בימים האחרונים, העיניים של העולם כולו היו נשואות לקראקס, עיר הבירה של ונצואלה, אבל הפעם זה לא היה בגלל עוד הפגנה שגרתית. הדרמה הגיעה לשיאה ברגעים בלתי נתפסים ששודרו שוב ושוב: אירוע החטיפה הנועז של הנשיא ורעייתו, שנלקחו בכוח מלב ליבו של המעוז השמור ביותר במדינה.
אלו היו ימים של כאוס מוחלט, עם מסוקים שחגים נמוך מעל ארמון מיראפלורס, תמונות של עשן מיתמר ודיווחים סותרים שזרמו מכל עבר. ונצואלה תפסה את הכותרות הראשיות בנסיבות הקיצוניות ביותר, כשהיא רושמת בשידור חי פרק מטלטל – ואולי אחרון במשטר הנוכחי - בהיסטוריה שלה.
"ונצואלה היא כיום המדינה היחידה בדרום אמריקה שבה עדיין מתרגשים לראות תיירים. בגלל הבידוד של השנים האחרונות, אין כאן את הניכור שיש ביעדים עמוסים. המקומיים צמאים לאינטראקציה, הם סקרנים ופתוחים בצורה בלתי רגילה״
אבל כשענני העשן יתפזרו והאבק ישקע, נגלה שמתחת לכותרות המפחידות מסתתרת אחת המדינות היפות ביותר על הגלובוס. ונצואלה היא אוצר טבע פראי שרק מחכה להתגלות מחדש. זוהי ארץ שבורכה בכל טוב שהטבע יכול להציע - מהפסגות המסתוריות שנתנו השראה לדיסני, דרך החופים הקריביים הבתוליים ועד לג'ונגלים שנשארו כפי שהם, ללא הרס מגע ידי האדם. אז רגע לפני שהשקט חוזר והתיירים מסתערים, יצאנו למסע אל ונצואלה האחרת - זו שיום אחד, אולי בקרוב מאוד, תהפוך ליעד החלומי הבא שלכם.
"ונצואלה היא כיום המדינה היחידה בדרום אמריקה שבה עדיין מתרגשים לראות תיירים", מספר ג'ואן טורס (Joan Torres), בלוגר טיולים שחזר לאחרונה ממסע סולו במדינה. "בגלל הבידוד של השנים האחרונות, אין כאן את הניכור שיש ביעדים עמוסים. המקומיים צמאים לאינטראקציה, הם סקרנים ופתוחים בצורה בלתי רגילה. זה המקום שבו הכי קל ליצור חברויות אמיתיות, יש כאן אנשים שמנסים לחיות חיים נורמליים".
מפל אנג'ל: קילומטר של מים
בלב הפארק הלאומי קנאימה (Canaima), שטח עצום בדרום-מזרח המדינה שגודלו כגודל בלגיה, ניצב ה"אויאנטפוי" (Auyán-tepui). הר השולחן המסיבי הזה הוא המקור למפל אנג'ל, הצונח מגובה של 979 מטרים - הגבוה ביותר בעולם. לשם השוואה, הוא גבוה פי 15 ממפלי הניאגרה, אך השוני העיקרי אינו רק בגובה, אלא בבידוד הגיאוגרפי המוחלט שלו.
ההגעה אל המפל אינה טיול תיירותי סטנדרטי, אלא משלחת לוגיסטית מורכבת. מכיוון שאין כבישים סלולים באזור, הגישה היחידה היא בטיסה במטוסים קלים למנחת בקנאימה. משם, לפי התיעודים העדכניים של מטיילים, המסע ממשיך בשיט של כארבע שעות בסירות "קוריארה" (סירות קאנו ממונעות) במעלה נהר הצ'ורון, ולבסוף בטיפוס רגלי של כשעה ביער גשם סבוך ובוצני עד לנקודת התצפית.
הייחוד הגיאולוגי של המפל הוא בגובה הנפילה החופשית (807 מטרים ללא הפרעה), שגורם למים לעבור תהליך של אטומיזציה (הפיכה לרסס) עוד לפני הפגיעה בקרקע, מה שיוצר סביבו ערפל תמידי. בניגוד ליעדים נגישים יותר, הביקור כאן תלוי לחלוטין בחסדי מזג האוויר: בעונה היבשה (ינואר-מאי), זרם המים נחלש משמעותית ולעיתים מאכזב את המבקרים שהגיעו מרחוק. ההמלצה הגורפת במדריכי הטיולים היא לכוון את ההגעה לחודשים הגשומים יותר (יוני-נובמבר), אז נפח המים בשיאו.
בטן-גב קריבי: שמורת טבע ימית, לא רק חוף
ארכיפלג לוס רוקס (Los Roques) נחשב לאחד הפארקים הלאומיים הימיים הגדולים בים הקריבי. בניגוד ליעדי "הכל כלול" המוכרים ממקסיקו או מהרפובליקה הדומיניקנית, כאן הדגש הוא על שימור סביבתי מחמיר. אין כאן בתי מלון רבי קומות; הלינה מתבצעת ב"פוסאדות" (Posadas) – בתי הארחה קטנים, שרבים מהם נוהלו בעבר על ידי מהגרים מאירופה שהפכו את בתי הדיג הישנים לחדרי אירוח בוטיקיים.
13 צפייה בגלריה
טורקיז אינסופי: מבט רחפן על Cayo Sombrero, היהלום של הפארק הלאומי מורוקוי
(צילום: rjankovsky / shutterstock)
ההגעה לארכיפלג דורשת טיסה קצרה של כ-40 דקות מקראקס. האזור מורכב מכ-350 איים ואיונים, כשהגדול שבהם הוא "גראן רוקה" (Gran Roque), האי היחיד שמיושב ושבו קיימים שירותים תיירותיים ושבילי חול במקום כבישים. עבור צוללנים, האתר נחשב לאחד העשירים באזור בשל שוניות האלמוגים השמורות (Barrier Reef), המוגנות מפני דיג מסחרי וזיהום תעשייתי.
קראקס: בין עמק ירוק למציאות מורכבת
קראקס היא עיר של ניגודים גיאוגרפיים וחברתיים חריפים. היא שוכנת בעמק צר בגובה של כ-900 מטרים, המופרד מהים הקריבי על ידי הר האווילה (Cerro El Ávila). בכתבות פרופיל על העיר ב"ניו יורק טיימס", היא מתוארת לעיתים קרובות ככרך כאוטי אך מרתק, שבו הארכיטקטורה המודרניסטית משנות ה-70 (מתקופת בום הנפט) מתפוררת לצד שכונות העוני (ה"באריוס") המטפסות על הגבעות.
עבור המבקר הזר, התנועה בעיר דורשת זהירות והתמצאות. מוקד העניין המרכזי והבטוח יחסית הוא רובע לאס מרסדס (Las Mercedes), שהפך בשנים האחרונות לבועה של קולינריה וחיי לילה, עם מסעדות שף וברים המנותקים מהמצב הכלכלי הכללי. אטרקציית החובה היא הרכבל (Teleférico) המעפיל לפסגת הר האווילה, המציע תצפית פנורמית על העמק מצד אחד ועל הים הקריבי מצד שני - אם כי מומלץ תמיד לבדוק מראש את שעות הפעילות ותקינותו.
13 צפייה בגלריה
נוף בראשיתי: בוקר ערפילי על מורדות ה'טפוי' - ההרים העתיקים ביותר על פני כדור הארץ.
(צילום: anjahennern / shutterstock)
קורו: דיונות ומורשת קולוניאלית
העיר קורו (Coro) הייתה הבירה הראשונה של ונצואלה והוכרזה כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו כבר ב-1993. היא מציגה שילוב אדריכלי ייחודי בקריביים: השפעות הולנדיות (מהאיים הסמוכים ארובה וקורסאו) לצד סגנון ספרדי מסורתי. רחובות העיר העתיקה מרוצפי אבן ומשובצים במבנים היסטוריים צבעוניים, אם כי חלקם סובלים מהזנחה ניכרת בשל המשבר הכלכלי.
ממש בקצה העיר נמצא הפארק הלאומי "לוס מדאנוס" (Los Médanos de Coro) - רצועת דיונות חול ענקיות המזכירות את הסהרה. הדיונות, המשתנות ללא הרף בגלל הרוחות החזקות באזור, מהוות ניגוד ויזואלי חד לארכיטקטורה הקולוניאלית ומשמשות יעד פופולרי לגלישת חול (Sandboarding).
טעם המהפכה: תירס זה שם המשחק
המטבח הוונצואלי נשען על חומר גלם בסיסי אחד: התירס. המנה המזוהה ביותר היא ה"ארפה" (Arepa) – מעין פיתה עשויה קמח תירס, הנאכלת בכל שעות היום וממולאת במגוון תוספות, מגבינה לבנה ועד בשר מפורק ושעועית שחורה. מנת הדגל הלאומית היא "פאבייון קריולו" (Pabellón criollo), צלחת המורכבת מאורז לבן, בשר בקר מפורק, שעועית שחורה ופרוסות מטוגנות של פלנטיין (בננה לבישול).
בגזרת האלכוהול, ונצואלה מחזיקה במותג איכות בינלאומי. הרום הוונצואלי (Ron de Venezuela) מוגן על ידי חוקי ייצור נוקשים ("כינוי מקור"), המחייבים יישון של שנתיים לפחות בחביות עץ אלון. מזקקות כמו Santa Teresa ו-Diplomático נחשבות למובילות בעולם וזכו בפרסים בינלאומיים יוקרתיים, והן מציעות סיורים וטעימות כחלק מתיירות הבוטיק במדינה.
הר רוריימה: טרק אל העולם האבוד
הר רוריימה (Mount Roraima) הוא הגבוה בשרשרת הרי השולחן (טפוי) במשולש הגבולות בין ונצואלה, ברזיל וגיאנה. הגיאולוגיה הייחודית של המקום, המבודדת את הפסגה משאר העולם במשך מיליוני שנים, יצרה מערכת אקולוגית אנדמית עם צמחים ובעלי חיים שלא קיימים בשום מקום אחר. המקום היווה השראה לספרו של ארתור קונאן דויל, "העולם האבוד".
הטיפוס על ההר אינו עניין של מה בכך. מדובר בטרק תובעני של 6 עד 8 ימים, המחייב ליווי של מדריכים מקומיים (לרוב בני שבט הפמון) וציוד קמפינג מלא. ההליכה כוללת חציית נהרות וטיפוס תלול, והלינה בפסגה מתבצעת לעיתים קרובות במערות קטנות ("Hotels") המגנות מפני הגשמים והרוחות העזות האופייניות לגובה זה.
כל מה שצריך לדעת לפני שטסים לונצואלה
ב-2009, אחרי מבצע עופרת יצוקה, גורש בבושת פנים השגריר הישראלי שלמה כהן יחד סגל השגרירות מקראקס, בהוראה ישירה של הנשיא הוגו צ'אבס. רגע השפל הזה סימן את סופו של עידן, אבל הוותיקים עוד זוכרים תקופה אחרת לגמרי: הימים שלפני המהפכה, כשונצואלה הייתה 'הסעודיה של דרום אמריקה' - מעצמת נפט עשירה, מודרנית ופרו-מערבית, עם קהילה יהודית מפוארת ויחסים חמים עם ירושלים. כעת, התקווה היא שעם חילופי השלטון, לא רק הדיפלומטים יחזרו לקראקס - אלא גם ימי הזוהר שבהם הדרכון הישראלי התקבל כאן בחיבוק.
ולכן, בין המצב הנוכחי לעתיד האופטימי כאן חשוב לעשות הפרדה ברורה בין המציאות שליוותה אותנו ב-15 השנים האחרונות לבין מה שעשוי לקרות ב״יום שאחרי״. כאמור, נכון להיום, בשל היעדר יחסים דיפלומטיים שנותקו ב-2009, אין שגרירות של ונצואלה בישראל.
הכניסה למדינה אמנם מותרת לבעלי דרכון ישראלי, אך מחייבת אשרת כניסה (ויזה) שניתן להנפיק רק בשגרירויות בחו"ל (למשל במדריד או במקסיקו סיטי) - תהליך בירוקרטי מורכב שדורש הגעה פיזית. אולם, אם אכן יקום שלטון חדש ופרו-מערבי, התמונה צפויה להשתנות מקצה לקצה. ההערכה היא שחידוש היחסים עם ישראל יהיה צעד מתבקש, מה שיסלול את הדרך להסרת החסמים, הקלת תנאי הכניסה ואולי אף חזרה למצב של פטור מוויזה או מעבר לאשרה אלקטרונית מהירה.
המטה לביטחון לאומי (המל"ל) מגדיר כיום את ונצואלה תחת "רמת איום משולבת". בעוד שמרחב הגבול המשותף עם קולומביה מסווג ברמת איום גבוהה (רמה 4) עם המלצה חד-משמעית להימנע מהגעה, שאר שטחי המדינה מוגדרים תחת "איום מזדמן" (רמה 2) בלבד. המשמעות היא שאין מניעה גורפת לבקר במרבית היעדים התיירותיים שהוזכרו בכתבה, אך מומלץ לנקוט בהם אמצעי זהירות מוגברים.
ואיך מגיעים? אין טיסות ישירות מתל אביב לקראקס. המסלול המקובל והנוח ביותר עובר דרך מדריד (ספרד), המשמשת כשער הכניסה המרכזי מאמריקה הלטינית לאירופה. חברות כמו איבריה ואייר אירופה מפעילות קווים סדירים למדינה.
אגב, הכלכלה בוונצואלה עברה "דולריזציה" מוחלטת. המשמעות היא שהמטבע המקומי כמעט נמחק, והדולר האמריקני הפך למלך הבלתי מעורער של הרחוב. כרטיסי אשראי בינלאומיים לרוב אינם מתקבלים, ולכן חובה להגיע עם דולרים במזומן. הביאו שטרות קטנים (1, 5, 10 ו-20 דולר). הסיבה? לעסקים המקומיים כמעט אף פעם אין עודף משטרות של 50 או 100, וזה עלול לתקוע אתכם ברכישת בקבוק מים או ארוחה.
