כמעט כולנו רגילים לבלוע כדורים, ויטמינים, ברזל, תוספי תזונה או תרופות. השיטה הזו קיימת כבר למעלה מ-180 שנה, ומאז כמעט שלא השתנתה. אבל בשנים האחרונות, עם ההתקדמות במדע, מתחילות להופיע טכנולוגיות חדשות שמנסות לפתור בעיה פשוטה: לא רק מה אנחנו לוקחים, אלא איך הגוף יצליח לספוג את החומר בפועל ובצורה מיטבית יותר.
הרעיון המרכזי הוא שחלק גדול מהחומר הפעיל מתפרק כבר בקיבה או נספג בצורה חלקית בלבד. לכן, בשנים האחרונות נחקרו ופותחו "מערכות נשיאה" חכמות, שמגינות על הוויטמין או התרופה ומובילות אותם בצורה יעילה יותר בגוף, קצת כמו שליח שמוודא שהחבילה מגיעה ליעד ולא הולכת לאיבוד בדרך. פותחו מגוון רחב יותר של שיטות לצריכת הויטמינים והתרופות כמו נוזל, קפסולות רכות, אבקה ואפילו תרסיס. הרעיון הכללי מאחורי המחקרים בתחום נעוץ בהבנה שלא מספיק לשאול איך זה נראה או באיזו צורה זה מגיע. הפוקוס עבר לאופי המתן - איך החומר הונדס, באיזו מערכת נשא משתמשים, ומה באמת קורה לו בגוף אחרי הבליעה?
נכון שאפשר לתת כמעט כל חומר כמעט בכל דרך, נוזל, קפסולה, אבקה או תרסיס, אך השאלה האמיתית היא שאלת האפקטיביות: כמה מהחומר באמת נספג, וכמה ממנו מגיע ליעד?
כך למשל, פרוביוטיקה מגיעה כמעט תמיד בקפסולות יבשות, כי חיידקים חיים שורדים טוב יותר כך לאורך זמן; אפשר לתת אותם גם בנוזל, אבל לרוב זה יהיה פחות יעיל. גם מערכות נשא מתקדמות יכולות להופיע בצורות שונות, אבל לא כל צורה שווה בתוצאה שלה. סירופ נוזלי, למשל, יכול להיות מאוד אפקטיבי, אולם אם מייבשים אותו לחלק מהתוספים או הוויטמינים, היעילות עלולה לרדת. לכן, במקום לשאול רק "קפסולה או נוזל?", כדאי לשאול: איך הכינו את התוסף, באיזו טכנולוגיה השתמשו, ומה נותן לגוף את הסיכוי הטוב ביותר להפיק ממנו תועלת?
אחת הטכנולוגיות הבולטות היא ליפוזומים. אפשר לדמיין אותם כבועות שומן זעירות שעוטפות את החומר הפעיל. המבנה שלהן דומה לקרום של תאי הגוף, ולכן הגוף "מקבל" אותן בצורה טבעית. התוצאה: פחות פירוק בקיבה וספיגה טובה יותר במערכת העיכול. בלי הליפוזום, חלק גדול מהוויטמין פשוט לא מספיק להגיע לדם . השיטה הליפוזומלית תגיע בעיקר בצורת נוזל או קפסולה רכה.
שיטה נוספת היא ננו-אמולסיות. כאן מדובר בפירוק החומר הפעיל לטיפות זעירות במיוחד בתוך נוזל בדומה לחלב, שהוא בעצם מים שבתוכם פזורות טיפות שומן קטנטנות. ככל שהטיפות קטנות יותר, שטח המגע עם הגוף גדל, ולמערכת העיכול קל יותר לספוג את החומר. במילים פשוטות: במקום "גוש" אחד גדול, אלפי טיפות מיקרוסקופיות שהגוף יודע להתמודד איתן מהר יותר. גם בשיטה זו הדרך לצריכתה היא בנוזל או קפסולה רכה.
טכנולוגיה אחרת היא פיטוזומים שמתאימה בעיקר לתמציות צמחים. כאן מחברים את הרכיב הצמחי לשומן טבעי ובכך יוצרים מבנה שעובר את דופן המעי ביעילות גבוהה יותר. זה מאפשר לתמציות צמחיות, שבדרך כלל נספגות לאט או מעט, להפוך לזמינות יותר בגוף. הצריכה כאן מגיעה בצורת אבקה או קפסולה.
ולבסוף, הציקלודקסטרינים, מעין "מנשא חכם". אפשר לתאר אותם כמולקולה בעלת כיס פנימי קטן, שאליו נכנס החומר הפעיל. החלק החיצוני מסיס במים, והפנימי אוהב שומן, וכך ניתן להוביל חומרים שבדרך כלל לא מסתדרים עם מים. מנגנון זה גם מגן על החומר מפירוק מוקדם, משפר יציבות ולעיתים אפילו מפחית טעמי לוואי. גם הוא יגיע בצורת אבקה או קפסולה.
השורה התחתונה פשוטה, הכדור לא נעלם והוא עדיין הדרך הנפוצה ביותר לצריכת תרופות ותוספים אך לצידו נכנסות טכנולוגיות שמנסות לגרום למה שאנחנו לוקחים, לעבוד טוב יותר.
הרעיון הוא שיפור בדרך שבה החומר מגיע לגוף. עבור הצרכן, המשמעות היא שבשנים הקרובות נראה יותר ויותר מוצרים שלא מסתמכים רק על "בליעה", אלא על הנדסה חכמה של הספיגה.
הכותב הוא סמנכ"ל מחקר ופיתוח בחברת הביוטק Sequoia
