אי שם בכבישים הנידחים של קולורדו, תמר צזנה (20) מתכוננת ליום נוסף של טיול בקרוואן עם בן זוגה, בניה, במסלול שתכננו בקפידה – כשלפתע גלילה אקראית באינסטגרם משנה את התוכניות. פוסט אחד מדווח על 17 שריפות ענק שמשתוללות בגבול קולורדו ויוטה. היא פותחת מיד את המפה, משווה למסלול הנסיעה – ומבינה שהם נוסעים היישר אל האזור הבוער.
"הסתכלתי על המפה וקלטתי שהמשך המסלול שלנו חוצה את השריפות", היא מספרת ל-ynet. "היינו אמורים לרדת ליוטה ולראות את כל המקומות שתכננו, אבל באותו רגע הבנו שאנחנו חייבים לשנות הכל. חתכנו חלק גדול מהמסלול והתחלנו לנסוע כדי לעקוף את אזור השריפות".
בדרך כבר אי אפשר היה להתעלם ממה שקורה מסביב. "ראינו שטחים שרופים, כבאיות והמון עשן. לא ראינו להבות ממש ליד הכביש, אבל היה ברור שאנחנו קרובים מאוד. בסוף נסענו יותר מארבע שעות ברציפות רק כדי לצאת מאזור העשן. לא רצינו לישון במקום עם זיהום אוויר כל כך גבוה".
לחצות את אמריקה בקרוואן
( באדיבות תמר צזנה)
משנים כיוון ונמלטים מהשריפות
(צילום: באדיבות תמר צזנה )
אש מכל כיוון
עבור תמר זו הייתה עוד תפנית במסע עליו חלמה מאז שחרורה מצה"ל. היא גדלה בישראל ובהמשך עברה עם משפחתה לשיקגו. את מתקפת 7 באוקטובר היא חוותה בארצות הברית, אבל מבחינתה לא היה ספק מה יהיה הצעד הבא. "בעקבות המלחמה חזרתי לישראל כדי להתגייס. שירתי שירות מלא של שנתיים כחיילת בודדה. היה לי מזל גדול, כי הייתה לי משפחה מורחבת שתמכה בי לאורך כל התקופה. עכשיו, אחרי שהשתחררתי, אני סוף סוף בטיול הגדול שתכננתי".
בעוד חיילים משוחררים רבים בוחרים לטוס עם תרמיל לדרום אמריקה או למזרח הרחוק, תמר בחרה בכיוון אחר. "בהתחלה בכלל חלמתי לעשות סובב עולם", היא צוחקת. "אבל אז הבנתי שגם לחלומות יש תג מחיר. התחלתי לבדוק מסלולים וגיליתי שבארצות הברית יש כמעט הכל: הרים מושלגים, יערות, אגמים, מדבריות, כפרים קטנים וערים ענקיות. במקום לעבור בין כמה מדינות או יבשות, אפשר לחוות הכול במסע אחד".
"אני מודה שאני קצת מפונקת", היא מוסיפה. "לא הייתי רואה את עצמי ישנה בהוסטל עם אנשים שאני בכלל לא מכירה. אם הייתי מטיילת בלי קרוואן, כנראה שהייתי ישנה במוטלים, וזה כבר הופך את הטיול להרבה יותר יקר". הקרוואן העניק להם גם פרטיות וחופש כמעט מוחלט. "זה הבית שלי, המקרר שלי, המטבח שלי, המסעדה שלי וגם הרכב שלי. אם אני רעבה, אני עוצרת בצד הדרך ומבשלת. אם אני עייפה, אני מחנה ונחה. אני לא תלויה בצ'ק-אין של מלון, במסעדות או בלוחות זמנים של אף אחד. הכול נמצא איתי".
את הקרוואן השכור אספו השניים בדנבר, קולורדו, ומשם יצאו לדרך. היעד הראשון היה הפארק הלאומי הרי הרוקי (Rocky Mountain National Park). "זאת הייתה תחנת הנוף הראשונה שלנו", היא מספרת. "יש שם אגמים מדהימים, הרים מושלגים אפילו בקיץ, כבישים יפים ועיירות קטנות עם אווירה כפרית. זה מאוד תיירותי, אבל במובן הטוב של המילה".
להתעורר בבוקר לנוף כזה
(צילום: באדיבות תמר צזנה )
האזור הפראי מזוהה גם עם אחת האגדות המפורסמות בארצות הברית – הביגפוט. "זאת אגדה, או קונספירציה, על יצור ענק שחי ביערות, ובמשך השנים היא הפכה לחלק מהזהות של האזור. בכל החנויות מוכרים מזכרות של ביגפוט. אני לא באמת מאמינה שיש דבר כזה", היא צוחקת. "כמובן שיצאנו לטייל ביער והסתכלנו מסביב בצחוק, אולי נראה אותו, אבל מבחינתי זאת אגדה טובה שהפכה לאטרקציה תיירותית".
בסולט לייק סיטי עצרו בני הזוג לשבת. "בגלל שאנחנו שומרים שבת, חיפשנו מקום שבו נוכל להעמיד את הקרוואן לכמה ימים. מצאנו מקום קרוב לבית חב"ד, חיברנו את הקרוואן לחשמל והכנו את כל האוכל מראש. ברגע שמתחברים לחשמל יש מקרר, תאורה וכל מה שצריך. זאת ממש תחושה של בית, רק שהבית נוסע איתך".
אתה נוסע מאות קילומטרים וצריך להיות מרוכז כל הזמן. גם למי שלא שומר שבת הייתי ממליצה לעצור יום אחד באמצע הטיול, לנוח ולאגור כוחות. זה עושה הבדל גדול
השבת נכנסה בסביבות שמונה וחצי בערב ויצאה אחרי עשר בלילה. "בישראל לא רגילים לזה, אבל קיבלנו המון זמן להתארגן", היא אומרת. "אנשים לא תמיד מבינים את המרחקים בארצות הברית. שלוש או ארבע שעות נסיעה כאן הן לא כמו בישראל. אתה נוסע מאות קילומטרים וצריך להיות מרוכז כל הזמן. גם למי שלא שומר שבת הייתי ממליצה לעצור יום אחד באמצע הטיול, לנוח ולאגור כוחות. זה עושה הבדל גדול".
עוד לפני שיצאו למסע, אחד הנושאים שהעסיקו את בני הזוג היה האוכל. "אני גרה בשיקגו, באזור שיש בו קהילה יהודית גדולה, אז בבית קל למצוא מוצרים כשרים. לא ידעתי איך זה יהיה כשנגיע לעיירות קטנות באמצע שום מקום". לכן, בתחילת הדרך הם מילאו את הקרוואן בקפה, אורז, פתיתים, פסטה ומוצרים כשרים נוספים, שלא ידעו אם יצליחו למצוא בהמשך המסע.
ככל שהטיול התקדם, הם גילו שהחשש היה גדול מהמציאות. "הופתעתי לגלות שגם במקומות הכי קטנים אפשר למצוא מוצרים כשרים", מספרת תמר. "עצרנו בתחנת דלק באמצע יוטה רק כדי לקנות מים, ופתאום ראינו חטיפים, ממתקים, רטבים ומוצרים עם הכשר. אפילו הצלחנו למצוא בשר כשר. באמצע המסע, בתוך קרוואן, הרגשנו שאנחנו אוכלים ארוחת שבת בבית".
החיים בארצות הברית מלמדים אותך להיות מנומס יותר, להגיד 'תודה', 'אני מעריך את זה' וכל מיני ביטויים כאלה. אבל כשאני פוגשת ישראלים, אני מיד מרגישה בבית. יש משהו בחום הישראלי, בדיבור הישיר ובתחושת המשפחתיות שאי אפשר לטעות בו
גם המפגש עם הקהילה היהודית המקומית הפתיע אותה. "בכלל לא תכננו להגיע לסולט לייק סיטי, וגילינו שיש שם בית חב"ד וישראלים שגרים באזור. הם מיד שאלו אם אנחנו צריכים משהו, הזמינו אותנו והיו פשוט אנשים מקסימים. היה מרגש להרגיש את החום הזה כל כך רחוק מהבית".
למרות שהיא מתגוררת בארצות הברית כבר כמה שנים, הזהות הישראלית מלווה אותה בכל מקום. "אני חושבת שאני מאוד ישראלית", היא צוחקת. "נכון, החיים בארצות הברית מלמדים אותך להיות מנומס יותר, להגיד 'תודה', 'אני מעריך את זה' וכל מיני ביטויים כאלה. אבל כשאני פוגשת ישראלים, אני מיד מרגישה בבית. יש משהו בחום הישראלי, בדיבור הישיר ובתחושת המשפחתיות שאי אפשר לטעות בו".
אחרי השבת חזרו בני הזוג לכביש 80 והמשיכו מערבה אל אחד המקומות הייחודיים ביוטה. "זה משטח מלח ענקי, אחד המקומות הכי ישרים בעולם", מתלהבת תמר. "עושים שם ניסיונות לשבור שיאי מהירות, כי הכל שטוח וישר. אתה יורד לרגע מהכביש ורואה קילומטרים של מלח לבן. הכול סדוק, אבל קשה כמו רצפה. זה נראה כאילו מישהו שפך ים על האדמה והשאיר אותו להתייבש. זאת תמונה שלא דומה לשום דבר שהכרתי".
במדבר המלח ביוטה
(צילום: באדיבות תמר צזנה )
אלא שהעצירה הייתה רק הקדמה לאחת החוויות המטלטלות במסע. "עשיתי הכל כדי לא להגיע לשם", היא נאנחת. "ידעתי שאני לא רוצה להיכנס לכבישים הנידחים של נבדה. אנחנו צעירים ולא רצינו למצוא את עצמנו נוסעים מאות קילומטרים בלי תחנת דלק או בלי אנשים". במשך שעות היא חקרה את המסלול. "חפרתי עם הצ'ט ג'יפיטי, עם גוגל, עם טיקטוק ועם אינסטגרם כדי להבין על אילו כבישים לא כדאי לנסוע. באמת ישבתי על זה שעות".
אלא שבניגוד לכל התכנון, המציאות נשכה. "כמובן שבסוף עלינו בדיוק על הכביש הזה!", היא צוחקת. "זה היה כביש 50 בנבדה, שמכונה 'הכביש הבודד ביותר באמריקה'. בהתחלה בכלל לא הבנו שנכנסנו אליו. פשוט המשכנו לנסוע, ואז פתאום אתה קולט שאין כלום: אין עיר, אין תחנת דלק, אין קליטה. רק כביש אחד לכל כיוון ומדבר אינסופי".
אחרי כ-20 דקות המתח התחיל לחלחל. "חבר שלי מסתכל עליי ושואל, 'תגידי, את חושבת שיש פה בכלל תחנת דלק?' הסתכלנו על מד הדלק, פתחנו את המפה ורק אז הבנו לאן נכנסנו". השניים החליטו להסתובב, לחזור עד לפנייה הראשונה ולצאת מהכביש. "בדיעבד זאת הייתה החלטה מצוינת. כשהגענו סוף סוף לתחנת הדלק הראשונה, עצרנו מיד. כבר היינו חייבים לתדלק".
החוויה המחישה לה עד כמה המרחקים בארצות הברית שונים מאלה שהישראלים רגילים אליהם. "אי אפשר להבין את זה עד שנמצאים שם. אתה נוסע יותר ממאה מייל באמצע המדבר ורואה כביש שנמשך עד האופק. מדי פעם חלפה מכונית בודדת בכיוון השני, אבל מעבר לזה – שום דבר. אם קורה משהו ואין קליטה, אתה באמת לבד".
ובתוך הלחץ חיכתה להם גם הפתעה. "פתאום ראינו סוסי פרא. בחיים לא ראיתי סוסים כאלה בטבע, וזה היה רגע מדהים". ובכל זאת, היא אינה מסתירה את ההקלה כשהכביש נשאר מאחור. "עשינו את כל הדרך באור יום. אני אפילו לא רוצה לחשוב איך זה נראה בלילה. זאת הייתה חוויה שלא אשכח, ואני שמחה שהיא כבר מאחורינו".
את הלילה העבירו באלקו (Elko), עיירה קטנה שנראית כאילו נשלפה מסרט מערבון. "כל האזור חי את תרבות הקאובויים", היא מספרת. "פתאום אתה רואה אנשים שמסתובבים ביום-יום עם כובעי קאובוי, מגפיים ודורבנות ממתכת. זה נראה כאילו הם יצאו לרחוב בתחפושת, אבל מבחינתם אלה פשוט החיים".
משם המשיכו אל הרי הרובי, המכונים גם "שוויץ של אמריקה". "נסענו בערך 40 דקות פנימה והנוף השתנה לגמרי. פתאום יש בקתות עץ, כבישים מפותלים, נחל שזורם בין ההרים ופסגות עם שאריות של שלג. אם ממשיכים פנימה מגיעים גם לאגמים בצבע טורקיז, אבל אנחנו החלטנו לחזור לכביש הראשי. גם מה שראינו הספיק כדי להבין את הכינוי".
צריך להגיע לטיול כזה עם הרבה סבלנות. יש דברים שלא עובדים כמו בבית, יש מנגנונים שצריך ללמוד, ובהתחלה עושים הרבה טעויות
"בינתיים עוד לא נמאס לנו אחד מהשני", תמר צוחקת כשאני שואל אותה איך הזוגיות שורדת בתוך קופסה על גלגלים. "ידענו מראש שאם אנחנו הולכים לגור כמעט חודשיים בקרוואן, אנחנו חייבים מרחב. בחרנו קרוואן גדול יחסית, עם מיטה קבועה, סלון קטן ומטבח. הוא יותר גדול מהחדר שהיה לי בצבא. שם היינו שמונה בנות בחדר אחד, אז מבחינתי יש כאן המון מקום".
מאחורי התמונות הפסטורליות מסתתרת גם שגרת תפעול סיזיפית, שלא מעט מטיילים מגלים רק כשהם מקבלים את המפתחות. "בהתחלה הכל הרגיש מסובך", היא מודה. "רק להבין איך מפעילים את התנור לקח לנו כמעט שלוש שעות. יש מיכל מים, גנרטור וחיבורים לחשמל, למים ולביוב. כששוכרים את הקרוואן מסבירים הכול בכמה דקות, אבל רק בשטח מבינים באמת איך זה עובד".
מתחזקים את הקרוואן
(צילום: באדיבות תמר צזנה )
בלילה הראשון הם זכו להדרכה צמודה בחניון הקרוואנים. "במזל נפלנו על שכן ממש חמוד, שהראה לנו איך מחברים הכול. זה עזר מאוד, כי בפעם הראשונה הכל נראה הרבה יותר מורכב ממה שהוא באמת". אחרי שבועיים על הכביש, התפעול כבר הפך לשגרה. "אנחנו מגיעים לחניון וכל אחד יודע בדיוק מה הוא עושה. אני מחברת את החשמל ואת המים, ובניה מטפל בביוב, ותוך פחות מדקה הכול עובד. בארצות הברית אפשר לנהוג בקרוואן כזה רק מגיל 21, אז בניה הוא הנהג הקבוע שלנו". תמר צוחקת על חלוקת התפקידים המגדרית: "אני בשמחה מחברת מים וחשמל, אבל את הביוב אני משאירה לו".
למרות ההתעסקות הטכנית, תמר משוכנעת שהחיים על גלגלים שווים כל רגע. "צריך להגיע לטיול כזה עם הרבה סבלנות. יש דברים שלא עובדים כמו בבית, יש מנגנונים שצריך ללמוד, ובהתחלה עושים הרבה טעויות. אבל הדבר הכי מדהים הוא שבכל בוקר אני מתעוררת במקום אחר: יום אחד ליד ההרים, יום אחר ליד אגם ולמחרת באמצע המדבר. בסופו של דבר, הקרוואן הוא הרבה יותר ממקום לישון בו. הוא הבית שלנו, ובכל יום אנחנו פשוט מחנים אותו מול נוף אחר".
