דנה אלעזר (30), שחקנית ומורה לתיאטרון המוכרת ברשת כ"עולב העולבים", לא תכננה למצוא את עצמה במנזר בודהיסטי באמצע הג'ונגל בתאילנד – אבל אחרי שהמלחמה פרצה, הטיסה שלה בוטלה והיא נתקעה בלי דרך ברורה לחזור הביתה, זה בדיוק מה שקרה. כדי לחסוך כסף בזמן ההמתנה לטיסת חילוץ, היא נכנסה למנזר שמספק אוכל ומגורים בחינם — וגילתה מסע אחר לגמרי.
דנה נתקעה בתאילנד - ועברה לגור במנזר
(צילום ועריכה: דנה אלעזר)
"זה נשמע כאילו איזה חלום – להיתקע בתאילנד", היא מספרת בשיחה עם ynet. "אבל האמת היא שזה הרבה יותר מורכב מזה. הייתי אמורה לטוס לשלושה שבועות, ומפה לשם אני עדיין שם".
הטיול התחיל כמתוכנן, אבל מהר מאוד הסתבך: הטיסה חזור בוטלה, ההחזר הכספי לא הגיע, ודנה נשארה בלי מענה. "לא היה עם מי לדבר, קניתי כרטיס דרך צד שלישי. הכול התפרק". גם ניסיון לקנות כרטיס חדש לא פתר את הבעיה: "קניתי טיסה ב-3,200 שקל, חשבתי שזו טיסת חילוץ, אבל זו הייתה טיסה רגילה לגמרי".
בזמן ההמתנה, היא עברה בין יעדים – מקופנגן העמוסה ועד פאי השקטה – אבל התחושה לא השתנתה. "המוח שלי אומר לי 'את בתאילנד – תיהני', אבל הלב שלי לא שם. אני לא נוכחת. אני לא יודעת מתי ואיך אני חוזרת הביתה".
גם הניסיון "לברוח" לא עבד. "זה לא חופש – זה מצב ביניים מוזר. אתה כל הזמן מתעדכן בחדשות מהארץ".
ככל שהלחץ גבר, גם הפתרונות הפכו פחות פרקטיים ויותר רוחניים. "אמא שלי אמרה לי: 'תלכי לעשות מדיטציה', וגם האקס שלי שמע על איזה מנזר והמליץ לי". מפגש מקרי עם מטיילת קרואטית חיזק את הכיוון. "היא סיפרה לי שהיא הייתה שם תשעה ימים. שם המקדש הוא Wat Pa Tam Wua Forest Monastery ושזה מקום מיוחד".
וכך יצא לדרך פרק לא מתוכנן נוסף במסע של דנה. "בפאי יש נקודת איסוף לרכב הצהוב של המנזר", היא מספרת. "עולים על טנדר ולא מתאמים כלום. מגיעים, קולטים אותך, נותנים לך בגדים לבנים, חדר, מזרן - וזהו. פחדתי, לא ידעתי מה אפגוש, איך אני אסתדר בשתיקה, בלי טלפון, אבל ברגע שהבנתי שזה מקום יחסית קליל ולא נוקשה - הלחץ ירד".
ועכשיו, למי שתקוע בתאילנד ורוצה לחסוך כסף עם מגורים בחינם במנזר בודהיסטי - קבלו את סדר היום; אולי זה עשוי להתאים לכם: "בשעה חמש בבוקר אתה אמור לעשות מדיטציה בחדר. אני לא עשיתי", היא מודה בחיוך. "גם השותפה הצרפתייה שלי לא עשתה - זה היה הסוד שלנו, המשכנו לישון.
"בשעה שש וחצי בבוקר כבר עומדים בשורה עם קערת אורז - מחלקים אוכל לנזירים. אחר כך ארוחת בוקר פשוטה, ומשם נכנסים ללופ של מדיטציה בישיבה, הליכות בשתיקה בתוך היער, עוד מדיטציות, ובצהריים יוצאים בצעידה למערה שבה התגורר הנזיר שהקים את המנזר. אחרי ארוחת צהריים חוזרים שוב לאותו רצף"
"בשעה שש וחצי בבוקר כבר עומדים בשורה עם קערת אורז - מחלקים אוכל לנזירים. אחר כך ארוחת בוקר פשוטה, ומשם נכנסים ללופ של מדיטציה בישיבה, הליכות בשתיקה בתוך היער, עוד מדיטציות, ובצהריים יוצאים בצעידה למערה שבה התגורר הנזיר שהקים את המנזר. אחרי ארוחת צהריים חוזרים שוב לאותו רצף: ישיבה, נשימה, מחשבות שעולות ושוקעות, ועוברים לניקיונות - דשא, מטבח, שולחנות - ובערב מקריאים כתבים בודהיסטיים בקול מונוטוני, עד שהגוף פשוט נכנע. כל יום בשעה תשע וחצי בערב הייתי כבר ישנה, הייתי גמורה מהימים האלה.
"זה כמו חצר בתיכון. יש את הרוסים, הגרמנים ואת הצרפתיות. הגרמנייה האחראית הייתה ממש מפחידה - גבוהה, קרה, כל מה שאתה מדמיין". היא מתארת איחור קטן בבוקר שהפך לרגע מביך במיוחד: "הגעתי לחלוקת אוכל לנזירים בשעה שש עשרים ותשע, כולי הפוכה, והיא דחפה לי את הצלחת וביקשה שאקפיד להגיע בזמן, במבט כזה מצמית. הרגשתי שכולם כבר מוכנים ורק אני לא".
בתוך הקבוצה הבינלאומית, דנה הייתה הישראלית היחידה. באחד הרגעים היא ניגשה לאב המנזר ואמרה לו שהיא מישראל. "הוא בירך אותי ואת המשפחה שלי ואת המדינה - שייגמר כל הסבל כמה שיותר מהר".
ואז, דווקא ברגע של הארה רוחנית, המציאות שוב התפרצה: "פתחתי את הטלפון וראיתי שהטיסה היקרה החדשה שלי חזרה ארצה - בוטלה, והבטן שלי פשוט התכווצה. אמרתי לעצמי - זהו, אני לא חוזרת. אני עושה עכשיו חמישה חודשים טיול, מתפטרת, שיקפצו כולם".
"ניסיתי להבין מה אני רוצה, מה הבטן שלי מבקשת. למרות שכולם אמרו לי אל תחזרי - הבנתי שאני רוצה לחזור הביתה"
אבל דווקא שם, בתוך המדיטציות, משהו השתנה. "ניסיתי להבין מה אני רוצה, מה הבטן שלי מבקשת", היא משחזרת. והתשובה לא הייתה צפויה: "למרות שכולם אמרו לי אל תחזרי - הבנתי שאני רוצה לחזור הביתה".
לאחר שבוע במנזר הבודהיסטי, דנה יצאה עם תובנות חדשות וקנתה כרטיס חדש לישראל. "אני חוזרת במסלול מופרך", היא צוחקת. "מבנגקוק לאבו דאבי, מאבו דאבי לצרפת, יש לי שם 12 שעות בשדה, ומשם לשארם א-שייח. אני מודה שאני עוצרת לשבוע בסיני - סוג של יציאת מצרים כמו שצריך".
