הכאב שהפך לשיטת ריפוי: עד אמצע שנות ה-20 שלה, הדחיקה הפסיכותרפיסטית טל קרן-כץ את הפגיעה המינית המתמשכת שעברה בילדותה. באותם ימים היא הייתה על המסלול הבטוח להצלחה – רגע לפני סיום הלימודים בטכניון ועם עבודה בחברת הייטק מצליחה – כזה שכל אמא ישראלית הייתה מתגאה בו. אך אז נחתה ההבנה ואיתה גם הגיעו שאלות לא פשוטות.
"הדחקתי לחלוטין את הפגיעה שעברתי ויצאתי למסע שיקום ששאל הרבה שאלות", מספרת היום קרן-כץ, "גם כי התפרקתי וגם כי המשפחה התפרקה בעקבות הגילוי. הייתי מאוד חולה ולא הבנתי איך ייתכן שבגיל עשרים ומשהו אני אדם כל כך חולה. סבלתי מסיוטים בכל לילה. לא ידעתי איך להתמודד עם התקפי החרדה, האכילה הרגשית והמשקל העודף. השתמשתי באוכל כמשכך כאבי לב. בכל פעם שהיה מופיע כאב מסוים הייתי הולכת לאכול. זה היה מרגיע את הכאב לשעה ואז הוא היה חוזר. לפעמים הייתי אוכלת כל שעה".
הגוף זעק את מה שהנפש הדחיקה
החיפוש אחר תשובות היה בלתי נמנע. "הלכתי לטובי המטפלים והפסיכולוגים שמצאתי בארץ", היא מספרת. "גרתי בחיפה בגלל הטכניון, אבל נסעתי לכל הארץ כדי לקבל טיפול. לא היה אכפת לי לנסוע שעה לכל כיוון בשביל למצוא מטפל. הייתי כל כך במצוקה והייתי בהרבה טיפולים, אפילו פעמיים בשבוע, והיה שיפור זניח".
אבל גם הטיפול האינטנסיבי לא הצליח להקל עליה כפי שקיוותה. "הסיוטים המשיכו. הרגשתי בתוך גיהנום", היא מתארת. "התקדמתי ממש לאט ביכולת שלי להרגיש יותר טוב, וגם ביכולת להצליח ליצור לעצמי יום שבו אני מתפקדת טוב. הייתי קמה בבוקר בן אדם שבור".
המאבק היומיומי, הנסיעות הבלתי נגמרות והטיפולים החוזרים ונשנים הפכו למסע מפרך, כזה שדרש ממנה כוחות נפש עצומים, ולא הסתכם רק בהתמודדות נפשית. היא חוותה שלל בעיות רפואיות שהלכו והחריפו, והיו עבורה סימן לכך שהכאב שלא טופל מבפנים מצא את דרכו החוצה, דרך הגוף. "סבלתי מבעיות עיכול, עור ונשימה קשות. המון אלרגיות. הגוף היה מעורער לגמרי", היא מספרת. "אלו בדיוק המערכות שנפגעות אצל אנשים עם פגיעה מינית משמעותית״.
תנשמו אוויר, תשתו מים
ההבנה שהקשר בין הגוף והנפש הוא בלתי נפרד הביאה אותה לצלול עמוק יותר לעולם הריפוי. בהתחלה, הלמידה הייתה אישית בלבד – מתוך צורך להבין את עצמה ולמצוא דרכים לשפר את מצבה. "למדתי המון תכנים של ריפוי במטרה לרפא את עצמי, לא חשבתי שאתעסק בזה", היא אומרת. "פשוט הלכתי ללמוד כי אני בן אדם שאוהב ללמוד. אז למדתי כל הזמן. בשלב מסוים הבנתי שיש לי המון ידע, והגיע הזמן לעשות עם זה משהו. קיבלתי החלטה לעשות שינוי. הלכתי ללמוד פסיכותרפיה ופתחתי קליניקה״.
המעבר לקריירה טיפולית לא היה מקרי, ולא היה בו מקום להתלבטות. קרן-כץ ידעה בדיוק למי היא רוצה לעזור – ולמה. "היה לי ברור שאני מקדישה אותה לנפגעי טראומה ונפגעי פגיעות מיניות, כי זו המומחיות שלי, זה הדבר היחיד שחקרתי אותו״. היא אומרת.
אך הקמת קליניקה לא הייתה רק עניין של מקצוע, אלא שליחות עם התחייבות ברורה. "דבר אחד התחייבתי בפני עצמי" היא ממשיכה, "הקליניקה שאני מקימה תיתן לאנשים חוויית ריפוי אחרת ממה שאני חוויתי. היא תיתן לאנשים חוויה שבה במהירות עצומה הם ירגישו יותר טוב, יחזרו לרצות לחיות, להחזיר לעצמם את אנרגיית החיים ולחייך. תוך כמה שנים פיצחתי את הדבר הזה", היא אומרת בביטחון. "הבנתי איך עושים את זה אחרי מאות אנשים שליוויתי. הבנתי איך לעזור להם בצורה אפקטיבית ומהירה באמת״.
כיום, קרן-כץ מלווה מאות אנשים במסע לריפוי אישי וחיזוק החוסן הנפשי בריטריטים ייחודיים שהיא מעבירה. הריטריטים, המבוססים על שיטתה "דרך הגודהה", מעניקים למשתתפים חוויה עמוקה של שחרור חסמים רגשיים, יצירת איזון פנימי ושיפור מערכות יחסים. בעזרת שילוב של כלים מעשיים להתפתחות אישית וריפוי עצמי, היא מסייעת לאנשים להתחבר מחדש לכוחות הפנימיים שלהם ולחיות חיים מלאים ושלווים יותר. היא סבורה כי אפילו ביום אחד ניתן להביא לשינוי מהותי וממנו גם יגיע הריפוי המבורך.
השיטה שפיתחה מתמקדת בחמישה ממדים עיקריים. "כדי לעבור ממצוקה רגשית קשה, סטרס ותסמיני טראומה לחיים של רווחה, שגשוג ושמחה, הבנתי שחייבים להסתכל על כל התחומים של החיים שלנו. אם מתמקדים רק באחד מהם – זה פשוט לא נותן את התוצאה הרצויה".
"התחום הראשון הוא הפיזיולוגי. שאלתי את עצמי איך אפשר לתת לגוף חוויה מיידית של אנרגיית חיים, כי בלי אנרגיה אי אפשר לרפא שום דבר. גיליתי שיש עשרה דברים שמכניסים אנרגיה חזרה לחיים שלנו, והם מסוכמים בראשי התיבות 'נפש ממש שמחה' - נשימה, פעילות גופנית, שתייה, מגע, מיניות, שינה, שמש, משמעות, חברים והזנה. סידרתי את ההיבט הפיזיולוגי, רק כדי להחדיר את האנרגיה ולהחדיר תהליכי בריאות לחיים".
טל קרן כץ - מדיטציית בוקר
כאן היא עוצרת ומסבירה איך הדברים הקטנים הללו משפיעים על הגוף ברמה יומיומית. "חלק מהשינויים שאנשים יכולים לעשות כדי לשפר את מצבם הבריאותי הם פשוטים ואינם דורשים מאמץ מיוחד – רק מודעות. למשל, נשימה", היא מתארת, "הקיבולת של הריאות שלנו היא חמישה ליטרים, אבל כמה אוויר אנחנו באמת מכניסים בכל נשימה? בערך חצי ליטר. זאת אומרת שאנחנו משתמשים רק בעשרה אחוז ממה שהגוף שלנו מסוגל. זה לא הגיוני. בשביל מה יש לנו חמישה ליטרים אם אנחנו לא משתמשים בהם? כל אחד יכול, אחת לכמה דקות, לעצור ולקחת נשימה עמוקה. אנשים לא עושים את זה לא כי הם לא רוצים – אלא כי הם לא מודעים לזה".
"אם רק תפסיקו לצרוך קמח לבן וסוכר לבן – רק את שני הדברים האלו – שיניתם באופן דרמטי את כל האנרגיה שלכם. כל מערכת העיכול משתנה, השמחה שלכם משתנה, הכל משתנה. לא צריך להיות פנאטיים, אבל אם תעשו את זה ב-80 או 90 אחוז מהזמן – תראו הבדל עצום. אני פוגשת אנשים שלא שותים מים, וכשאני שואלת אותם, הם עונים לי - 'שתיתי דיאט קולה'. הגוף שלנו מורכב מ-67 אחוז מים, אז ברור שאם לא שותים מספיק הגוף לא יכול לתפקד כמו שצריך. רוצים להיות יותר חיוניים? פשוט תקפידו לשתות מספיק מים. זה שינוי כל כך קטן, שלא דורש שום מאמץ, אבל עושה הבדל עצום. כל הדברים האלה הם דברים קלים ליישום. כל אחד יכול לבצע אותם".
משם עברה לחקור היבט נוסף – ההיבט האנרגטי. "הבנתי שיש שבע צ'אקרות בגוף, ואם אפילו רק אחת מהן חסומה – האנרגיה פשוט נתקעת. אנשים מגיעים אליי ואומרים שהם מרגישים תקועים, שהם לא מבינים למה הם לא מצליחים להתקדם. זאת אומרת שגם פה אנחנו עובדים במקביל על כל שבע הצ'אקרות כדי לחזור לאנרגיה זורמת ללא חסימות בחיים שלנו. עזרתי להמון אנשים שהייתה להם חסימה ולא ידעו למה. לדוגמה, זוגות שלא הצליחו להיכנס להיריון".
״אפשר לשכתב את ההיסטוריה״
אבל גם עבודה אנרגטית לא הספיקה. "הבנתי שאני עושה עבודה עם בנאדם והוא חוזר לקליניקה לאחר שבוע באותו מצב. כלומר, הוא יוצא מהקליניקה כשהכל מסתדר וחוזר לאחר שבוע כששום דבר לא עובד. שאלתי את עצמי, 'מה קרה, איזה חלק בתוכו חיבל בתהליך?", היא מספרת, "ואז הבנתי שאני חייבת להוסיף את הפן המנטלי, זה שבו המטופל לומד למה כדאי לו לעבוד ככה, למה כדאי לו לעשות את התרגיל שאני נותנת לו, איזה מחקרים מגבים את התרגיל שיצרתי. לתת לראש את ההסבר הלוגי מאחורי החשיבה כדי שהוא יכול להרגיש בטוח להתמסר לטרנספורמציה מואצת. זה היה הממד השלישי שיצר את התשתית לעבודה רגשית".
משם היא עברה להעמיק לתוך הממד הרגשי. "באותו רגע הייתה לי קרקע פוריה לקחת אנשים עמוק לתוך הטראומה שלהם ולייצר תהליכי רגרסיה, להחזיר אותם אותם לרגע שבו הם נפגעו וליצור סוף חדש", היא אומרת, "וזה אכן משתנה, אפשר לשכתב את ההיסטוריה, ואני אומרת את זה עם סימן קריאה".
והיה עוד ממד אחד, שהתגלה עם הזמן כהכרחי לא פחות – הממד הרוחני. "הבנתי שאם אני מחברת אנשים להדרכה הגבוהה שלהם, לשכינה שבתוכם, לחלק הבורא, ולא משנה באיזו דת הם מאמינים, כי כל הדתות הן אותו הדבר, הוא מקבל את ההקשר הרחב יותר של הסיפור ויכול באמת לכתוב סיפור חדש. בכל אחד מאיתנו יש חלק אלוהי".
אבל החלק החשוב ביותר בעבודה של קרן-כץ הוא לא רק הריפוי של העבר – אלא גם בניית חוסן נפשי שיאפשר לאנשים להתמודד עם החיים מתוך יציבות פנימית. "חוסן נפשי זה משהו שאפשר לתרגל ולפתח, כמו שריר. אנחנו לומדים כמה טכניקות בריטריט, והדבר הראשון שאנחנו מבינים זה שיום הוא כמו מיכל. אם ננסה לשפוך מים לתוך כוס שאין לה תחתית, הם פשוט יישפכו. בדיוק ככה האנרגיה שלנו מתנהגת – אם אנחנו רוצים שהיא תישמר ושנהיה אנשים שמחים, צריך לייצר כלי שמחזיק אותה. ואיך מייצרים כלי? מייצרים התחלה וסוף – בוקר וערב״.
"אני נותנת לאנשים בריטריט הנחיה איך להתחיל את היום ואיך לסיים אותו על ידי מדיטציה. בבוקר נעשה טקס בוקר, ובערב נעשה טקס ערב. כך בעצם נייצר יחידת יום טוב. אם היום ניצור יום טוב, וגם מחר וגם מחרתיים – יצרנו שבוע טוב. ואז חודש טוב, ואז שנה טובה. ואז החיים שלנו נראים יותר טוב. וזה מכלום השקעה, מעשר דקות ביום – שלוש דקות בבוקר, שבע דקות בערב. כל החיים ישתנו", היא אומרת בחיוך ומוסיפה. "לשבת במדיטציה זו יכולת נרכשת. מתחילים משלוש דקות ואז מעלים לחמש דקות ואז לשמונה ואז לעשר. אני עושה שעה ביום כל בוקר, אבל אי אפשר להתחיל מזה כי זה יגרום לאנשים לא לעשות בכלל אז אני אומרת לאנשים תעשו כמה שאתם יכולים. אתם יכולים 3 דקות? מעולה, יופי תעשו שלוש דקות, אבל תעשו כל יום. אחר כך הם ירצו כבר חמש כי הם יראו את האפקט".
אלא שלדבריה, אין מדובר רק בטכניקות של הרגלים יומיומיים, אלא בתהליך עמוק יותר – ריפוי הלב. "כך ניתן לרפא את הלב שלנו, כי אין מה לעשות, הלב של כולם בגלל כל האירועים הכאובים שחווינו זקוק לריפוי. אנחנו עוברים תהליך של ריפוי הלב ואז אפשר לפתוח את הלב ובאמת לאהוב. כי המכה של האנושות והקושי האמיתי של האנשים בעולם היום זה להסכים לאהוב".
בהמשך לכך, היא מתארת כיצד אנשים רבים מסתובבים בעולם כשהם פגועים רגשית, מתקשים להאמין שוב באהבה, וחוששים להיפתח לאינטימיות. "אני רואה כל כך הרבה אנשים שהולכים בעולם עם לב פצוע, שאיבדו אמון באהבה, שלא מעיזים כבר להיכנס לאינטימיות רגשית והם הולכים כבויים. אז אנחנו מרפאים את הלב, מחזירים אותו לעבוד עם מלא חיים, עם שמחת חיים וביטחון, ואז אפשר לאהוב שוב. אנשים מגיעים לפה שבורים ופצועים, וחוזרים הביתה כשהעיניים שלהם כמו שני זרקורים. איך זה יכול לקרות? זה הרי נס. זה ממש לא נס – אפשר לעשות את זה".
מהם לדעתך האתגרים המרכזיים בהתמודדות עם טראומה מתמשכת?
"אנשים מאבדים את האמון בבני אדם, את האמון בקרבה ואינטימיות, מאבדים את האמון באהבה, מאבדים את הביטחון העצמי שלהם. מתמלאים בושה ואשמה. רובם חושבים שהם לא מספיק, והתמהיל הזה הוא קטלני - מאוד קשה להתרומם משם בלי עזרה.
"אתה יודע מה עצוב? הרוב לא הולכים לטיפול. הם פשוט חיים ככה בסבל יומיומי כי זה כואב, זה מפעיל, זה יקר. כל הסיבות. ואני אומרת להם 'לא חייבים טיפול', בואו אתם תהיו המטפלים של עצמכם, תנו לי ללמד אתכם, תעשו את זה לבד כי לא לעשות כלום זה שיגעון. להמשיך לסבול זה שיגעון".
הרבה אנשים שסובלים מטראומה חווים גם סימפטומים פיזיים. איך את רואה את הקשר בין הגוף והנפש בטיפול בטראומה?
״כשאתה הולך לרופא ומקבל תרופה לבעיה שיש לך, זה נניח כמו שאתה נוסע באוטו ונדלקת נורת טמפרטורת המנוע ואתה שם עליה פלסטר. אם אתה שם פלסטר אתה לא רואה את הנורה, נכון? אז אתה יכול להמשיך לנהוג. ואז הלך המנוע. זה מה שרופאים עושים. הם אומרים לאנשים 'שים פלסטר' על החיווי החכם של הגוף שאומר 'אני מבקש שינוי, אני מבקש שתעצרו לי את הטראומה'. האם זה יהפוך אותו לבריא לחלוטין? לא ולכן אני הייתי בגיל 20 ומשהו מאוד חולה כי זה לא באמת עובד. היום בגיל חמישים ושתיים אני הכי בריאה שהייתי בכל ימי חיי ומן הסתם הגיל לא פועל לטובתי. איך אני היום יותר בריאה מאשר בגיל 23?".
מילים לסיום?
"אתם ראויים לחיים מדהימים. אל תתפשרו ואל תוותרו על עצמכם".
