בין עבודה להסלמה במצב הבטחוני לסטרס הרגיל של החיים, החלטתי לצאת להפסקה קלה מהמרוץ ולנסות משהו שנקרא "רפואת יער". מדובר בתרגול שהגיע מיפן - שם הוא נקרא "שינרין-יוקו" או "אמבטיית יער". הרעיון הוא לא רק לטייל בטבע, אלא לשהות בו בצורה מודעת ואיטית, כדי לאפשר לגוף ולנפש רגע של האטה בתוך היומיום העמוס.
רפואת יער
(צילום ועריכה: ספיר גורדו)
הגעתי ל"יער אפשרויות" בפתח תקווה עם כעשרה אנשים נוספים. היער מנוהל על ידי גליה בן חיים, יזמת רפואת יער בישראל ומדריכה מוסמכת בתחום. את המפגש פתחנו עם משהו חם לשתות, כשהמדריכה מסבירה לנו מה עומד לקרות. כאן לא מדובר בעוד טיול שצריך להספיק, אלא בזמן שפשוט מוקדש לשהייה במרחב.
רגע לפני שיוצאים לדרך, שאלה אחת חשובה בערה לי: למה בכלל עושים את זה? ובכן, רפואת יער אינה "טיול בטבע", אלא פרקטיקה שנחקרה בהקשרים של בריאות הגוף והנפש. לפי הגישה, חשיפה מודעת ליער מפעילה מנגנונים פיזיולוגיים שונים. העצים מפרישים חומרים נדיפים בשם פיטונצידים, ומחקרים מסוימים מצאו קשר בין שהות ביער לבין ירידה במדדי סטרס והשפעות נוספות על תחושת הרווחה. במדינות כמו יפן וגרמניה, השהות בטבע כבר משתלבת ביוזמות של בריאות ורפואה מונעת.
מתנתקים מהסלולרי, מורידים הילוך
אחרי ההתכנסות יצאנו למסלול של כ-1.2 ק"מ בתוך החורש. בשלב הזה הטלפונים נשארו בצד, ואיתם גם הצורך להתעדכן, לצלם, לתעד, לענות להודעות או סתם לגלול. שלוש שעות של האטה והתבוננות עברו דרך כמה תחנות שנועדו לאפשר לנו להיכנס בהדרגה לקצב אחר.
פתחנו ב"כיוונון חושים" - תרגיל קצר שעזר להשאיר לרגע את המחשבות שבחוץ ולהתמקד במה שקורה כאן ועכשיו. משם המשכנו להליכה איטית ומודעת. הלכנו לאט, בלי יעד ספציפי שחייבים למהר אליו, הקשבנו לקולות הרקע, שמנו לב לאדמה שמתחת לרגליים ולריחות שסביבנו - דברים שבדרך כלל נבלעים בתוך שגרת היום. אחר כך הגיע מפגש עם האקליפטוס הלימוני. כשהגענו לעצים, לכל אחד הייתה דרך אחרת להתחבר - חלק חיבקו את הגזע, אחרים ישבו לידו בשקט או הסתפקו במגע קצר. הריח הלימוני והמגע המחוספס של הקליפה הפכו את הרגע הזה לפשוט, אבל מאוד נוכח.
במהלך הדרך אספנו "מתנות" שהיער השיל - זרדים, פרחים וקליפות אקליפטוס שנשרו בשלמותן - ויצרנו מהם מוביילים טבעיים. במקום לקחת מהיער, עבדנו עם מה שהוא כבר שחרר. לקראת סיום, כשהשמש התחילה לרדת, נפרסו מחצלות וכריות בפינה שקטה. פשוט שכבנו שם וצברנו כוחות - בלי צורך להספיק או להגיב, רק להיות בתוך הרגע. סיימנו ב"קפה של אחרי" ושיחה קבוצתית שבה כל אחד שיתף מה הוא לוקח איתו הביתה.
בשורה התחתונה, כל המשתתפים הרגישו משב מרענן של רוגע ונחת אבל גם הבינו מהר מאוד שלהיות נוכחים בהווה זו לא משימה פשוטה. קל מאוד לברוח להסחות דעת – ממחשבות שרצות קדימה ועד רעשים מבחוץ, אפילו קולות של רכבים בכביש הסמוך. אולי דווקא שם נמצא היופי של התרגול: לא בניסיון להצליח להיות נוכחים כל הזמן, אלא באימון העדין של לשים לב שברחנו או שדעתנו הוסחה - ולחזור שוב לרגע. כנראה שגם את התחושה הזאת אי אפשר לקחת הביתה מפעם אחת בלבד; כמו כל תרגול, גם זה דורש המשכיות כדי לחלחל לשגרה. אבל אין ספק שגם כתחושה נקודתית, כמה שעות של האטה ונוכחות הן חוויה נעימה בתוך שגרת החיים המתישה.
