איך אומרים עד 120 ביפנית? זו אולי שאלה שנשמעת כמו בדיחה, אבל ביפן היא כבר מזמן חלק מהמציאות הדמוגרפית. בשנים האחרונות נדמה שפשוט אי-אפשר לדבר על אריכות חיים מבלי להזכיר את יפן. לא מדובר רק במספרים יבשים, אלא בתופעה תרבותית ובריאותית שמסקרנת חוקרים מכל העולם. יפן נחשבת כבר עשרות שנים למדינה עם תוחלת חיים גבוהה במיוחד, והיא מדורגת באופן עקבי בראש הרשימות העולמיות מאז שנות ה-80 של המאה ה-20.
בנתוני הדירוג האחרון היא ניצבת במקום השני (טיפה אחרי שוויץ) בתוחלת החיים – 84.1 שנים - כמעט שלוש שנים מעל הממוצע של מדינות ה-OECD. אבל מה מסתתר מאחורי הנתון המרשים הזה? האם זו תזונה מאוזנת? מערכת בריאות מדויקת? או אולי בכלל משהו עמוק יותר? האם בכלל ניתן לפצח את סוד אריכות החיים היפני? פנינו לפרופ' רותם קובנר, מומחה ללימודי יפן באוניברסיטת חיפה, כדי להתחקות אחר המנגנונים שמאפשרים ליפנים לחיות באריכות חיים גבוהה ואיכותית יותר.
מערכת הבריאות: נגישות ודאגה לאזרח
עזבו את התזונה. עזבו פעילות גופנית. גם אליהם נגיע. אך כל הדברים האלה, חשובים ככל שיהיו, הם זניחים לעומת מה שפרופ' קובנר רואה כגורם המרכזי שמייצב את יפן בצמרת העולמית של תוחלת החיים: מערכת הבריאות. לדבריו, זו הנקודה שממנה צריך להתחיל כל דיון על הסוד היפני.
"מערכת הבריאות היא הדבר המרכזי", הוא קובע, "היא זו שמקפיצה מדינה מתוחלת חיים של 60 ל-85. ההבדלים אחר כך הם זניחים. רוב האוכלוסייה היפנית, למעלה מ-92 אחוז, היא עירונית, מרחק קצר מבתי חולים, מערכת הבריאות היא אוניברסלית, כלומר כל האוכלוסייה מקבלת אותה, אגב ממש כמו בארץ. אלה דברים שגם הישראלי הממוצע מרגיש אותם, וזה מסביר גם למה אנחנו נמצאים בעשירייה הראשונה".
כל זה בניגוד לארה"ב, למשל, שנמצאת למרבה הפלא (ואולי לא כל כך, לאור מערכת הבריאות שלה), חמש שנים מתחתינו. "בארה"ב יש אוכלוסייה שלמה שלא מגיעה לבית חולים", מוסיף פרופ' קובנר ומפרט על הייחודיות של מערכת הבריאות היפנית: "יש שם שיטה קצת אחרת. יש הרבה יפנים שיש להם ביטוחים נוספים. כולם עם עוד ביטוחים, זה לא שהביטוח הבסיסי מספיק.
"בנוסף, בעוד שאצלנו יש בעיקר בתי חולים גדולים, ביפן תמצא הרבה יותר בתי חולים קטנים. קליניקה שבה יש רופא עם שתי אחיות שמטפלים בעשרה חולים. בכל כפר או עיירה תמצא כאלה. אתה לא צריך לנסוע לבית חולים גדול בשביל בדיקה. זה יותר מפוזר. גם בדיקות סקר תקופתיות הן הרגל מאוד מושרש".
פרופ' רותם קובנר, מומחה ללימודי יפן: "יפנים נוטים לאכול את הארוחה שלהם כמנה אחת. זה לא אוכל שמעמיסים עליו תוספות. אתה מקבל מנה, וזהו. ויש גם את התפיסה של להסתפק בשמונים אחוז, לא להגיע לשובע מלא"
ככל שמעמיקים בשיטה היפנית, מבינים שמערכת הבריאות שם אינה רק מנגנון רפואי אלא תפיסה חברתית שלמה. לדבריו של פרופ' קובנר, זו מדינה שבה נוצרה תחושה ברורה של דאגה לאזרח, וזה מעצב את ההתנהגות ואת תוחלת החיים.
"למדינה מאוד אכפת מאורח החיים והבריאות של האזרחים, או שהיא לפחות נותנת תחושה שאכפת לה", הוא מסביר. אחת הדוגמאות הבולטות מגיעה מטיפול בנשים הרות, תחום שאצלם, לדבריו, מנוהל ברמת דקדקנות יוצאת דופן.
"למשל, נשים - אפילו נכתבו על זה ספרים - נדרשות למעקב קפדני במהלך ההיריון", הוא אומר. "מצופה מהן לשמור על כל מיני כללים. מדברים בסיסיים כמו לא לשתות אלכוהול ועד לעזוב את העבודה ולהישאר עם הילד אחרי. זה מסביר גם למה תמותת התינוקות ביפן נמוכה מאוד".
וזה לא מסתיים שם. גם בגילים מתקדמים המערכת ממשיכה לעקוב, לפקח ולתמוך: "רופאים מגיעים הביתה, אחיות, עובדים סוציאליים. יש הרבה מאוד דאגה של המדינה לרווחה של האזרח. ברוב הערים כיום גם אסור לעשן. לא במקומות ציבוריים ולא ברחוב. יש ממש ניסיון אקטיבי של המדינה והרשויות המקומיות לצמצם לגמרי את העישון".
תזונה: פחות סוכר, יותר תה ירוק
אחרי שהבנו עד כמה מערכת הבריאות היא העוגן שמחזיק את יפן בראש רשימת תוחלת החיים, קשה להתעלם גם מהגורם שכולם אוהבים לדבר עליו - האוכל. הדימוי של יפן כמדינה שמבוססת על תזונה בריאה קיבל בשנים האחרונות ממד כמעט מיתולוגי, אבל פרופ' קובנר מבקש לפרק את התמונה הזו ולקרקע אותה מעט למציאות היומיומית.
"התזונה היפנית עם השנים השתנתה מאוד אחרי מלחמת העולם השנייה", הוא מספר. "יש בה היום הרבה יותר חלב, הרבה יותר בשר, הרבה יותר סוכרים - כל הדברים הרעים. למה היא השתנתה? כי כולנו אוהבים לאכול סוכר ואלכוהול ושומן. מאכלים שבני אדם אוהבים לאכול לא היו בהישג ידם בעבר, והיום הכול נגיש".
עם זאת, הוא מדגיש – וכאן החלק החשוב – שכמות הצריכה עדיין לא מגיעה לרמות של המדינות המערביות. "למרות כל השינויים שחלו בתזונה היפנית, שהיא כיום עם יותר פחמימות ויותר קלוריות בעיקר, עדיין זאת תזונה יחסית מאוזנת יותר, עם פחות בשר ויותר דגים, פחות סוכרים ובעיקר פחות סוכר לבן. כמעט אין בתזונה היפנית מוצרי חלב, יש יותר חלבון שמגיע מסויה יחסית למדינות עם תוחלת חיים דומה".
גם התזונה המסורתית עדיין כאן, ואין ספק כי חלק גדול מהקסם נובע מהמשכיות של מסורות קולינריות ששרדו את המודרניזציה. "לא מעט יפנים עדיין אוכלים מזון מסורתי. בתזונה הזו יש הרבה מזונות מותססים או כאלה שנחשבים כסופר פוד כמו אצות, למשל. מזונות שכיום אנחנו יודעים שיש להם תרומה לבריאות ולהאטת ההזדקנות. תה ירוק הוא דוגמה נוספת. כשאתה מקבל משקה ביפן כמעט תמיד הוא חם. לא תקבל מים קרים, אלא תה ולתה הירוק, שהוא מאוד מקובל ביפן, יש היבטים שתורמים לאריכות חיים כמו תכולת נוגדי חמצון גבוהה. היום תמצא אותו שם אפילו בגלידות ובעוד מוצרים".
אך לא רק מה אוכלים ביפן משנה, אלא גם ה"איך". "יפנים נוטים לאכול את הארוחה שלהם כמנה אחת. זה לא אוכל שמעמיסים עליו תוספות. אתה מקבל מנה, וזהו. ויש גם את התפיסה של להסתפק בשמונים אחוז, לא להגיע לשובע מלא", מסביר פרופ' קובנר, "ולא רק שהיפנים צורכים ארוחה מאוזנת יחסית, אלא שגם מבחינה קלורית הם אוכלים פחות. השמנת יתר נדירה ביפן. מתקיימת תרבות של אכילה איטית, אכילה חברתית, תחת שליטה, שבה אתה מגיע לשובע לפני שהמוח מספיק לאותת".
פעילות גופנית: הליכה ברגל וזיקנה פעילה
למרות שבתרבות היפנית מוכרת המסורת של טייסו – התעמלות קבוצתית בבתי ספר ומקומות עבודה. פרופ' קובנר מבקש להפיג מראש את ההתלהבות. לדבריו, ההשפעה של כל זה על תוחלת החיים כמעט זניחה.
"קשה לי להאמין שזה באמת תורם לעלייה בתוחלת החיים", הוא אומר. ובכל זאת, ישנם אלמנטים שיכולים להסביר חלק מהיתרון היפני. לדבריו, דווקא המקומות שבהם היפנים לא עושים מאמץ מיוחד הם אלה שבסופו של דבר מצטברים להשפעה אמיתית.
"ביפן התחבורה הציבורית פנטסטית. כשאתה לא משתמש במכונית ומסתמך על תחבורה ציבורית יש לא מעט קטעי הליכה במהלך היום, כמו למשל - נסיעה באופניים לתחנת הרכבת, הליכה הביתה מתחנת האוטובוס וכדומה. וזה משמעותי. זה מצטבר בסוף לעומת מדינות אחרות. השימוש האינטנסיבי בתחבורה הציבורית רלוונטי לכל הערים היפניות. הוא תורם ליותר צעדים ביום, בטח באוכלוסייה שבמקומות אחרים לא הולכת בכלל כמו בני 60-50".
דבר נוסף, שמציין פרופ' קובנר הוא זיכרון שנחרט בראשו באחד מביקוריו ביפן. "ראיתי בפארקים מפגשים של אנשים מבוגרים", הוא מספר. "הם שיחקו איזשהו משחק עם כדור בפארק. כולם היו מעל גיל 80. לא תראה את זה בארץ. פעילויות של יפנים מבוגרים קשורות במשחקים גופניים ופעילויות ספורטיביות. וזה מעניין." לדבריו, ניתן לראות את זה גם באליפויות שונות בעולם. "תסתכל מי אלוף העולם לגיל 40, 50, 60, וכן הלאה. החל מגילי שמונים — האלופים כולם יפנים. תראה שם אלופי עולם בריצת מאה מטר, בטיפוס הרים. יש שם עידוד לפעילות גם בגיל מבוגר".
מבנה חברתי ותרבותי: היגיינה מטורפת, פרישה בגיל מבוגר מאוד
כדי להבין את תוחלת החיים של היפנים, צריך להביט לא רק בצלחת שלהם ולא רק בפעילות הגופנית שהם עושים, אלא גם בסביבה החברתית שהם חיים בה. יפן מציגה שילוב ייחודי של עירוניות צפופה, אחריות מדינתית וחוקים חברתיים לא כתובים, שמעצבים את חיי היום-יום ואת הבריאות לא פחות מכל גורם רפואי.
"היום כמעט בכל בית יפני יש אמבטיה. הרחצה היא רחצה מלאה, ולאחר מכן אתה יושב באמבטיה, עוצם את העיניים ונח. יש פה אלמנט מאוד משמעותי, כי יש גם רמה פיזית של ניקיון וגם ברמה של שחרור מתח, בחברה שהיא די מתוחה"
אם יש משהו שיפן הפכה אותו כמעט למדע, זה היגיינה. עבור מבקרים שמגיעים מבחוץ זה נראה לעיתים כמו אובססיה: רחובות נקיים, בתים מצוחצחים, שמירה על טוהר אישי כמעט טקסי. אבל מאחורי כל זה עומד הרגל תרבותי עמוק, כזה שגם הוא תורם, בדרכו, לבריאות הכללית. "היגיינה ביפן היא דבר משמעותי", מסכים פרופ' קובנר. "זה כל מיני דברים קטנים שכל אחד מהם תורם, הן ברמה של הניקיון של הבית, והן ברמה של הניקיון האישי. זה ציווי חברתי".
8 צפייה בגלריה
עבור מבקרים שמגיעים מבחוץ זה נראה לעיתים כמו אובססיה. שירותים ציבוריים בטוקיו
(צילום: shutterstock)
אבל ההיגיינה ביפן רחוקה מלהיות רק עניין של ניקיון. בתוכה מסתתר גם רובד רגשי-נפשי עמוק. "היא קשורה גם למנוחה", הוא מסביר. "אתה מתרחץ לפני שאתה נכנס לאמבטיה, מתנקה, משפשף, ואז בתוך האמבטיה או בית המרחץ הציבורי אתה עושה את זה עם הרבה אנשים אחרים. יש אלפי בתי מרחץ ועוד מעיינות חמים, אך הם לא נועדו רק להתנקות, אלא גם לנוח, כמעט ברמה של מדיטציה. היום כמעט בכל בית יפני יש אמבטיה. הרחצה היא רחצה מלאה, ולאחר מכן אתה יושב באמבטיה, עוצם את העיניים ונח. יש פה אלמנט מאוד משמעותי, כי יש גם רמה פיזית של ניקיון וגם ברמה של שחרור מתח, בחברה שהיא די מתוחה."
ויש גם את אחד המושגים היפניים שהפכו לסמל בינלאומי של איכות חיים – היקיגאי – מושג יפני שמשמעו מעין "סיבת קיום" שמביאה אושר ואריכות ימים, או מציאת משמעות בדברים הקטנים בחיים. כמובן שבמערב אימצו אותו כרעיון כמעט רומנטי, אבל כמו הרבה דברים שמיובאים מתרבות אחרת, גם כאן התמונה מורכבת בהרבה. בעיני פרופ' קובנר, היקיגאי הוא קודם כול רעיון אנושי בסיסי, לא קסם יפני, אלא עוד נדבך קטן בתוך התרבות. "זה נושא שפתאום הפך לפופולרי", הוא אומר. "עד כמה הוא באמת תורם לאיכות חיים? אני מניח שלכל בן אדם בעולם יש לו היקיגאי משלו, מה שנקרא מטרת החיים. האם רק ביפן? אני לא בטוח".
ביפן, גם הזקנה נראית אחרת. בעוד שבמדינות רבות גיל הפרישה מסמן יציאה לחיים שקטים, ביפן הוא לעיתים רק מעבר לשלב חדש: עבודה חלקית, פשוטה יותר, אך כזו שממשיכה לשלב את המבוגרים בחברה. זה אמנם גם נובע מסיבות כלכליות, אך התוצאה היא חברה שבה אנשים בני 70, 80 ואפילו יותר עדיין פעילים, ניידים ומרגישים שיש להם תפקיד - מרכיב לא מבוטל בשמירה על בריאות ואורך חיים.
"הפנסיה היפנית הרבה יותר מוגבלת מאשר לא מעט מדינות מפותחות אחרות, ולכן אנשים נאלצים להמשיך לעבוד בעבודה חלקית גם בגיל מבוגר. במקביל, בעשרים השנים האחרונות יש גם מחסור בכוח אדם ולכן מאוד מעודדים אנשים מבוגרים לצאת לעבוד", מסביר פרופ' קובנר.
8 צפייה בגלריה
''יפן לא מושלמת אבל יש לה כמה דברים ללמד אותנו''. פרופ' רותם קובנר
(צילום: יסמין קובנר)
"בכל יפן יש נכונות להעסיק אנשים מבוגרים. אנשים כיום שהיו צריכים להיות בפנסיה עובדים באופן חלקי וממשיכים לתרום. וגם עושים את זה לחצי משרה, מתוך רצון לתרום לחברה. זה נותן גם משמעות מסוימת לאחר הפנסיה, למרות שזו לא 'עבודת חלום'. רובם עובדים כסדרנים, או כנהגי אוטובוס. זאת עבודה יותר פשוטה אבל כזו שעדיין תורמת".
גם תאונות הדרכים וגם רמת הפשיעה נמצאות בירידה מתמשכת, והדבר מצמצם מקרי מוות ומשפיע ישירות על הבריאות והאריכות. "בסופו של דבר אחד הגורמים שמגדילים את תוחלת החיים זה פחות תמותה. יש פחות תמותה מתאונות ומפשע. זה נובע מניסיון של המדינה לצמצם בעיות בטיחות. רמת הפשע ביפן מאוד נמוכה וזה גם משהו שמוריד מתח", אומר פרופ' קובנר.
"שיעור תאונות הדרכים ביפן נמוך יחסית לאורך שנים רבות. לפני למעלה מעשור התקבלה החלטה להגביר את הפיקוח ולהטיל קנסות נוראיים על נהיגה תחת השפעת אלכוהול. ההחלטה הזו צמצמה מאוד את התאונות במדינה. יש פה ממש ירידה דרסטית: ב-1970 שיעור המוות מתאונות דרכים היה 16.2 הרוגים למאה אלף איש, וכיום 2.6 למאה אלף איש. זה משמעותי. אתה רואה פה הצלחה כבירה בצמצום תאונות דרכים".
אך לא הכול נוצץ: התאבדויות ואלכוהול
אחרי כל המחמאות חשוב לזכור גם את הצד השני של המשוואה. החיים ביפן אינם פוטוגרפיה של שלמות. מאחורי אריכות הימים המרשימה מסתתרת גם מציאות מאתגרת: עומס נפשי כבד, לחץ חברתי, הרגלים שפוגעים בבריאות ואפילו סוגיות סביבתיות שהמדינה עדיין מתמודדת איתן. זו הזדמנות להבין שתוחלת חיים גבוהה לא מעידה על חיים נטולי קשיים, אלא על מאזן מורכב בין יתרונות עצומים לבין חסרונות שהיפנים לומדים לחיות לצידם. אחד מהם הוא זיהום סביבתי, למשל.
"לאורך שלושים–ארבעים שנים האחרונות היו מאמצים גדולים לשפר את הסביבה ביפן", מגלה פרופ' קובנר. "כיום האזור העירוני הוא הרבה פחות מזוהם, הן האוויר והן המים, מאשר מה שהיה בעבר. למרות שבשורה התחתונה הוא יותר מזוהם מאשר במקומות אחרים. עם זאת, הממשלה שמה דגש על הנושא הזה".
דבר נוסף, הוא גם נושא הלחץ והסטרס היפני הכה אופייני. "זו חברה שנמצאת תחת מתח גבוה שהוא ודאי לא תורם. ונכון שיש גם כל מיני ניסיונות או דרכים לצמצם אותו, אם על ידי רחצה, אכילה משותפת וכך הלאה, אבל מתח הוא מרכיב מאוד משמעותי. וזה יחסית גבוה גם בהשוואה למדינות בעשירייה הראשונה".
לאור הסטרס הגבוה גם שיעור ההתאבדויות גבוה. "התאבדות היא חלק קטנטן מהתמותה, אבל עדיין יכולה להוות בגילים מסוימים הגורם השלישי לתמותה ביפן. שיעור ההתאבדויות הגבוה קשור במתח של החיים, בתחושת בושה לאור כישלונות ובלחץ חברתי".
צריכת אלכוהול ומלח גבוהה היא נושא נוסף. "במגזרים מסוימים או בגילים מסוימים צריכת האלכוהול גבוהה בקרב גברים", אומר פרופ' קובנר, "הדבר גורם לתמותה ממחלות כבד שקשורות בצריכת אלכוהול. לכל דבר יש מחיר. גם צריכת המלח היא גבוהה באזורים מסוימים. במילים אחרות, גם יפן אינה מושלמת אבל בהחלט יש לה כמה דברים טובים ללמד את כולנו".
