בסוף השבוע האחרון ציינו המונים את האלווין ברחבי העולם. בארצות הברית, בריטניה ומדינות אירופה, וכן, גם בישראל, נערכו מסיבות פרועות בהשתתפות גברים ונשים מחופשים עם מחשופים. קצת כמו פורים, בגרסתו הבינלאומית. המהדורה המעודכנת של "ליל כל הקדושים" שואבת השראה מערפדים, מפלצות, סרטי אימה והתרבות הפופולרית בכללותה במקום הנבלים התנ"כיים המן, זרש ושותפיהם. אולם בעוד בליינים מהעולם כולו מתאחדים בליל הילולת האלווין (ומתעוררים עם חמרמורת קשה), במקסיקו חוגגים את האירוע במתכונת שונה לחלוטין כ-Dia de Muertos, או "יום המתים". מפגן עממי של נוסטלגיה צבעונית, מרהיבה ומוזיקלית שחוזרת למקורות הפגאניים של האוכלוסיה הילידית ומושכת אליה תושבים מקומיים וגם תיירים סקרנים שמסמנים את העיר וואחקה כיעד להגיע אליו כל שנה, בסוף חודש אוקטובר.
חגיגות יום המתים
(צילום: אמיר בוגן)
יש לא מעט קווי דמיון בין התופעה ההולכת ומתפשטת של האלווין לבין האירוע הססגוני בוואחקה שמעוטרת כולה בגולגלות ושלדי אדם ונצבעת כל כולה בגווני הכתום של פרחי הקמפסצ'ולי (ציפורני החתול), ממש כפי שניו יורק מעוטרת בגולגלות ושלדי אדם ונצבעת כל כולה בגווני הכתום של הדלעת.
אבל מה הופך את העיר הצנועה שמונה כ-250 אלף תושבים בלבד למוקד עליה לרגל לתיירים רבים כל כך במהלך החג? מדינת וואחקה היא בעלת הזהות האצטקית המובחנת ביותר במקסיקו, ושפות קדומות של השבטים הילידים ששלטו באזור לפני הכיבוש הספרדי עדיין מדוברות באוכלוסיה המקומית. וכך גם הפולחנים המקוריים של אותן קהילות עתיקות שנסמכים על פי ההלכות והמיתולוגיות שעיצבו אותן. במקרה של יום המתים שנארג לאורך השנים במסורת הקתולית משתלבים יחדיו עצב, שכול ואבלות על לכתם של בני אדם אהובים עם הומור מקברי, מצעדי רחוב גרנדיוזים, מוזיקה וריקודים של אלו שעדיין בין החיים.
התאריך הרשמי של יום המתים הוא ה-1 בנובמבר, אולם החגיגות בעיר מתחילות כבר בימים שלפני כן, לפחות עבור התושבים שלוקחים את האירוע ברצינות גמורה, אבל בצחוק. על פי האמונה המקובלת, עליהם לאמץ דמויות של שדונים ומפלצות כדי לשכנע בטוב, או להרתיע ברע, את הנשמות האבודות של המתים ולהשיבם בכבוד למקום מנוחתם הנצחי. כך בעולם הדמיון, ובמציאות גם רחובותיה האדמדמים של וואחקה על בתיהם הצבעוניים מתחפשים ביוזמת הרשויות למרכז כדור הארץ, או לפחות נקודת המפגש שלו עם השאול.
דגמי שלדים ענקיים ניצבים בחוצות העיר, וזרים מעוצבים של פרחי קמפסצ'ולי מעטרים כמעט כל דלת כניסה לבניין. בכיכר המרכזית זוקלה מוקמות במות ודוכנים עבור רוכלים מקומיים, וגם מזבח מאולתר מרשים ("אופרנדה" בפי המקומיים) ועליו מנחות בדמות פסלונים של שדונים זדוניים וכן ציורים משעשעים של מתים חיים שובבים שחזרו מהגיהנום, ומתנהגים כאילו שכחו שזכרונם לברכה.
פחות משעשעת היא התזכורת מהחיים האמיתיים על פרשת חטיפתם והוצאתם להורג של 43 סטודנטים בסמוך לעיירה איגואלה בידי שוטרים מושחתים בשירות קרטל הסמים גררוס יונידוס מ-2014. המקרה המזעזע הוא טראומה לאומית כואבת ששורה על התודעה הקולקטיבית של המקסיקנים כרוח רפאים. גרפיטי, כרזות ופוסטרים עם תמונות של הקורבנות מוצגות בימי שגרה בזוקלו לצד השאלה "איפה הארבעים ושלושה?". אולם דווקא לרגל אירועי יום המתים, נציגי העירייה דוחים את שאריות המחאה והזכרון של המתים שלא יחזרו (גופותיהם של ארבעים מהם לא נמצאו עדיין), כי למה להרוס את החגיגה לציבור ולאורחים מעבר לים?
עבור תיירים ישראלים שמבקרים במקסיקו, קלסתרוני הקורבנות של טבח איגואלה מזכירים בוודאי את כרזות של חטופי ה-7 באוקטובר שהיו חלק מחייהם לאורך השנתיים האחרונות. לרוע המזל, גם בלתי אפשרי להתכחש לסנטימנט העוין שכל תייר ישראלי חש כיום במהלך טיולים בחו"ל. גם במקסיקו. אפילו בוואחקה הרחוקה, בין כתובות הגרפיטי הרבות על קירות העיר ותוהות על גורלם של ה-43, אפשר להבחין מדי פעם גם בכתובת נאצה המשווה בין מגן דוד לצלב קרס. לרגל ליום המתים, הוקם מיצג למען עזה ונגד מה שהם מצהירים עליו כרצח עם, אופרנדה ברוח התקופה בצירוף דמויות של שלדים, ילדים פלסטינים מורעבים מאיזור הקרבות. זאת ועוד, הפעילים הפרו-פלסטינים יזמו תהלוכה משלהם - צנועה, אך קולנית ומלווה בצווחות: "ציונים לא רצויים פה".
אז למה לנו הישראלים לבקר בוואחקה בכל זאת - נ"צ שממש לא פשוט להגיע אליו אפילו מארצות הברית, שלא לדבר על ארץ הקודש? כי כמו בכל חגיגה בינלאומית שכזאת, יש כמה אינדיבידואלים שמנסים לנצל את תשומת הלב לטובת קידום אג'נדות פוליטיות, אבל הקהל ברובו הגדול פשוט מתעלם, נוחר בבוז ומתענג על החיים הטובים. במיוחד ביום המתים. ויש כל כך הרבה על מה להתענג.
כבר בימים שקודמים לחג עצמו, נערכים מסיבות רחוב עצומות. תזמורות כלי נשיפה על פי מיטב המסורת המוזיקלית המקסיקנית גודשות את חוצות העיר, אלו קרבות רחוב מלאי אנרגיה עם חצוצרות במקום רובים וטרומבונים במקום תותחים. איכשהו, הצלילים הללו מתמזגים יחדיו, גם אם לא בהרמוניה, לקקפוניה מופלאה, שצעירי ווהאקה נהנים ממנה כשהם מתכנסים בהמוניהם מחופשים. שדים ורוחות, שלדים, כוהני וודו, ערפדים, מתאבקי לוצ'ו ליברה ומה לא? כולם קופצים ורוקדים ביחד במשך שעות.
בדיעבד מתברר שמסיבות הרחוב הללו, הספונטיות, הן רק ההקדמה למצעד הרשמי שעובר בשדרת בניטו חוארז הראשית מצפון לדרום כל הדרך אל המרכז בואך כיכר זוקלו. העיר נחצית בטבורה כשבסך צועדות אחת אחר השניה קבוצות שמייצגות ארגונים, עמותות, בתי ספר, אולי אפילו קרטלים. כל קבוצה עם הסממנים המיוחדים לה. סמלים עתיקים, וליין הלבשה ותחפושות שבהשראתם. ויש גם במות נעות מקושטות ומושקעות ובובות ענק בתנועה מתמדת. וכמובן, לכל חבורה יש גם תזמורת משלה שמנגנת ללא הפסק. מדובר באירוע מרהיב, צבעוני וקולני במיוחד, שמזכיר במשהו את הקרנבל בריו. גרסה אותנטית, צנועה ודחוסה יותר שלו.
הקהל, גם הוא נחצה בין אלו שמארגנים לעצמם יציע מאולתר מעל גגות הבתים, או אלה שמעדיפים להתחכך בהמונים שצופים במצעד מהמדרכות גדושות הצופים שלאורך הנתיב. כדי לעזור להם ולכם להשתלב, וכחלק מההכנות למצעד ולאירועים האחרים, מותר וכדאי להפקיד את פניכם בידיים הבטוחות של אמני איפור. יש רבים כאלה שמציעים את שירותיהם בפינות הרחוב וישמחו לעצב את פרצופכם מחדש כגולגולת בשחור-לבן או זרחנית. ככל הנראה לא תזהו את עצמכם, אבל כל המטרה מלכתחילה היא לאבד את עצמכם ולהיטמע בחגיגה הנפלאה מלאת החיים, כמתים.
(צילום: אמיר בוגן)
המצעד המרכזי בוואחקה הוא המופע העיקריי במהלך יום המתים בווהאקה, ומאורגן על ידי הרשויות המקומיות, אולם יודעי דבר (גם אני כזה עכשיו) מדווחים שאפילו הפעילות הרהבתנית הזו מתגמדת בעוצמתה ביחס לחוויה של המצעדים בשכונות המרוחקות יותר. גרנדיוזיים פחות, אך אינטימיים ומסעירים הרבה יותר.
באופן אישי הזדמן לי להצטרף לאירוע שכזה בכפר אטלה, ושם כל אחד מוזמן להצטרף לחגיגה כמשתתף פעיל, לא כצופה מהצד - לצעוד בין חצרות בתי התושבים מקבילי הפנים, גם כשאלו מכוסות במסכות מפלצתיות. זוהי התעלות רגשית מיוחדת עם השתלבות במרחב כשהמוזיקאים מכתיבים את הקצב וגם את הכיוון. אומנם המסע לשכונות הללו מצריך נסיעה קצרה, ומכיוון שמדובר בפעילות כמעט ספונטנית ופחות מאורגנת, כדאי לבצע תחקיר לגבי הזמן והמקום המדויקים, אבל הטרחה הזו שווה כל מאמץ. ואם אתם חשים שאתם מתאמצים יותר מדי, אל דאגה. תמיד יש מישהו בקרבתכם שיציע להמריץ אתכם עם שוט של מסקאל, או שניים, או שלושה. הנדיבות של המקומיים נשפכת חופשי חופשי מתוך הכוסיות במהלך המצעד.
מסקאל, למי שלא יודע, הוא משקה אלכוהולי שמיוצר מצמח האגאבה היחודי לאזור. למעשה, טקילה היא סוג של מסקאל, ולמרות שהיא ידועה בתפוצות כשיכר הרשמי של מקסיקו, מדובר בפייק ניוז. מסקאל זה המקור, וגם הגאווה של ווהאקה שהיא בירת המסקאל העולמית - מעמד אותו הרוויחה בכבוד לא רק בגלל המזקקות הרבות בסביבה שהוקמו לצורך הפקת המשקה, אלא בעיקר בגלל התכונות הבוטניות של האגאבה שמחזור החיים שלו ארוך, אך פרק הזמן שבו ניתן להפיק ממנו מסקאל מוגבל מאוד בשלבי הגסיסה שלו.
בניגוד למסורת של יום המתים, "הספיריט" של הצמח הנדיר הזה חדל להתקיים אחרי שהלך לעולמו, מבלי שוב. למסקאל יש חלק מהתרבות המקומית בווהאקה גם בימים של שיגרה, וברחבי העיר יש מסקאלריות רבות (ברים המוקדשים למסקאל) שפתוחות כל השנה. חלקן מציעות מגוון רחב של מותגים יוקרתיים, בזנים וטעמים שונים למביני עניין, בעוד שאחרות פשוט מאפשרות לכם לשתות בזול, וליהנות. ככלל, זהו סנטימנט אופייני לווהאקה שהתברכה בחיי לילה מלהיבים עם שלל מועדונים וברים שפתוחים עד מאוחר וגם מופעים יצירתיים, כמו למשל מפגן דראג בזירת היאבקות של לוצ'ה ליברה.
המסקאל הוא הדלק של חיי הלילה בוואחקה לאורך כל השנה ובמיוחד ביום המתים, אבל הענף נמצא בקשיים. אם לא די בגידול המסובך של האגאבה, קרוב רחוק של הקקטוסים, והתהליך המורכב של זיקוק האלכוהול מתוכו, בעלי החוות והמזקקות המקומיות ניצבים בפני אתגר חדש על רקע שינויי האקלים שגורמים לבצורת קשה לאיזור. למזג האוויר יש השלכות עגומות על התעשייה, שמצריכה היערכות לתקופת צנע שתוכרז אולי מתישהו בעתיד הרחוק, אבל קריטי אף יותר הוא משבר המים שהתושבים מתמודדים איתו, ונוגע גם לכם התיירים. כמו במקומות רבים אחרים במ'סיקו, גם בוואחקה מי הברז אסורים לשתייה. אולם המחסור במים הופך את הבעיה למורכבת אף יותר וסכנת זיהום ברורה ומיידית. משאיות מים זורמות אל העיר כדי לתחזק את המאגרים המידלדלים, אך בכל הנוגע לשימוש אישי, יש להצטייד בבקבוקי מים מטוהרים - האופציה הבטוחה ביותר לשתייה או צחצוח שניים, אפילו יותר ממסקאל.
בניגוד לשתייה, בכל הנוגע לתזונה, אין שום משבר בוואחקה, אלא אם כן אתם אתם מודאגים מהאפשרות של עלייה במשקל. העיר מפורסמת בעושר הקולינארי שלה ובאיכות המנות שמוגשות במסעדות המקומיות הרבות, חלקן אף מתגאות בכוכב מישלן. בניגוד למקסיקו סיטי, במהלך היום אין בנמצא כמעט אוכל רחוב. דוכני המזון נפתחים רק במהלך הערב המאוחר כדי לשרת את הבליינים שנכנסים ויוצאים מהמועדנים במהלך הלילה. לאלה שבינינו שלא מסתפקים בטאקו לארוחת בוקר מוקדמת מאוד ב-4 בלילה, ורוצים לאכול ארוחת בוקר/צהריים/ערב זולה לפי התקן, שוק האוכל בוואחקה (Mercado 20 de Noviembre) מארח דוכני מזון רבים ואלו מציעים מגוון של אוכל מקסיקני, ובעיקר טליודה, מנה אופיינית לווהאקה: מעין פיצה על בסיס של טורטיית תירס דקה ועליה ירקות, גבינה, אבוקדו ובשר לפי הבחירה. אם אתם, בניגוד אליי, מחשיבים את עצמכם כתיירי מזון, טליודה היא נקודת פתיחה לחקירה והתנסות במטבח האופייני לאזור.
וואחקה היא עיר צנועה, יפה ושוקקת חיים שבהחלט כדאי לבקר בה אם אתם בסביבה, אולם כשמדובר בשבוע יום המתים, שווה לקפוץ על טיסה במיוחד לרגל האירוע, גם אם היא יוצאת מהצד השני של הגלובוס. נכון, זה מסע לא קל, ובעלות לא קטנה, שיביא אתכם לעצירה בשדה התעופה הגדול במקסיקו סיטי (ומשם הלאה, בטיסת המשך לוואחקה או בנסיעה של שבע שעות באוטובוס) או לשדה התעופה הזעיר בעיירת החוף פוארטו אסקונדידו (ומשם נסיעה של כשלוש שעות).
בכל מקרה, כדאי להתארגן מראש על שהות ועל טיסות מוקדם לפני שהמחירים מאמירים באופן תדיר כבר בקיץ. זה עלול להיות סיוט מהגיהנום, אבל הדרך ממנו לחגיגת יום המתים החלומית שווה את המאמץ, עם חוויה מתגמלת של רגעים שהם בהגדרה לא מן העולם הזה. אם לא צרכתם יותר מדי מסקאל, סביר להניח שהם יצרבו בכם זכרונות נפלאים יוצאי דופן שלא תשכחו לעולם.
