמו גם המים הצלולים. חוף הים ווסט ביי הוא מהמומלצים באי, מי טורקיז, שוניות אלמוגים, חוף חולות לבנים רחב, ומלא באפשרויות לפעילויות תת-ימיות כמו צלילה ושנורקלינג. איי המפרץ מוקפים במחסום שונית האלמוגים השני בגודלו בעולם (הגדול ביותר בחצי הכדור הצפוני). השונית משתרעת ממפרץ מקסיקו עד לכאן. זכינו לשנרקל בעולם אלמוגים עשיר וצבעוני, ובכמות משוגעת של דגים.
ביקרנו בפארק גומבלימבה הנקרא על שם אחד ממיני העצים המקומיים בהונדורס, עץ הגומבולימבו. לעץ קליפה אדומה בוהקת חלקה ועלים ירוקים כהים. בפארק גנים בוטניים עם למעלה מ-200 מינים של צמחים ועצים, מפלים קטנים וגשר תלוי ציורי מעל בריכה טבעית המשמשת כבית גידול לכמה צבים. ביקרנו במערת קוקסן, על שם הפיראט המפורסם. במערה יש יצירות אמנות על הקירות, פיראטים בגודל טבעי, אוצר, כלי נשק ומפות.
שם, בין העצים הירוקים, פגשנו גם את הציפור הלאומית של הונדורס, היא תוכי מקאו (תוכי ארה). זו ציפור ענקית שעשויה להגיע לאורך 70 ס"מ, וידועה בצבעים בוהקים ומגוונים. התוכים מתעופפים בזוגות, וצורחים כעורבים, כך קל מאוד לזהותם. זוג תוכי ארה מופיעים על שטר הכסף 200 לאמפירה. הם עשויים להאריך ימים מעבר ל-80 שנה. הם חיים בזוגות, בעלי מקור חזק שבאמצעותו הם מסוגלים לפצח אגוזים. הם חכמים מאוד, ובעבר השתמשו בהם כשומרי הכפר. כיוון שהכירו את כל תושבי הכפר, הם יכלו לצרוח כשהגיעו פולשים.
פגשנו באי בעלי חיים רבים אחרים כמו ארמדילו, קופי קפוצ'ין ועצלנים. גם המון איגואנות מסתובבות באי, בעבר היה נהוג כאן נזיד איגואנות, כיום לשמחת הזוחלים, החוק אוסר על ציד איגואנות.
אפילו זכינו לחבק עצלנים, זו החיה הכי מתוקה (ואיטית) בעולם. קופי הקפוצ'ין והתוכים חופשיים, הקופים מקפצים בין העצים, התוכים מסתובבים באי, הם מגיעים לפארק, כיוון שיש שם אוכל עבורם.
מונית לירושלים
כאן באי, אחרי שבעה חודשים מחוץ לבית, התנגן בראשי שירו של דני סנדרסון, עם מילים מתאימות כל כך: "לי תמיד נדמה שבעולם הומה, הם יסתדרו יפה גם בלעדיי. אז כל אחד זקוק לרגע של ניתוק, זה כבר מזמן בדוק, סמוך עליי".
בדרך לשדה התעופה נסענו עם נהג מונית בשם חוארז, שכל כך התרגש שהגענו מישראל עד להונדורס. הוא התקשר נרגש לאשתו, לספר לה על התיירים במונית. כשסיים את השיחה, ביקש לוודא שהמקום שבו מכניסים פתקים בין האבנים נמצא בישראל. "בטח", עניתי, "בעיר הבירה ירושלים". עיניו של חוארז נצצו מדמעות "אפשר לשלוח פתק מארץ אחרת?", הוא תמה בקול. ברור, תכתוב ואנחנו נדאג לתחוב בין האבנים, אפילו נצלם ונשלח לווטסאפ, אבל רק בעוד כמה חודשים. "ברור, יש לי זמן" אמר וחייך.
עינב ברזני הוא צלם, טייל, מהנדס אווירונאוטיקה וחלל, מרצה ומנחה חוגי ילדים בנושא קיימות וטבע. אתם מוזמנים לבקר באתר האינטרנט שלו, ולעקוב אחרי בלוג המסע ודף הפייסבוק "לקצה העולם עינב ברזני".
