האם הדבקת פלסטר על הפה לפני השינה היא המפתח לשינה טובה יותר? בספרו "נשימה"(הוצאת מטר) חוקר ג'יימס נסטור את המדע והפרקטיקה של הנשימה הנכונה. לטענתו, בני האדם הם הנושמים הגרועים ביותר בממלכת החי והאנושות כולה סובלת מ"מגפה שקטה" של נשימה לקויה, כאשר רוב האנשים נושמים דרך הפה במקום דרך האף.
לדברי נסטור, למעבר לנשימה אפית ישנם יתרונות בריאותיים משמעותיים. הרעיון מאחורי סתימת הפה הוא פשוט: על ידי חסימת האפשרות לנשום דרך הפה, מעודדים נשימה דרך האף.
לאורך המאה החולפת הייתה האמונה הרווחת ברפואה המערבית שהאף הוא פחות או יותר איבר משני. הגישה הייתה שכדאי לנשום ממנו אם אפשר, אבל אם לא, אין בעיה. בשביל זה יש פֶּה.
הרבה רופאים, חוקרים ומדענים עדיין תומכים בעמדה הזאת. מכוני הבריאות הלאומיים של ארצות הברית כוללים 27 מחלקות המוקדשות לריאות, לעיניים, למחלות עור, לאוזניים וכן הלאה. האף והסינוסים אינם מיוצגים באף אחת מהן.
גם נסטור תמיד חשב שאפים סתומים, נחירות, רמה מסוימת של חרחור, אסתמה, אלרגיות וכל השאר, הם חלק נורמלי מלהיות בני אדם. עד שעמד במרתפי המוזיאון לארכיאולוגיה ואנתרופולוגיה של אוניברסיטת פנסילבניה, עם ד"ר מריאנה אֶוַונס, אורתודונטית וחוקרת שיניים שהקדישה כמה מהשנים האחרונות לבחינת פִּיות בגולגולות אנושיות, עתיקות ומודרניות.
גולגולות העבר חושפות: הפרעות נשימה וליקויי סגר הם תופעה מודרנית
באוסף הגולגולות המפורסם של סמואל מורטון, מדען גזען שפעל במאה ה-19, התגלתה עובדה מפתיעה: בעוד שמורטון ביקש להוכיח את "עליונות הגזע הלבן", החוקרת שבחנה את האוסף גילתה דווקא עדויות למבנה פנים אידיאלי שאבד לאנושות המודרנית.
הגולגולות, שגילן נע בין 200 שנה לאלפי שנים, מציגות מאפיינים זהים בכל התרבויות: לסתות ענקיות הפונות לחזית, מערות פנים (סינוסים) רחבות, ופיות רחבים. המפתיע ביותר - למרות שאיש מאבותינו הקדמונים לא צחצח שיניים או ביקר אצל רופא שיניים, לכולם היו שיניים ישרות.
המבנה הקדום הזה יצר נתיבי אוויר רחבים שמנעו בעיות נשימה נפוצות כיום כמו נחירות, דום נשימה בשינה וסינוסיטיס. פשוט לא הייתה אפשרות פיזית שמשהו יחסום את נתיבי האוויר הרחבים הללו.
בהשוואה לגולגולות מודרניות, החוקרים גילו תבנית צמיחה הפוכה: סנטרים נסוגים, לסתות שנשמטו לאחור, ומערות פנים מצומקות. בכל הגולגולות המודרניות ניכרת מידה מסוימת של שיניים עקומות.
הממצא המדאיג: מבין כ-5,400 מיני היונקים על פני כדור הארץ, בני האדם הם כיום המין היחיד שסובל באופן שגרתי מבעיות התאמת לסתות ומליקויי סגר (מאלאוקלוזיה).
מה גרם לשינוי הדרמטי במבנה הפנים האנושי? ומדוע בעיות נשימה וליקויי סגר הפכו לנפוצות כל כך בעידן המודרני?
אוונס ניצבה בפני שאלה עקרונית: "איזו סיבה היתה לנו להתפתח באופן שעושה אותנו חולים?" היא שאלה. היא החזירה את הגולגולת הפרסית לארון והוציאה אחרת שתיוגה סַקאר. תבנית פניה המושלמת היתה תמונת ראי של כל השאר. "זה מה שאנחנו מנסים לגלות," היא אמרה.
אבולוציה אין פירושה תמיד התקדמות, אמרה לי אוונס. פירושה שינוי. והחיים עשויים להשתנות לטובה או לרעה. כיום, הגוף האנושי משתנה בדרכים שאין להן שום קשר ל"הישרדותם של הכשירים ביותר." תחת זאת, אנו מסגלים תכונות שמזיקות לבריאותנו ומעבירים לדורות הבאים. המושג הזה, שנקרא דיסאבולוציה, צבר פופולריות הודות לביולוג דניאל ליברמן מאוניברסיטת הרווארד, והוא מסביר מדוע אנו סובלים מכאבים בגב ובכפות הרגליים ומדוע העצמות שלנו נעשות פריכות יותר. דיסאבולוציה מסבירה גם מדוע אנו נושמים בצורה עלובה כל כך.
לפני 12,000 שנה הפסיקו בני אדם בדרום מערב אסיה ובסהר הפורה במזרח התיכון ללקט שורשים וירקות בר ולצוד בשר ציד, כפי שעשו מאות אלפי שנים. הם התחילו לגדל את מזונם. אלה היו החברות החקלאיות הראשונות, ואותן קהילות פרימיטיביות הן המקום שבו סבלו בני אדם לראשונה ממקרים נרחבים של שיניים עקומות ופיות מעוותים.
בהתחלה, זה לא היה נורא. שעה שקהילה חקלאית אחת סבלה מעיוותי פה ופנים, אחרת במרחק מאה קילומטרים משם היתה עשויה לא לסבול מהם כלל. נראה כי שיניים עקומות וכל בעיות הנשימה שנלוו להן היו דבר אקראי לגמרי.
ואז, לפני 300 שנה, נעשו החוליים הללו ויראליים. לפתע פתאום ובבת אחת, החל חלק גדול מאוכלוסיית העולם לסבול מהם. הפיות הצטמקו, הפנים נעשו שטוחות יותר והסינוסים נסתמו.
השינויים המורפולוגיים שהתרחשו בראש האדם עד לנקודה זו הנמכת בית הקול שחסמה את גרונותינו, התרחבות המוח שהאריכה את פנינו כל אלה היו זניחים בהשוואה לשינוי הפתאומי הזה. אבותינו הסתגלו לאותם השינויים ההדרגתיים בצורה סבירה לגמרי.
אבל השינויים שנגרמו בעקבות התיעוש המהיר של מזון חקלאי היו מזיקים מאוד. בתוך דורות ספורים בלבד של אכילת האוכל המתועש נעשו בני האדם המודרניים לנושמים הגרועים ביותר בתולדות ההומו, הנושמים הגרועים ביותר בממלכת החי.
סִגרו את הפה
נסטור פותח את הספר בניסוי אכזרי שיתיש ויאמלל אותו, הוא נפרד מאפו למשך עשרה ימים.
הניסוי הנערך בחסות מכון המחקר הרינוֹלוֹגי (אף וסינוסים) בסטנפורד, מורכב משני שלבים. השלב הראשון כולל את סתימת האף וניסיון לחיות את חיי היומיום באופן הזה. נסטור אמור לאכול, להתעמל ולישון כרגיל, תוך כדי נשימה מהפה בלבד. בשלב השני, יאכל, ישתה, יתעמל וישן כפי שעשה בשלב הראשון, אבל יחליף את נתיב האוויר וינשום דרך האף, ויתרגל כמה טכניקות נשימה לאורך היום.
בין השלבים נחזור לסטנפורד ונערוך בדיקות: בדיקות גזים, סימני דלקת, רמות הורמונים, ריח, רינוֹמֶטריה, תפקוד ריאות ועוד. החוקר, ד"ר ג'איאקר נאייק, ישווה את מערכי הנתונים ויראה מה, אם בכלל, השתנה במוחותינו ובגופינו עם שינוי סגנון הנשימה.
חברי זיכו אותי במנה הגונה של אנחות תדהמה כשסיפרתי להם על הניסוי. "אל תעשה את זה!" הזהירו אותי כמה חסידי יוגה. אבל רוב האנשים רק משכו בכתפיהם. "לא נשמתי מהאף כבר עשר שנים," אמר חבר שסבל מאלרגיות רוב חייו. שאר האנשים אמרו משהו בסגנון:
מה כבר העניין הגדול? לנשום זה לנשום.
האומנם?
חודשים לאחר תום ניסוי סטנפורד שלח ד"ר ג'איאקר נאייק אימייל עם תוצאות המחקר בן 20 הימים שערך. את המסקנה המרכזית כבר ידענו: נשימה מהפה היא דבר נורא.
אחרי 240 שעות בלבד של נשימה בלעדית דרך הפה, רמות הקַטֶכוֹלאמין והורמוני הסטרס שלו נסקו ורמזו שגופו מצוי תחת לחץ פיזי ומנטלי. באפּו גם נמצא זיהום חיידקי של קורינבקטריום דיפתרואידי. אילו המשיך לנשום בלעדית דרך הפה רק עוד כמה ימים, הוא היה מתפתח לכדי דלקת מלאה בסינוסים. במקביל, לחץ הדם שלו היה בשמים, ומדד השתנות הדופק שלו צנח. הנתונים של המשתתף השני היו דומים לשל נסטור.
בלילה הביאה הזרימה הקבועה של אוויר נטול סינון ונטול התאמת לחצים, פנימה והחוצה, דרך פיו הפעור, לקריסה של הרקמה הרכה בגרונו במידה כזאת, שהתחיל לחוות חנק קבוע בשינה. הוא נחר. כמה ימים לאחר מכן, החל להיחנק מאליו שעה שסבלנו מהתקפי דום נשימה בשינה. אילו המשכיך לנשום דרך פיו, היה סיכוי סביר לפתח נחירה כרונית ודום נשימה חסימתי בשינה, עם כל שורת הבעיות הנלוות אליהן: היפר ונטילציה, הפרעות מטבוליות ובעיות קוגניטיביות.
לא כל המדדים שלו השתנו. רמות הסוכר בדם לא הושפעו. ספירת הדם ורמת הסידן בדם נותרו כשהיו, וכמוהן רוב שאר סמני הדם.
היו כמה הפתעות. רמות הלקטאט שלו, מדד לנשימה אנאירובית, פחתו דווקא עם הנשימה מהפה, נתון שרמז כי הוא צורך יותר אנרגיה אירובית שורפת חמצן. זה היה הפוך למה שהיו צופים רוב מומחי הכושר. (הלקטאט של המשתתף השני עלה קצת.) הוא הוריד בערך קילוגרם אחד ממשקלו, קרוב לוודאי בשל אובדן מים בנשיפות. אבל אל תבנו על דיאטת נשימה מהפה לאחר החגים.
העייפות והרוגז, העצבנות והחרדה המציקים. הנשימה הנוראית והפסקות השירותים הבלתי פוסקות. טמטום החושים, הבהייה וכאבי הבטן. זה היה נורא.
יש סיבה לכך, שהגוף האנושי התפתח להיות מסוגל לנשום דרך שני ערוצים. זה מגביר את סיכויי ההישרדות שלנו. אם האף נסתם, הפה משמש מערכת גיבוי לאוורור. אותן נשימות פעורות פה שסטפן קֶרי נושם לפני שהוא מטביע כדור, או שהילד החולה נושף כשיש לו חום, או שאתם נושמים כשאתם צוחקים עם חברים לנשימה הזמנית הזאת מהפה אין השפעות ארוכות טווח על הבריאות.
נשימה כרונית דרך הפה היא עניין שונה. הגוף אינו מתוכנן לעיבוד אוויר גולמי במשך שעות על שעות, ביום או בלילה. בזה אין שום דבר נורמלי.
נִשמו דרך האף
ביום שהסיר נסטור את האטמים והסרט המידבק מהאף, לחץ הדם שלו צנח, רמות הפחמן הדו חמצני עלו והדופק חזר לרמתו הנורמלית. הנחירות פחתו משמעותית יחסית לשלב הנשימה מהפה, מכמה שעות בלילה לדקות ספורות. בתוך יומיים, איש מאיתנו לא נחר עוד כלל. הזיהום החיידקי באפו עבר עד מהרה ללא טיפול. הגוף ריפא את עצמו בכך שנשם דרך האף.
אן קירני, הדוקטור לפתולוגיה של שפת הדיבור במרכז הקול והבליעה בסטנפורד, כל כך התרשמה מן הנתונים שלנו ומן הטרנספורמציה שעברה היא עצמה כשהתגברה על גודש ונשימה מהפה, שנכון לכתיבת שורות אלה, היא מתכננת מחקר של 500 נבדקים שנועד לבדוק את השפעותיהן של רצועות אגד מידבק לשינה על נחירה ודום נשימה בשינה.
קירני עצמה חייתה שנים רבות כנושמת מהפה בגלל גודש אף כרוני. היא פנתה למומחה אף אוזן גרון וגילתה שמערות האף שלה חסומות ברקמה. המומחה גרס כי הדרך היחידה לפתוח את האף היא באמצעות ניתוח או תרופות. היא בחרה לנסות לחתום את פיה באגד מידבק.
"בלילה הראשון החזקתי מעמד חמש דקות לפני שתלשתי אותו," היא סיפרה לנסטור. בלילה השני היא היתה מסוגלת לשאת את האגד המידבק במשך עשר דקות. כמה לילות לאחר מכן, היא ישנה איתו כל הלילה. בתוך שישה שבועות נפתח לה האף.
"זאת דוגמה קלאסית של 'מה שלא משתמשים בו הולך לאיבוד'," אמרה קירני. כדי להוכיח את טענתה, היא בדקה את אפיהם של חמישים מטופלים שעברו כריתת בית קול, הליך שבו פותחים נקב נשימה בדופן הגרון. בתוך חודשיים עד שנתיים, כולם סבלו מסתימת אף מוחלטת.
בדומה לחלקים אחרים בגוף, מערות האף מגיבות לכל קלט שנכנס אליהן. כשנמנע מן האף השימוש הרגיל בו, הוא מתנוון. זה מה שקרה לקירני ולרבים ממטופליה, ולרבים רבים אחרים בכלל האוכלוסייה. השלב הבא עלול להיות נחירות ודום נשימה בשינה.
לעומת זאת, שימוש קבוע באף מאמן את הרקמות בתוך מערות האף ובגרון להתכווץ ולהישאר פתוחות. קירני והמון רב מקרב המטופלים שלה, ריפאו את עצמם באופן זה: באמצעות הנשימה מהאף, כל היום וכל הלילה.
השאלה כיצד לסכור את הפה באגד מידבק, או ב"סרט/רצועת שינה", כפי שהוא מכונה, היא עניין של העדפה אישית, ולכל אדם שנסטור דיבר איתו היתה טכניקה ייחודית משלו. האינטרנט גדוש בהצעות. בחור אחד משתמש בשמונה חתיכות של אגד מידבק ברוחב שני סנטימטרים וחצי ליצירת מין זקנקן. אחר משתמש בנייר דבק. אישה אחת הציעה להדביק רצועות על כל החלק התחתון של הפנים.
נסטור עצמו ניהל במשך כמה ימים ניסויים משלו עם סרט דבק כחול לצביעה, שהיה לו ריח מוזר, ונייר דבק, שהתקמט ורשרש. פלסטרים היו דביקים מדי.
בסופו של דבר קלט שכל מה שהוא זקוק לו הוא פיסת סרט מידבק בגודל בול דואר באמצע השפתיים מעין שפם צ'רלי צ'פלין שהוסט כשני סנטימטרים כלפי מטה. זה הכול. הגישה הזאת היתה פחות קלסטרופובית והשאירה מעט מרחב בשני צדי הפה למקרה שהיה עליו להשתעל או לדבר. בשלושת הלילות מאז התחיל להשתמש באגד הדביק הזה, ירד היקף הנחירות שלו מארבע שעות לעשר דקות בלבד. עם היעלמות הנחירות נעלמה גם האפניאה.
סוף סוף הוא ישן טוב.
