28 שנים, כ-50 אלף קילומטרים, ארבע יבשות ואינספור הרפתקאות וסכנות בדרך – המסע הבלתי נתפס של קארל בושבי הגיע היום (שני) לסיומו. ההרפתקן הבריטי בן ה-57, שיצא לדרך בקצה הדרומי של צ'ילה ב-1998 ונשבע שלא לחזור הביתה עד שישלים את המסע בכוחות עצמו, הגיע סוף סוף לבית אמו בעיר האל שבאנגליה. בדרך הוא חצה ג'ונגלים מסוכנים, צעד על הקרח בין אלסקה לרוסיה, נעצר בידי הרשויות ושחה אפילו את הים הכספי ואת תעלת למאנש. מאות בני אדם קיבלו את פניו בעיר הולדתו, רגע לפני שהשלים את הצעדים האחרונים במסע שנמשך כמעט שלושה עשורים. "אחרי 28 שנים, לא יכולתי לבקש קבלת פנים טובה מזו", אמר בהתרגשות.
גלריה
ההרפתקן קארל בושבי מתאחד עם אמו אנג'לה לאחר 28 שנות מסע רגלי מסביב לעולם, בעיר האל שבבריטניה
(צילום: REUTERS/Temilade Adelaja)
בושבי הגיע לכיכר קווין ויקטוריה במרכז האל כשהוא דוחף עגלה דו-גלגלית ובה חפציו המעטים, כולל גלגל רזרבי שכבר לא יזדקק לו. מאות תושבים, צלמים ועיתונאים התאספו במקום, מחאו לו כפיים והריעו לו. "סליחה שנתתי לכם לחכות", התבדח כשהגיע. "זהו? זה נגמר?". בהמשך הודה לקהל: "אומרים שצריך כפר שלם כדי לגדל ילד, אבל במקרה שלי נדרש עולם שלם כדי להביא אותי לכאן. טוב לבם של זרים, מאנשים פרטיים ועד מדינות שלמות, הוא שאפשר לי לחזור. לא עשיתי את זה לבד".
לאחר קבלת הפנים במרכז העיר המשיך בושבי לצעוד לעבר בית אמו בשכונת סאטון פארק, שם הסתיים המסע שהחל ב-1 בנובמבר 1998. אמו אנג'לה, שאותה לא ראה כעשור, המתינה לשובו. גם בנו אדם, בן ה-36, שאותו פגש רק פעמים ספורות לאורך השנים, ונכדתו בת ה-12, שאותה טרם פגש, היו חלק מקבלת הפנים המשפחתית. עבור בושבי, שהקדיש כמעט מחצית מחייו למסע, הייתה זו חזרה לעולם שהשאיר מאחור לפני כמעט שלושה עשורים.
"זה היה שבוע של דברים אחרונים", אמר לקהל רגע לפני שהמשיך בדרכו. "הלילה האחרון באוהל, היום האחרון בדרך. אחרי 28 שנים לא יכולתי לבקש יותר מזה. אלה ממש הצעדים האחרונים עד לבית של אמא שלי".
הוא יצא לדרך ב-1998 עם אוהל, כמה מאות דולרים וחלום שנשמע בלתי אפשרי. בדרך חצו את מסלולו ג'ונגלים מסוכנים, דובי קוטב, מעצרים ומכשולים בירוקרטיים שעיכבו אותו במשך שנים. אבל דבר אחד הוא סירב לעשות: לוותר על המשימה
בושבי, ששירת בעבר כצנחן בצבא הבריטי, יצא להרפתקה בעקבות פירוק נישואיו. הרעיון למסע נולד שנים קודם לכן, כשאביו סיפר לו על ויכוח בין חיילים בשאלה אם אפשר להגיע ברגל מלונדון לניו יורק דרך מצר ברינג. בושבי החליט להפוך את הרעיון למציאות, אבל בכיוון ההפוך: לטוס לדרום אמריקה ומשם להתקדם בכוחות עצמו עד לביתו באנגליה. הוא קבע לעצמו שני כללים: לא להשתמש באמצעי תחבורה כדי להתקדם במסלול, ולא לשוב הביתה לפני השלמת המשימה.
הוא יצא מהעיר פונטה ארנס שבצ'ילה עם אוהל, כמה מאות דולרים ומצלמה פשוטה, והחל לצעוד צפונה לאורך יבשת אמריקה. ב-2001 חצה את אזור דריין המסוכן שבין קולומביה לפנמה, ובהמשך נכלא ל-18 ימים לאחר שנכנס לאזור גבול מוגבל. במקסיקו מצא את עצמו תחת איומי נשק, אבל אחד האתגרים הקשים ביותר עוד המתין לו בקצה הצפוני של היבשת.
בושבי נושא דברים עם שובו לעיר הולדתו
(צילום: REUTERS/Temilade Adelaja)
קארל עם העגלה והגלגל הרזרבי
(צילום: REUTERS/Temilade Adelaja)
מפת המסלול של קארל בושבי
ב-2006 חצה בושבי עם ההרפתקן האמריקני דימיטרי קיפר את מצר ברינג הקפוא, המפריד בין אלסקה לרוסיה. השניים התמודדו עם קרח שנשבר תחת רגליהם, נפילות למים הקפואים ומפגש מסוכן עם דוב קוטב. במהלך הניסיון הראשון נזקקו לחילוץ, אך חזרו והשיגו את מטרתם. לאחר שהגיעו לצד הרוסי נעצרו בשל חציית גבול בלתי חוקית ועמדו בפני גירוש מהמדינה.
הדרך דרך רוסיה נמשכה כמעט עשור, בין היתר בגלל מגבלות אשרה ותנאי מזג אוויר שאפשרו התקדמות רק בחלק מחודשי השנה. גם המשבר הכלכלי העולמי ב-2008 ומגפת הקורונה עיכבו את המסע. לדברי בושבי, מתוך 28 השנים שחלפו מאז יצא לדרך, רק כ-15 שנים הוקדשו להליכה בפועל. בשאר הזמן נאלץ להתמודד עם אישורים, גיוס כספים, תכנון והמתנה ממושכת.
בשנים האחרונות התמודד בושבי גם עם מכשולים ימיים יוצאי דופן. כדי להמשיך במסלול בלי להיעזר בספינה או במטוס, הוא חצה בשחייה את הים הכספי, ובחודש שעבר השלים גם את חציית תעלת למאנש. לאחר שעלה לחוף הבריטי נותרו לו עוד מאות קילומטרים לצעוד עד לעיר הולדתו.
קארל בושבי במהלך השנים הראשונות של המסע
(צילום: באדיבות קארל בושבי)
קארל בושבי בדרום אמריקה
(צילום: באדיבות קארל בושבי)
"הבדידות היא בעיה אמיתית": במשך כמעט שלושה עשורים בושבי התמודד עם סכנות ואתגרים פיזיים קיצוניים, אבל בריאיון ל-ynet הוא הודה שהמחיר הכבד ביותר היה דווקא הקשרים האישיים שאיבד. עכשיו, כשהגיע הביתה, מתחיל מבחינתו מסע מסוג אחר.
בריאיון ל-ynet בנובמבר 2025, כשעדיין היה בדרכו לבריטניה, סיפר בושבי שהמחיר הכבד ביותר של המסע לא היה המאמץ הפיזי או הסכנות, אלא מערכות היחסים שאיבד לאורך הדרך. "אבל הכי קשה היה לאבד את הקשרים האלה", אמר. "הבדידות היא בעיה אמיתית". כשנשאל מה יעשה ביום שבו יגיע סוף סוף הביתה, סיפר על הרצאות, ראיונות ופרויקטים שמתוכננים לאחר המסע, ואז הוסיף: "אחר כך, אני מניח, אצטרך למצוא קצת שקט". כעת, כשהגיע סוף סוף לבית אמו, השאלה הזאת כבר אינה תיאורטית.
בושבי העריך בתחילת הדרך שהמסע יימשך כ-12 שנים. בפועל הוא נמשך יותר מכפליים. כעת, אחרי שהקדיש כמעט מחצית מחייו למטרה אחת, מצפה לו אתגר מסוג אחר לגמרי: להתרגל לחיים שבהם כבר אין צורך לקום בכל בוקר ולהמשיך ללכת.
