מעטים ההרגלים הטורדניים שמשתרשים בנו עמוק כמו כסיסת ציפורניים. משהו בפעולה הזאת מתרחש כמעט מעצמו. מול המחשב, בזמן צפייה בטלוויזיה, ברגע של שעמום ולעיתים דווקא ברגעים של חרדה או לחץ, היד עולה אל הפה בלי שנרגיש, השיניים נתפסות בקצה הציפורן ונוגסות בה. רק כשהאצבע מתחילה לכאוב או לדמם, אנחנו מגלים ששוב עשינו את זה.
כסיסת ציפורניים עשויה להיראות כמו הרגל קטן ולא מזיק, אבל במקרים מסוימים היא עלולה לגרום לפציעות, לזיהומים ולנזק מתמשך, וגם להפוך לדפוס שקשה מאוד לעצור. גם המראה האופייני של ציפורניים אכולות לא משאיר בדיוק רושם מוצלח כשאנו פוגשים אנשים במהלך היום יום. אז למה זה קורה, מתי ההרגל הופך לבעיה ומה באמת יכול לעזור להפסיק? ynet מסביר.
בין הרגל תמים להתנהגות כפייתית
"אוניכופאגיה היא השם הקליני והרפואי של כסיסת ציפורניים כרונית", מסביר ד"ר אורן טנא, מנהל המערך הפסיכיאטרי באיכילוב ומנהל מכון מנטליקס לרפואת הנפש. "אוניכו ביוונית פירושו ציפורן ופאגיה פירושה אכילה. מדובר בנשיכה, לעיסה או כרסום חוזר ונשנה של הציפורניים, כמעט תמיד של ציפורני הידיים, אבל לפעמים גם של הרגליים".
השכיחות המדויקת של התופעה אינה ידועה, אך לדברי ד"ר טנא היא נפוצה מאוד ומופיעה בדרגות שונות של חומרה. "בקרב צעירים יש מחקרים שבהם כמעט מחצית מהנבדקים דיווחו על כסיסת ציפורניים לפחות מדי פעם". המספר הגבוה הזה אינו אומר שמחצית מהצעירים סובלים מהפרעה נפשית. "לא כל כסיסת ציפורניים היא פתולוגית, כמו שלא כל עצב הוא דיכאון ולא כל שמחה היא מאניה", הוא מדגיש.
לדבריו, נכון יותר לחשוב על הכסיסה כעל רצף. בקצה האחד נמצאת פעולה מזדמנת, שמופיעה ונעלמת בלי להסב נזק או מצוקה מיוחדת. בקצה האחר נמצאת התנהגות כרונית, עיקשת וקשה לשליטה. "בצורות הקיצוניות אנחנו יכולים לראות בעצם שזה מאוד מציק לאדם והוא לא מצליח להפסיק את ההתנהגות הזאת", הוא אומר.
כאשר הכסיסה מקבלת אופי פתולוגי, היא מסווגת ב-DSM, המדריך לאבחון ולסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות שמפרסם האיגוד הפסיכיאטרי האמריקני, תחת הקבוצה הרחבה של הפרעות טורדניות כפייתיות והפרעות הקשורות אליהן. באותה משפחה נמצאות גם התנהגויות חזרתיות אחרות הממוקדות בגוף, ובהן תלישת שיער כפייתית (טריכוטילומניה) וחיטוט חוזר בעור. עם זאת, עצם הסיווג אינו אומר שכל מי שכוסס ציפורניים סובל מ-OCD. "גם בספרות המקצועית אין הסכמה ברורה בנוגע למידת החפיפה בין המצבים", הוא מוסיף.
אף שמדובר בתופעה נפוצה, ד"ר טנא מציין כי במקרים רבים היא אינה מזוהה כבעיה ואנשים אינם פונים בגללה לטיפול. המחיר, לדבריו, אינו מסתכם בהכרח בכאב או בפצעים. ציפורניים פגועות והעור הפצוע שסביבן עלולים לעורר מבוכה, לפגוע בדימוי העצמי ולגרום לאדם להסתיר את ידיו, גם כשהפעולה עצמה נעשית כמעט בלי שיבחין בה.
למה היד ממשיכה לעלות אל הפה?
אם מחפשים סיבה אחת שמסבירה מדוע אדם מתחיל לכסוס ציפורניים, התשובה עשויה להיות מתסכלת. "אנחנו לא יודעים", אומר ד"ר טנא. "אני לא חושב שיש הסבר ללמה מתחילים, כמו שאנחנו לא יודעים להסביר למה מישהו מתחיל לתלוש שערה במקרה של טריכוטילומניה".
לעיתים נקודת הפתיחה יומיומית לחלוטין: קצה לא אחיד בציפורן מושך את תשומת הלב, השיניים מנסות ליישר אותו והכסיסה מעניקה סיפוק רגעי. בפעם הבאה שמופיעה אותה אי סדירות, הפעולה חוזרת על עצמה. במקרים אחרים אין אפילו טריגר גופני ברור. "זה לא בהכרח סימן לאיזושהי בעיה נפשית. אנשים כוססים מכל מיני סיבות", אומרת ירדן גבאי, פסיכולוגית קלינית מומחית. "לפעמים זה פשוט איזשהו הרגל שנלמד והתקבע, למשל כתוצאה משעמום, כתוצאה מריכוז או איזשהו מתח".
ד"ר טנא: "רוב האנשים, כשהם בתוך כסיסת הציפורניים, לא חושבים על זה. הם מוצאים את עצמם עם היד בפה. וככל שהפעולה נעשית אוטומטית יותר, כך קשה יותר לעצור אותה בזמן"
"כנראה יש קשר למתח, לסטרס, לחרדה, אם כי, שוב, לא תמיד זה יופיע", אומר ד"ר טנא. אצל חלק מהאנשים הכסיסה משתלבת בדפוס רחב יותר של עיסוק חוזר בגוף, כמו פיצוץ פצעונים, תלישת שיער או נשיכת העור שסביב הציפורניים.
הסיבות עשויות להשתנות, אבל המנגנון דומה: תחושה מסוימת מעוררת דחף, הכסיסה מספקת הקלה או סיפוק, והתגובה הנעימה מחזקת את הפעולה. אדם שמשתעמם, נדרך או שוקע בריכוז עשוי לכסוס כדי להפחית את המתח או לספק לעצמו גירוי. ההקלה שמגיעה לאחר מכן מלמדת את המוח לחזור לאותה פעולה בפעם הבאה. כך, מסבירה גבאי, נוצר בהדרגה מעגל שמזין את עצמו והופך להרגל.
עם הזמן נדרשת פחות ופחות מחשבה כדי להפעיל אותו. האדם כבר אינו מחליט לכסוס, אלא מגלה שהיד נמצאת בפיו. "רוב האנשים, כשהם בתוך כסיסת הציפורניים, לא חושבים על זה. הם מוצאים את עצמם עם היד בפה", אומר ד"ר טנא. "וככל שהפעולה נעשית אוטומטית יותר, כך קשה יותר לעצור אותה בזמן".
רוב האנשים לא שמים לב שהם כוססים
(תמונה: Shutterstock/frantic00)
כאן טמונה גם התשובה לשאלה מדוע ההרגל עיקש כל כך. "קשה לנו להפסיק התנהגויות שיש לנו עליהן תגמול חיובי", מסביר ד"ר טנא. "יש איזשהו סיפוק בפעולה, והסיפוק הזה מחזק את המעגל של התגמול שפועל בהרבה התמכרויות". ההשוואה אינה אומרת שכסיסת ציפורניים זהה להתמכרות לחומר, אלא שבשני המקרים התנהגות שמעניקה תגמול מיידי נוטה לחזור, גם כשאנחנו יודעים שהיא מזיקה לנו.
המעגל מסתבך עוד יותר כשהכסיסה כבר גורמת לכאב, לפציעות או לזיהומים. הבושה במראה הציפורניים עלולה ליצור מצוקה נוספת, וזו בתורה עשויה להגביר את הדחף לכסוס. כך נוצר מצב שבו ההרגל שמספק הקלה לרגע הוא גם זה שמייצר חלק מהמתח שמחזיר אליו.
זו גם הסיבה שנזיפות ודרישות להפסיק אינן מועילות בדרך כלל. "להגיד לאנשים כאלה, 'פשוט תפסיקו לכסוס', זה לא יעיל", אומר ד"ר טנא. לדבריו, ענישה והתמקדות מוגזמת בהרגל עלולות להשיג את התוצאה ההפוכה: "אם אנחנו שמים זכוכית מגדלת על זה, לפעמים זה רק יגביר את ההתנהגות". כדי לשבור את המעגל לא די אפוא בכוח רצון. צריך ללמוד לזהות אותו עוד לפני שהיד מגיעה לפה.
לא רק עניין אסתטי: הנזקים של כסיסת ציפורניים
הנזק שמותירה כסיסת ציפורניים אינו אסתטי בלבד. "את הנזקים אפשר לחלק לשניים: נזק ישיר לציפורן עצמה ונזק עקיף", מסביר ד"ר מוחמד סח, מומחה לרפואת עור במכבי שירותי בריאות. "הכסיסה החוזרת יוצרת חבלות קטנות ועלולה לגרום לדפורמציה, כלומר לפגם במראה הציפורן. היא עשויה להיות מעוותת או עבה, עם שקעים וקווים לבנים לאורכה, תופעה הנקראת לויקוניכיה בטרמינולוגיה הרפואית". ואכן, מחקר שבחן מטופלים עם כסיסת ציפורניים מצא בין היתר ציפורניים קצרות בעלות קצוות משוננים, אזורים מחוספסים, חריצים ופגיעה בעור שסביבן.
ד"ר סח: "במקרים חמורים אנחנו פוגשים מטופלים שמגיעים למרפאה משום שהציפורן כבר לא צומחת ונשארת מעוותת. זה עלול להיות מצב בלתי הפיך ונזק לכל החיים. לכן חשוב לזהות את הבעיה ולעצור את הכסיסה מוקדם"
"הפגיעה אינה מסתכמת במראה", מוסיף ד"ר סח. "הכסיסה עלולה לגרום גם לזיהומים חיידקיים ופטרייתיים". הקרעים בעור ובשכבת ההגנה שבבסיס הציפורן פותחים פתח למזהמים, והזיהום עלול להתבטא באודם, בנפיחות, בכאב ולעיתים גם בהצטברות מוגלה.
לא כל פגיעה נשארת לצמיתות. כשהנזק שטחי והכסיסה נפסקת, ציפורן חדשה עשויה לצמוח באופן תקין. הסיכון לנזק קבוע עולה כאשר הכסיסה קשה ומתמשכת ופוגעת באזור הצמיחה שבבסיס הציפורן. "במקרים חמורים אנחנו פוגשים מטופלים שמגיעים למרפאה משום שהציפורן כבר לא צומחת ונשארת מעוותת", אומר ד"ר סח. "זה עלול להיות מצב בלתי הפיך ונזק לכל החיים. לכן חשוב לזהות את הבעיה ולעצור את הכסיסה מוקדם".
הכסיסה עלולה לגרום גם לזיהומים חיידקיים ופטרייתיים
(תמונה: Shutterstock/Albertlights)
ויש גם כיוון הפוך: לא רק מהפה אל הציפורן, אלא גם מהציפורן אל הפה. "הציפורניים אינן נקיות, וכשמכניסים אותן לפה אפשר להעביר לתוכו מזהמים", אומר ד"ר סח. מחקר בקרב ילדים ובני נוער מצא נשאות גבוהה יותר של חיידקי מעיים ברוק של כוססי ציפורניים כרוניים לעומת מי שלא כססו. הממצא אינו אומר שכל כוסס יפתח זיהום, אך הוא ממחיש כיצד ההרגל יוצר למזהמים נתיב ישיר אל הפה.
ויש גם נזק לשיניים. "הכסיסה עלולה לפגוע במרקם השיניים ובאמייל", מוסיף ד"ר סח. כאן הנזק הוא בעיקר מכני: הלחץ והחיכוך החוזרים עלולים לשחוק את קצות השיניים הקדמיות, לגרום לסדקים או לשברים קטנים ולפצוע את החניכיים.
איך שוברים את מעגל הכסיסה?
כשמדובר על ילדים, לא תמיד נדרש לטפל באופן מיידי. "במקרים קלים אצל ילדים, לפעמים נכון לא לעשות דבר ואפילו להתעלם", אומר ד"ר טנא. "רוב הילדים יגדלו ולא ימשיכו לכסוס בבגרותם. הרבה פעמים הדרך היא לא לתת להרגל תשומת לב מיוחדת ולא למהר להתערבות".
במקום להעיר בכל פעם שהיד מגיעה לפה, אפשר לצמצם את הגירויים שמזמינים את הכסיסה. "כדאי להקפיד שהציפורניים יהיו קצוצות ומסודרות, בלי קצה עודף או אי-סדירות שמושכים את הילד לכסוס", מציע ד"ר טנא. עם זאת, כשהכסיסה גורמת לכאב, לדימום, לזיהומים או למצוקה של ממש, כבר לא מדובר בהרגל שכדאי פשוט להמתין שיחלוף.
"במקרים משמעותיים יותר אנחנו משתמשים ב-HRT - אימון להיפוך הרגלים (Habit Reversal Training)", מסביר ד"ר טנא. "קודם כול מלמדים את האדם לזהות את הדחף ואת הרגע שבו היד נשלחת לפה. לאחר מכן מלמדים אותו לבצע פעולה אחרת, שלא מאפשרת לו לכסוס, למשל להחזיק משהו ביד". בניסוי אקראי שנערך בקרב ילדים ובני נוער, נמצא כי השיטה הפחיתה את כסיסת הציפורניים ושמרה על יתרונה גם במעקב.
לומדים לזהות את הדחף ואת הרגע שבו היד נשלחת לפה
(תמונה: Shutterstock/Bricolage)
אלא שכדי לזהות את הדחף, צריך תחילה להכיר את הדפוס שמוביל אליו. "לפני שמנסים להפסיק את הפעולה, צריך להבין איזה תפקיד ההרגל ממלא", אומרת גבאי. "מה קרה רגע לפני ששמתי לב שהיד שלי בפה? מה הרגשתי בגוף? מה אני מקבלת מהכסיסה, ובאיזה אופן היא עוזרת לי? הרבה פעמים אדם מגלה שהוא כוסס רק כשהציפורן כבר נמצאת בפה".
המטרה היא להקדים את הרגע הזה. "השלב הראשון הוא לאמן את המודעות ולזהות את הרגע שלפני הכסיסה, לא רק לגלות בדיעבד שכססתי", מסבירה גבאי. "אני מנסה לשים לב לכך שהאצבע מתחילה לגעת בציפורן או שהיד עולה לכיוון הפה. המודעות הזאת יוצרת מרווח בין הדחף לבין התגובה".
הפסיכולוגית ירדן גבאי: "לפני שמנסים להפסיק את הפעולה, צריך להבין איזה תפקיד ההרגל ממלא. מה קרה רגע לפני ששמתי לב שהיד שלי בפה? מה הרגשתי בגוף? מה אני מקבלת מהכסיסה, ובאיזה אופן היא עוזרת לי?"
גם לק מר, פלסטר או מחסום פיזי אחר עשויים לסייע, אך המומחים מזהירים שלא לבנות עליהם כפתרון יחיד. "הלק המר יכול לעזור מפני שהוא מעלה את המודעות. היד מגיעה לפה, הטעם המר מורגש והאוטומט נעצר", מסביר ד"ר טנא. "אבל התוצאות במחקרים מעורבות, והרבה פעמים ההשפעה אינה נשמרת לאורך זמן. יש גם אנשים שמתרגלים לטעם".
גבאי מסכימה שעזרים כאלה יכולים להשתלב בתהליך, כל עוד אינם מחליפים אותו. "זה לא צריך להיות הדבר העיקרי", היא אומרת. "אם נשארים רק עם המסר של 'אסור לכסוס', זה לא יחזיק לאורך זמן".
אפשר להיות אופטימים
(תמונה: Shutterstock/Maria Symchych)
חלק חשוב נוסף בטיפול הוא האופן שבו מתייחסים למעידות. "בגישה שאני עובדת בה, Acceptance And Commitment Therapy, טיפול בקבלה ובמחויבות (ACT), המטרה אינה להיות מושלמים", אומרת גבאי. "אם לא כססתי במשך שבוע ואז כססתי ציפורן, זה לא אומר שנכשלתי. אני רוצה להבין מה היה הטריגר, ללמוד ממנו ולנסות שוב בפעם הבאה".
טיפול תרופתי נשקל רק במקרים מסוימים, בעיקר כאשר הכסיסה מופיעה לצד תסמינים נפשיים נוספים. "במצבים חמורים יותר, במיוחד כשיש מחשבות טורדניות או תסמינים אובססיביים נלווים, לפעמים נשקול תרופות ממשפחת ה-SSRI", אומר ד"ר טנא, "אבל אין באמת מחקר שמראה שהן יעילות לכסיסת ציפורניים בלבד. לרוב נשתמש בהן כשיש דברים נוספים מסביב".
