אם לומר את האמת, בקיץ הישראלי, דאודורנט הוא לא בדיוק מותרות. הוא נמצא בתיק, במגירה במשרד, בארון האמבטיה, לפעמים גם באוטו, ונשלף לפני פגישה, אחרי אימון או בכל פעם שהחולצה מתחילה להזכיר לנו שאנחנו חיים במזרח התיכון - לפחות למי מאיתנו שניחן במודעות סביבתית (או חברתית) בסיסית. אז איך זה שדווקא מוצר כל כך יומיומי ושגרתי יכול לבלבל אותנו? סביב השימוש בדאודורנט מסתובבים לא מעט סימני שאלה: האם הוא מסוכן? האם "טבעי" בהכרח יותר טוב? ומה בעצם אומר מוצר שמבטיח לנו הגנה של עד 48 שעות? רגע לפני המריחה הבאה, ynet מסביר מה באמת חשוב לבדוק.
"זיעה היא דבר פיזיולוגי וטבעי", מסביר ד"ר מוחמד סח, מומחה לעור ומין במכבי שירותי בריאות מחוז צפון. "מדובר בהפרשה של מים דרך העור, בעיקר באזורים מסוימים כמו בית השחי והמפשעות, אם כי יש אנשים שמזיעים גם באזורים נרחבים יותר בגוף".
למרות שלכאורה היינו שמחים להיפטר ממנה, לזיעה יש תפקידים חשובים: היא משתתפת בוויסות טמפרטורת הגוף, מסייעת לשמור על הלחות ועל המרקם החיצוני של העור, ומהווה חלק מהסביבה הטבעית שבה חיים מיקרואורגניזמים שונים על פני העור. "על העור שלנו יש פלורה טבעית, שמורכבת בין היתר מחיידקים ופטריות, והרטיבות הזאת היא חלק מהסביבה שלהם", מוסיף ד"ר סח.
אז אם הזיעה עצמה היא מנגנון טבעי וחיוני, למה בכל זאת היא מקושרת אצלנו כמעט אוטומטית לריח לא נעים? כאן נכנסת לתמונה פעילות החיידקים שנמצאים באופן טבעי על העור. "הזיעה הטרייה שמופרשת אל פני השטח של העור מכילה בעיקר מים ומלח נתרן כלורי (מלח בישול) והיא כמעט נטולת ריח", אומרת פרופ' אליזבת אמיר, מרצה וחוקרת במחלקה להנדסת חומרים פולימריים וראש המחלקה להנדסה כימית בשנקר.
"מה שקורה בהמשך הוא שהמים מתנדפים, וחלק מאותם חיידקים מבטאים אנזימים שמתחילים לפרק נגזרות של חומצות שומן ושל חומצת אמינו בכמויות קטנות. בתהליך הזה נוצרים חומרים אחרים כמו גופרית וחומצות שומן נדיפות בעלות ריח אופייני".
''דאודורנט מונע ריח גוף, לא הזעה". פרופ' אליזבת תמיר
(צילום: אחיקם בן יוסף)
"אצל חלק הריח חזק יותר ולחלק פחות", מוסיף ד"ר סח. "כשהחיידקים על העור מתחלקים במהירות ומפרקים את רכיבי הזיעה, הם יכולים לשחרר חומרים שגורמים לריח רע".
טבעי, רגיל או אנטי-פרספירנט: עושים סדר במדף הדאודורנטים
כאן מגיע אחד הבלבולים הגדולים ביותר: "דאודורנט הוא בעצם מוצר שמטרתו למנוע ריח גוף, וזה לא מוצר שמונע הזעה", מסבירה פרופ' אמיר. "דאודורנטים מכילים חומרים בעלי פעילות אנטי-מיקרוביאלית, שגורמים להפחתה זמנית באוכלוסיית החיידקים שעל פני העור, ובכך מפחיתים את היווצרותן של התרכובות הנדיפות האחראיות לריח הגוף. המרכיבים הנפוצים בשימוש הם אתנול ונגזרת של גליצרול (גליצרין)".
לדברי פרופ' אמיר, המונח "טבעי" אינו מונח מדעי ואינו מבטיח בהכרח שהמוצר בטיחותי יותר בהשוואה לתכשירים האחרים. השאלה החשובה אינה אם המוצר "טבעי" או "סינתטי", אלא איזה חומרים הוא מכיל
אלא שכאן צריך להפריד בין דאודורנט לבין אנטי-פרספירנט. ביום-יום אנחנו נוטים לקרוא לשניהם "דאודורנט", אבל מבחינה כימית ומעשית מדובר בשתי פעולות שונות: בעוד דאודורנט מיועד להפחתת ריח, אנטי-פרספירנט מיועד להפחתת הזעה. "החומר הפעיל באנטי-פרספירנט מגיע לרוב ממשפחה של מלחי אלומיניום", מסבירה פרופ' אמיר. "לפני השימוש, מלחי האלומיניום נמצאים בתכשיר בצורתם המסיסה במים. כתוצאה מהמגע עם העור ונידוף המים, הסביבה הכימית של מלחי אלומיניום משתנה והם הופכים לקומפלקסים לא מסיסים דמוי-ג'ל. הם מצטברים בחלק העליון של צינור ההפרשה של בלוטת הזיעה ומפחיתים באופן זמני את כמות הזיעה שמגיעה אל פני העור".
ומה לגבי דאודורנט "טבעי"? כאן הבלבול גדול עוד יותר. רוב הדאודורנטים הטבעיים בעיקר מנטרלים ריח גוף ואינם מכילים מלחי אלומיניום, ולכן אינם אנטי-פרספירנטים. לדברי פרופ' אמיר, המונח "טבעי" אינו מונח מדעי ואינו מבטיח בהכרח שהמוצר בטיחותי יותר בהשוואה לתכשירים האחרים ואינו מכיל רכיבים שעלולים לגרות את העור או לגרום לאלרגיה.
יש דאודורנטים שיכולים לגרום ליובש בבית השחי
(תמונה: Shutterstock)
"כל סוג דאודורנט מכיל לפחות 12-8 חומרים שונים שנמצאים במגע עם העור", אומרת פרופ' אמיר. "בנוסף לחומרים אנטי-מיקרוביאליים שנועדו להפחית את כמות החיידקים על פני העור או למסך את הריח. פורמולציות מסוג זה מכילות חומרים משמרים, חומרי בסיס ומרקם, חומרים מייצבים, תמציות ריח ואחרים". לכן השאלה החשובה אינה אם המוצר "טבעי" או "סינתטי", אלא איזה חומרים הוא מכיל, מה תפקידו של כל חומר, מה מידת החשיפה אליו ובעיקר מה ידוע על בטיחותו.
דאודורנט מסרטן: מיתוס או אמת?
לדברי ד"ר סח, שימוש ממושך ואינטנסיבי במוצרים שמייבשים מאוד את האזור וחוסמים את פתחי הזיעה הוא עניין שדורש תשומת לב. "יש דאודורנטים שיש בהם הרבה מלחי מתכות, ואז זה יכול לגרום ליובש בבית השחי. כשיש שימוש יתר עד כדי ייבוש משמעותי של העור, המשמעות היא חסימה של פתחי הזיעה והתעלות החיצוניות. בשימוש שנמשך שנים רבות, אני חושב שיש מקום להתייחס לכך בזהירות, כאשר אחת הבעיות שאנחנו מפחדים ממנה היא גידול סרטני של בלוטות הזיעה", הוא אומר.
"אנחנו עושים בדיקות כדי לגלות את הגורם שגורם לרגישות". ד"ר מוחמד סח
(צילום: מכבי שירותי בריאות)
חשוב להדגיש: אף שד"ר סח מציע להתייחס בזהירות לשימוש ממושך ואינטנסיבי במוצרים שמייבשים מאוד את העור, נכון להיום אין בספרות הרפואית הוכחה לכך ששימוש רגיל בדאודורנטים או באנטי-פרספירנטים גורם לסרטן בלוטות הזיעה. גידולים כאלה נחשבים נדירים מאוד, והסיכונים השכיחים והמוכרים יותר בשימוש במוצרים אלה הם גירוי, יובש, צריבה, פריחה או אלרגיה מקומית.
איך תבחרו את הדאודורנט שמתאים לכם?
אין תשובה אחת שמתאימה לכולם. "הבחירה היא באמת אישית וצריכה להיות מבוססת בין היתר על האפקט שאותו רוצים להשיג כתוצאה משימוש בתכשיר, ואיזה חומרים חשוב לנו שיהיו או לא יהיו במוצר", אומרת פרופ' אמיר. מי שרוצה למצוא פתרון בעיקר מריח גוף עשוי לחפש מוצר עם רכיבים אנטי-מיקרוביאליים – כאמור, כאלה שמפחיתים את פעילות החיידקים על פני העור. מי שסובל בעיקר מהזעה מרובה יכול לבדוק שימוש אנטי-פרספירנט. וכמובן כדאי לשים לב לא רק ליעילות המוצר, אלא גם לרכיבים שעלולים לגרות את העור.
לשים לב לסימנים הלבנים על הבגדים
(תמונה: Shutterstock)
גם לצורת השימוש יש משמעות. "ספריי, למשל, מתייבש מהר יחסית ולא יוצר בדרך כלל תחושת דביקות - וזה היתרון המרכזי שלו. מצד שני, הוא מבוסס לעיתים על אלכוהול שמתנדף מהר, אך עלול לייבש את העור או לגרום לגירוי. בנוסף, קשה יותר לשלוט במינון המדויק, משום שחלק מהחומר מתפזר באוויר ולא מגיע ישירות לעור", אומרת פרופ' אמיר. "רול-און, לעומת זאת, מבוסס על מים כמרכיב מרכזי ומכיל ריכוז נמוך יותר של חומרים נדיפים. השכבה המתקבלת לאחר מריחה עם רול-און מתייבשת לאט יותר בהשוואה לספריי והיא אחידה יחסית. מצד שני, החיסרון בייבוש האיטי הוא שלעתים ישנה תחושת רטיבות כי לוקח זמן עד שהמים מתנדפים ומפסיקים להרגיש אותם".
ד"ר סח: "יש דברים שיכולים לקרות מדאודורנט, כמו גירוי בעור, מה שנקרא קונטקט דרמטיטיס. לפעמים זו אלרגיה לחומר משמר שיש בדאודורנט, או לאיזשהו חומר שהוא מכיל, כמו בישום, חומר משמר או אלומיניום"
ומה עם דאודרנט סטיק? "כאן מדובר לרוב בפורמולציה כמעט נטולת מים, שמבוססת בעיקר על חומצות שומן, שעוות או סיליקונים. לכן הוא לא מרגיש רטוב כמו רול-און, משום שמדובר בחומרים שאינם נדיפים ברובם ונשארים על פני העור", ממשיכה פרופ' אמיר. זה גם אחד היתרונות שלו מבחינת תחושת השימוש, אבל יש לכך גם חיסרון: "לעיתים סטיק משאיר סימנים לבנים על הבגד. זו תופעה שיכולה לקרות כאשר המוצר מכיל למשל מלחי אלומיניום, טלק, עמילן או אבץ אוקסיד", היא מסבירה. "כל אחד מהחומרים האלה הוא למעשה מוצק אבקתי בצבע לבן לפני שהוא משולב בפורמולציה של הדאודורנט".
הבטחה ל-48 שעות: האומנם?
אחת ההבטחות הבולטות על מדף הדאודורנטים היא "הגנה ל-48 שעות", ולפעמים אפילו יותר. אבל גם כאן, אומרת פרופ' אמיר, "מבחני היעילות שמאפשרים ליצרנים להצהיר על הגנה ל-48 שעות נעשים בתנאי מבוקרים ובפרוטוקולים מוגדרים היטב. לכן, המספר שעל האריזה לא תמיד מתרגם באופן ישיר לחיים האמיתיים. זה תלוי בפעילות גופנית, בטמפרטורת הגוף, בסוג העור ובכמות הזיעה שיוצאת". באופן כללי, באנטי-פרספירנט ההשפעה יכולה להימשך יותר זמן בהשוואה לדאודורנטים שאינם מכילים מלחי אלומיניום. גם לאופן השימוש יש משמעות. "כדאי למרוח על עור נקי, ולא על עור שכבר חם ומגורה תוך כדי פעילות", היא אומרת.
מתי הדאודורנט כבר לא מתאים?
גם אם דאודורנט אינו מסוכן במובן הדרמטי שבו לעיתים מציגים אותו, הוא בהחלט יכול לגרום לבעיות עור. לדברי ד"ר סח, גירוי, צריבה, גרד, אדמומיות או פריחה בבית השחי הם סימנים שכדאי להתייחס אליהם, במיוחד אם הם חוזרים על עצמם לאחר שימוש במוצר מסוים.
בסוף זיעה היא דבר פיזיולוגי וטבעי
(תמונה: Shutterstock)
"יש דברים שיכולים לקרות מדאודורנט, כמו גירוי בעור, מה שנקרא קונטקט דרמטיטיס", הוא אומר. "לפעמים זה נראה כמו כוויה בעור. אלה דברים שכיחים מאוד". הבעיה, הוא מסביר, אינה בהכרח הדאודורנט כמוצר אחד, אלא אחד הרכיבים שנמצאים בו. "לפעמים זו אלרגיה לחומר משמר שיש בדאודורנט, או לאיזשהו חומר שהוא מכיל, כמו בישום, חומר משמר או אלומיניום". במקרים שבהם התגובה חוזרת, נמשכת או מחמירה, לא מספיק להחליף ריח או מותג. "אנחנו עושים בדיקות כדי לגלות את הגורם שגורם לרגישות ומשם ניתן להדריך את המטופל מאיזה חומר עדיף להימנע".
ריח שלא עובר: מתי צריך לחפש סיבה אחרת?
ומה קורה כאשר גם מקלחות, החלפת בגדים ודאודורנט לא מצליחים לפתור את הבעיה? כאן, אומר ד"ר סח, צריך לעצור ולבדוק אם מקור הריח הוא לא רק עניין קוסמטי. אחת האפשרויות היא התרבות מוגברת של חיידקים באזור בית השחי. "החיידקים שיש על העור גדלים מהר, מפרישים חומרים, ואז אנחנו מריחים ריח לא נעים", מסביר ד"ר סח. במקרים כאלה, הוא אומר, אפשר לעיתים לטפל באמצעות סבון בעל פעילות אנטי-בקטריאלית או קורס אנטיביוטי קצר, בהתאם לאבחנה.
אפשרות נוספת היא בעיה בבלוטות הזיעה העמוקות, הבלוטות האפוקריניות (בלוטות זיעה שנכנסות לפעולה בעיקר בעקבות שינויים הורמונליים או מצבי סטרס), שגם הן עשויות להיות קשורות לריח גוף חזק יותר. לעיתים יש גורמים נוספים, כמו דלקת באזור, שינוי בתזונה או מצב עור מסוים. "במצבים כאלה אנחנו רואים התכהות בבית השחי, קשקשים ואז נותנים טיפול לפי הסיבה - אם זו התרבות של חיידקים, מטפלים בחיידקים; אם זו בעיה של בלוטות הזיעה, מטפלים בסיבה שגרמה לבעיה".
פורסם לראשונה: 08:39, 09.07.26
