והימים ימי חג בישראל. לא סתם חגים, אלא חגי תשרי, תקופה מכוננת בשנה. ואיתם מגיע גם הטקס המוכר, שההכנות אליו החלו מבעוד מועד, אי שם בינואר, אולי. כמו ישראלים טובים, נארוז את הטרולי, ואיתו גם את הילדים ואת מעט האנרגיה שנותרה לנו אחרי עוד שנה בסיר לחץ בלתי אפשרי, ונצא לחופשה מנקרת עיניים, קבל עם וסטורי, בניכר או בארצנו הקטנטונת. שיירות שיירות נמלא את נתב"ג, מסוע אלקטרוני ייקח אותנו הרחק הרחק אל שרוול המטוס, ומשם לרגע קטן של בריחה. נעשה שופינג, נרד לבריכה, נבלה, נשתה, נשתכר, אולי גם נעשה קצת בושות, ונחזור הביתה אולי מרוצים, אך בוודאי שגם עייפים.
כן, איכשהו דווקא אחרי שהתאמצנו כל כך לנוח, השקענו חודשים בתכנון, הוצאנו הון קטן והתרחקנו ככל האפשר מהשגרה, אנחנו חוזרים ממנה לעיתים מותשים אפילו יותר. במקום מצברים מלאים אנחנו מוצאים את עצמנו מביטים בערגה בלוח השנה ומחפשים יום פנוי נוסף, הפעם כדי להתאושש מהחופשה. מה יש בה, באותה הפוגה מיוחלת, שגוזל מאיתנו כל כך הרבה אנרגיה? ואיך הפך הזמן שבו אנחנו אמורים לא לעשות דבר למבצע מורכב של הספקים, ציפיות ואטרקציות? במילים אחרות: למה אנחנו תמיד צריכים חופש מהחופש?
המוח לא יוצא לפגרה
התשובה מתחילה דווקא בדבר שממנו ניסינו לברוח: השגרה. עם כל יחסי הציבור הגרועים שלה, מתברר כי היא מנגנון יעיל להפליא. אנחנו רגילים לחשוב עליה כעל רצף אפרורי של מטלות, אבל לצד השחיקה היא מעניקה לנו יתרון סמוי: היא הופכת את העולם לצפוי. ומי בכלל אמר שצפוי זה כל כך נורא?
"בני אדם מתוכנתים לפעול מתוך הרגל, על אוטומט, בלי לחשוב על כל פעולה מחדש", מסבירה ד"ר עידית גוטמן, פסיכולוגית קלינית מאוניברסיטת תל אביב. "ברגע שמצאנו סופר קבוע או קו אוטובוס שאנחנו מכירים את התחנות ואת התדירות שלו, אנחנו מתקבעים עליהם. ואז מגיעה החופשה - והכול מחייב בדיקה ומודעות. אנחנו במקום אחר, עם סדר יום אחר, ואפילו האוכל אינו בדיוק זה שאנחנו רגילים לקנות בסופר שמתחת לבית. כל השינויים הקטנים האלה מצטברים בלי שנשים לב, ובסופו של דבר מעייפים אותנו".
"אפילו בחופשת בטן-גב אנחנו מרגישים צורך לעמוד בציפיות: להיות מאושרים, נינוחים ולא לחשוב על טראמפ או על מניות. מתברר שגם לא לעשות כלום הוא משהו שצריך להצליח בו"
במילים אחרות, בזמן שאנחנו משוכנעים שאנחנו נחים, המוח עובד שעות נוספות. הוא נדרש להסתגל למקום חדש, לקצב אחר ולעשרות החלטות שבבית כלל איננו מבחינים שאנחנו מקבלים. ועד שסוף סוף טוב לו והוא מבין כבר מי נגד מי, כבר מגיע הזמן לארוז.
אבל הסביבה הזרה היא רק חלק מהעניין. במשרד שעזבנו לפחות יש שעות, תפקידים, ואלוהים ישמור, אפילו מטלות. בחופשה יש בעיקר הרבה מאוד זמן איכות, מושג עמום שאיש לא טרח להסביר מה בדיוק אמורים לעשות איתו. ועודף זמן פנוי, מתברר, הוא גם בעיה.
ד"ר עידית גוטמןצילום: שחר שחר"חופשות מעייפות כל כך גם משום שהן חושפות אותנו לחיים שמאחורי העבודה", מסבירה ד"ר גוטמן. "בעבודה יש מערכת מובנית, שעות מסודרות ומטלות מוגדרות, ואפילו משלמים לנו על מה שאנחנו עושים. בחופשה אלה כבר לא הקולגות, אלא החיים עצמם והמשפחה, שלעתים מתיש לחוות באינטראקציה דחוסה של 24 שעות ביממה.
המציאות היא לא סטורי
אלא שחופשה מביאה איתה את אחד הדברים האכזריים ביותר בעולם: ציפיות. הרי לא מספיק לצאת לחופשה, צריך גם "להצליח" בה. אסור להשתעמם, להתאכזב או להעביר אחר צהרים בינוני מול הטלוויזיה במלון. בשביל זה יכולנו להישאר בבית, ובחינם. "אנחנו חיים בתרבות שבה הכול צריך להיות 'המקסימום'", מוסיפה ד"ר גוטמן. "הכול צריך להיות אירוע קצה, הכול צריך להיות יעיל, ואם מדובר בזמן איכות עם המשפחה, הוא מוכרח להיות הכי איכותי ולספק תמורה מלאה למחיר שהשקענו. אלא שהמציאות לא פועלת כך. לפעמים דווקא במלון הכי שווה, זה שבחרת בקפידה ושברת תוכנית חיסכון כדי לממן, אתה מקבל קלקול קיבה. ואז התסכול כפול".
כלומר, לא די להתאכזב, צריך גם לחשב כמה עלתה האכזבה ללילה. במקום להרשות לעצמנו פשוט להיות, אנחנו מנהלים את הפנאי כמו עוד יום עבודה: דוחסים לתוכו כמה שיותר חוויות ומצפים מעצמנו להספיק ליהנות מכולן. "הרבה פעמים אנחנו לא באמת אוגרים כוחות, כי חופשה אינה בהכרח מנוחה", ממשיכה ד"ר גוטמן. "זה פשוט סוג אחר של עבודה. אנחנו עובדים כדי לייצר לעצמנו חיי נופש פעילים, אף שאין לנו ניסיון במקום או בסוג הטיול המסוים, ולעיתים גם לא באינטראקציה אינטנסיבית כל כך עם המתבגרים שלנו או עם חברים שביום יום איננו נמצאים איתם בקשר רציף".
איך אפשר להרשות לעצמנו ליהנות בזמן שחברים משרתים במילואים?
(צילום: shutterstock / Aleksandr Khmeliov)
המעסיק החדש של כל עבודת הנופש הזאת הוא, כמובן, הפיד. עוד לפני שבחרנו יעד, כבר הוצג לנו התוצר הסופי: חופשה חלקה, מחמיאה ובעיקר פוטוגנית המוצגת בגלילה היומיומית האינסופית. הבעיה היא שהחיים עצמם, בחוצפתם, מסרבים להיצמד לרפרנס. הפער הזה, אומרת ד"ר גוטמן, הוא מתכון בטוח לדיסוננס.
"אנחנו בוחרים מראש את היעד ואת האטרקציות ומשלמים עליהם במיטב כספנו על סמך התמונות, אבל המציאות תמיד שונה. המציאות הרי לא עברה פילטר, והתמונות, סביר להניח, דווקא כן. הן תפסו רגע אחד, ולא את הצרחות ברקע, את בעיות החניה, את האנטישמיות או סתם את נותן השירות שגלגל עיניים והשאיר אותך עם טעם מר בפה. המציאות היא לא סטורי".
ההתמודדות שמייצר הפער בין הציפייה לאכזבה, מהווה גורם זולל אנרגיה בפני עצמו. "אתה מרגיש גם מאוכזב וגם מרומה, ובנוסף צריך לעשות את העבודה של לחוש את הרגשות האלה, להתמודד איתם ולעבד אותם. גם זה מעייף", מסבירה ד"ר גוטמן. "גם כלפי פנים וגם כלפי חוץ אנחנו מרגישים מחויבים לחופשה. באנו לעבוד בליהנות. הרבה פעמים אנחנו עובדים בלהספיק, לעמוד בתוכנית שהכינה לנו הבינה המלאכותית וכוללת 30 אתרים בעשרים דקות. אפילו בחופשת בטן גב אנחנו מרגישים שאנחנו צריכים לעמוד בציפיות: להיות מאושרים, נינוחים, לא לחשוב על טראמפ ולא להתעסק במה שקורה למניות או לשער הדולר", אומרת ד"ר גוטמן. מתברר שגם לא לעשות כלום הוא משהו שצריך להצליח בו.
מטען עודף כחול-לבן
כל זה היה מסובך דיו גם בלי הדרכון הישראלי, אלא שבתקופה הזאת מצטרף לחופשה מטען נוסף. היציאה מהארץ משנה את הנוף, אך לא בהכרח את מצב הכוננות. את המורכבות הישראלית אי אפשר לכבות בנתב"ג. היא טסה איתנו לכל מקום, ומשלמים עליה בעייפות, כי קשה להתנתק באמת.
"צריך להגיד לעצמנו שזו חוויה שתהפוך לזיכרון. קצת כמו הטיולים השנתיים בצופים: זה אמור להיות קשה ואתה אמור לסבול, אבל בסוף זה יהפוך לזיכרון נוסטלגי שמגבש את היחסים"
עבור לא מעט ישראלים, גם השאלה הפשוטה מאיפה הם עלולה להוסיף שכבה של דריכות, לצד החשש להיתקל בהפגנה פרו-פלסטינית או בסיטואציה עוינת. לדברי ד"ר גוטמן, גם גירויים מוכרים מהמציאות הביטחונית בישראל – למשל צליל שמזכיר התרעה של פיקוד העורף – עלולים לעורר תגובת דריכות גם כשנמצאים הרחק מהבית. "זה לא משהו שאפשר להעביר למצב טיסה", היא מבהירה. בנוסף, אצל חלק מהנופשים מתגנבת גם השאלה אם מותר בכלל ליהנות כשבבית הכול ממשיך כרגיל: איך אפשר להרשות לעצמנו ליהנות בזמן שחברים משרתים במילואים, או לקראת ימי זיכרון לאנשים אהובים.
מבחן מערכות היחסים
כל זה היה מסובך דיו גם בלי הדרכון הישראלי. אלא שבתקופה הזאת מצטרף לחופשה מטען נוסף כחול-לבן: המתח. היציאה מהארץ משנה את הנוף, לא בהכרח את מצב הכוננות. "את כל המורכבות הישראלית לא מכבים בנתב"ג", אומרת ד"ר גוטמן. "היא טסה איתנו לכל מקום, ולא בחינם - משלמים עליה בעייפות ובתשישות, כי קשה לכבות הכול ולהתנתק באמת. אנחנו עדיין אנחנו גם כשאנחנו בחופשה, עם כל השריטות הלאומיות והאחרות,.
כמו מה, למשל?
"ישראלים ממשיכים להרגיש דרוכים בחו"ל ולחשוש. יש פחד שמוטמע בנו: מה נאמר כששואלים מאיפה אנחנו, ומה נעשה אם ניתקל בהפגנה בעד פלסטין. יש לנו גם טריגרים. מספיק שנשמע רינגטון שנשמע כמו התרעת פיקוד העורף, והגוף כבר מגיב בדריכות יתר. זה לא משהו שאפשר להעביר למצב טיסה. יש כאלה שנוסעים כדי להתרחק מישראל, אך לצד הרצון להתנתק מתגנבת גם השאלה אם מותר לנו בכלל ליהנות כשבבית הכול ממשיך. יש בזה משהו קצת 'פולני': איך אני יכולה להרשות לעצמי ליהנות כשהחברים שלי במילואים, או כשמתקרב יום השנה לרצח של אנשים שאני אוהבת?".
ואולי בכלל התבלבלנו? אולי חופשה ומנוחה אינן מילים נרדפות.
"יש הבדל גדול בין עונג, כלומר הנאה ברגע, לבין חוויה בעלת משמעות", מסבירה ד"ר גוטמן. "מנוחה יכולה להסב עונג, אבל הרבה פעמים אנשים אינם יוצאים לחופשה רק כדי ליהנות. מראש הם מתכננים אותה למען איזשהו יעד: לתת לילדים זיכרונות, לצבור תמונות, לראות את יפן לפני שאמות או פשוט להיות מסוגל להגיד שהייתי שם, כדי שיהיו לי נושאי שיחה עם החבר'ה".
ורגשות, מתברר, אינם ארכיון מוצלח במיוחד. "את העונג הרגעי קשה הרבה יותר לזכור", אומרת ד"ר גוטמן. "יש תופעה שנקראת Fading Affect Bias, שבה המטען הרגשי השלילי של זיכרונות נוטה לדעוך מהר יותר מהמטען החיובי. העובדות והנתונים, לעומת זאת, נשארים איתנו".
לא פעם, החופשה מסתיימת בחברות שהתפרקה
(צילום: shutterstock / Ushuaia studio)
באופן אירוני, הפרטים היבשים שתיעדו את החופשה עשויים להפוך לשלד שעליו ייבנה בדיעבד הסיפור שנזכור ממנה. "דווקא את הרשימה המטומטמת שה-AI נתן לכם, את התיוג בפוסט או את התמונה האחת שהצלחתם לחלץ מהרגע הסביר היחיד באיזה טיול אומלל, דווקא אותם אולי תזכרו טוב יותר", אומרת ד"ר גוטמן. "הם מילוליים. הם עובדה, הם נתון. אנחנו נוטים לשכוח את העצבים על העיכוב, את התור בכניסה ואת הכעס על כמה גבו מאיתנו על השתייה. מה שנשאר הוא השורה התחתונה, הכותרת. לכן זה לא כל כך נורא אם חזרתם עייפים: בעוד חודש כנראה לא תזכרו את העייפות, אבל יש סיכוי טוב שתזכרו שנסעתם לאוסטרליה בחופש הגדול עם הילדים ועם בת הזוג".
ובל נשכח: חופשה, על אף חזותה התמימה, היא כנראה מחסלת מערכות היחסים מספר אחת. לא פעם היא מסתיימת בחברות שהתפרקה, בזוגיות שנסדקה או לפחות בשתיקה עוינת בדרך חזרה לשדה התעופה. "אנשים לא תמיד מסונכרנים, ולהיכנס לסנכרון עם אדם אחר זה דבר שלוקח זמן", מסבירה ד"ר גוטמן. "לרוב החופשה אינה ארוכה מספיק כדי להגיע לעמק השווה הזה".
לחוסר הסנכרון מצטרפת, לדבריה, רוח תקופה שלא ממש מצטיינת בסבלנות. "אנחנו בעידן שבו קל יותר פשוט לחתוך מאשר להשקיע בקשר. אנשים רואים הרבה יותר דוגמאות והמלצות לניתוק קשרים, כמו גוסטינג וכו', והרבה פחות דוגמאות לאיך מתגברים על סכסוכים או עם העובדה שמישהו אחר לא מתואם איתנו במאה אחוז"
אלא שחוסר התאמה לחופשה מסוימת אינו בהכרח כתב אישום נגד הקשר כולו. לא כל חבר טוב הוא שותף טוב לכל סוג של טיול, ולא כל פער בקצב ההליכה מחייב פרידה דרמטית ליד איסוף המזוודות. "הקשרים ששורדים הם אלה שכן יש בהם נקודות של סנכרון", מסבירה ד"ר גוטמן. "יכול להיות שהאדם שבחרת לטוס איתו פחות מתאים לך בדברים מסוימים, אבל כן בדברים אחרים. אולי הוא האדם הנכון לצאת איתו בערב לדרינק, ולא לטרק בנפאל. גם אם גיליתם במהלך הטיול שאתם לא מתאימים בכל, אפשר לשמר את הנקודות שבהן אתם כן באותו דף, ולקחת הפוגות קצרות - להפריד כוחות בקטנה, בלי לפוצץ את הכול", היא אומרת.
"צריך להכיר בכך שאפשר להיות ביחד בלי להיות אחד עם השני מאה אחוז מהזמן, ובלי לחלוק כל גחמה או רצון. הבעיה בחופשות היא שהכול מרוכז ואינטנסיבי כל כך, שאנחנו מרגישים שחייבים לתת מענה גורף לכל הצרכים שלנו. התאמה כזאת היא נדירה, שלא לומר כמעט בלתי אפשרית".
מכניסים אוויר לנשימה
מתחילים, באופן הכי לא אינסטגרמי שאפשר, בהנמכת ציפיות. הסוד לחופשה מוצלחת הוא הנכונות לוותר על הרעיון שהיא חייבת להיות מוצלחת בכל רגע. לפעמים מותר להפוגה פשוט להיות מה שהיא: הפוגה. "רוב האנשים כן מרגישים בחופשה הפחתה מסוימת בלחצים החיצוניים או לפחות דחייה שלהם לשבוע או אפילו לכמה ימים", אומרת ד"ר גוטמן. "זה אוויר לנשימה. אם החופשה מתוכננת מראש ויש בה תחושת שליטה, ואם מצליחים לצמצם ככל האפשר את הלחץ ואת התחושה שחייבים בכל מחיר להספיק וליהנות, יש סיכוי גדול יותר פשוט להירגע", היא מסבירה.
והעצה האחרונה היא אולי גם המשחררת מכולן: להפסיק לדרוש שהחוויה תהיה טובה בזמן שהיא מתרחשת. "צריך גם להגיד לעצמנו שזו חוויה שתהפוך לזיכרון, והיא לא חייבת להיות טובה בכל רגע", מוסיפה ד"ר גוטמן. "קצת כמו הטיולים השנתיים בצופים: זה אמור להיות נורא, אתה אמור לסבול, ובסוף זה יהפוך לזיכרון נוסטלגי של חוויה משותפת שמתווסף לקשר ומגבש את היחסים. להפוך את מה שקורה לסיפור זו דרך טובה להתחיל להפוך אותו לזיכרון כבר תוך כדי החופש". חופשה טובה, אם כך, אינה בהכרח זו שבה נחנו היטב, ונהנינו מכל רגע. ואם בכל זאת תצטרכו חופש מהחופש? לפחות תדעו שלא נכשלתם. גם זה מספיק.
פורסם לראשונה: 09:03, 15.09.26
