בגיל 50, אביבית מלכה בן גאון כבר מכירה את הפוסט-טראומה מקרוב. השניים מנהלים מערכת יחסים מורכבת ורבת שנים.
כמטפלת ותיקה ומנהלת "מרכז Gallop לשיקום מטראומה בסיוע סוסים", היא למדה לזהות את המבט הקפוא, התפרצויות הזעם, את הנשימה שהופכת רדודה. את הגוף שמתקשה לסמוך שוב. היום היא אמנם מטפלת בפצועים ובנפגעי חרבות ברזל, אך במהלך ילדותה לצד אב הלום קרב, היא לא ידעה לקרוא בשם למה שראתה בבית. רק שנים אחר כך, לאחר תאונה קשה שבה איבדה גם את ארוסה, כשהפוסט-טראומה התפרצה אצלה עצמה, שקעה ההבנה. ועל אף כל הקשיים, משם גם סללה את הדרך לריפוי שלה עצמה – ולריפוי אחרים.
התפרצויות וכדורי הרגעה: לחיות עם אבא הלום קרב
"אבא שלי, אליעזר מלכה ז"ל, שירת במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים", מספרת היום בן גאון, נשואה לגלעד ואמא לאלה, אופיר ונבו. "לפעמים היו לו אירועים שהוא היה מאוד כועס, מתפרץ, ואנחנו פשוט חשבנו שזה המזג שלו. אז לא הייתה בכלל מודעות לדבר הזה שנקרא הלם קרב. אני זוכרת שבתור ילדה קטנה היו שולחים אותי להביא לו תרופות הרגעה ולא הבנתי למה. ילדה קטנה שלא מצליחה להגיע לדלפק מבקשת תרופות בשביל אבא. המציאו לי שיש לו בעיה בלב".
רק שנים אחר כך, כשהפכה למטפלת והחלה לעבוד עם לוחמים שחוו טראומה, החלקים החסרים החלו להתחבר. "אני זוכרת שהלכתי לאמא שלי ושאלתי אם ייתכן שאבא היה הלום קרב. היא ענתה לי: 'תשמעי, אביבית, פעם לא ידעו מה זה. הרופא אמר שזה קורה הרבה ממלחמות – קחו כדורי הרגעה, לכו הביתה, אין מה לעשות'. וככה חיינו. הוא עבר שם דברים איומים. פחד להיכנס לשירותים לבד, פחד ממקומות סגורים, היה בוכה בלילות".
כשהייתה בת עשר אביה חלה בסרטן בלוטת הלימפה. הוא אמנם החלים, אך לדבריה "כבר לא היה אותו אדם". "כל הסימפטומים של הפוסט טראומה רק הלכו והחמירו. חייתי בצל של חרדה אינסופית. הוא היה כל הזמן חרד לנו. היה נותן לנו הרצאות: 'אם אני לא אהיה פה – לא יהיה מי שידאג לכם'. הוא ידע שהדרך שלו קצרה ורצה שנלמד להחזיק את עצמנו. הוא נפטר כשהייתי בת 16".
"ההרוג נוסע באמבולנס השני": לאבד את הארוס שלך בתאונה
פחות מעשור לאחר מכן מצאה עצמה בן גאון באותו מקום של פחד, אובדן וחרדה. היא הייתה בת 25 בלבד, בדיוק ברגע שבו החיים עמדו לפרוץ קדימה. הייתה לה אהבה גדולה עם בן זוגה דותן - חתונה באופק, תוכניות לעתיד. אבל ביום קיץ אחד הכול נקטע באבחה אחת.
"הייתי מאורסת. היינו יחד ארבע שנים, דיברנו על חתונה, חיינו שנה בקניה והייתה לנו אהבה גדולה. חזרנו לארץ, התמקמנו קצת אצל ההורים, חיפשנו דירה, וביוני 2000 יצאנו לעבודה על הווספה", היא משחזרת.
"מישהי סגרה את דלת האמבולנס, ושאלו אותה: 'ומה עם הבחור?' והיא אמרה: 'ההרוג נוסע באמבולנס השני'. זה היה הרגע שבו החיים שלי התרסקו לגמרי. התחלתי לצרוח"
השעה הייתה שבע וחצי בבוקר. בירידה מראשון לציון לכיוון כביש הסיירים התפוצץ הגלגל הקדמי של האופנוע. "הסתכלתי הצידה וראיתי את דותן מושיט את היד הימנית שלו אחורה ומחזיק אותי, כאילו מנסה להגן עליי. ואז הכידון התחיל להשתולל. נפלנו ונגררנו 24 מטר על האספלט עד שהתנגשנו בגדר הבטיחות", היא מתארת את הרגעים שעתידים ללוות אותה במשך כל חייה.
"עפתי, נפלתי על הגב ולא הצלחתי לנשום. ואז, לקחתי את הנשימה הראשונה, וצרחתי כמו שלא צרחתי בחיים. ראיתי את דותן שוכב על הכביש, לא זז. אנשים רצו מהמכוניות, חלק ניגשו אליי, חלק אליו. מישהו ניסה להחיות אותו. שכבתי על הבטן, הראש שלי מופנה אליו, וכל הזמן רק הסתכלתי עליו.
"לקח 40 דקות עד שהאמבולנס הגיע. המשטרה נאלצה לפלס לו את הדרך. זחלתי אליו על הבטן, החזקתי לו את הרגל וצעקתי לו 'דותי, קום!'. הם המשיכו בניסיונות ההחייאה, ואני רואה שיוצא לו דם מהראש. צעקתי להם: 'תפסיקו! אתם עושים לו יותר גרוע!. תוך כדי אני מרגישה שאני שוכבת בתוך בריכה של דם. זו תמונה שלא עוזבת אותי עד היום, 26 שנה אחרי".
בשלב מסוים הועלתה בן גאון על האמבולנס. "מישהי סגרה את דלת האמבולנס, ושאלו אותה: 'ומה עם הבחור?' והיא אמרה: 'ההרוג נוסע באמבולנס השני'. אמנם ידעתי שהוא איננו אבל לשמוע את זה - זה היה הרגע שבו החיים שלי התרסקו לגמרי", היא מספרת. "התחלתי לצרוח, הגוף רעד בלי שליטה. ומשם התחילו החיים שאחרי".
בן גאון סבלה מפציעות קשות. כוויות קשות בדרגה בינונית-קשה בחלק הגוף הימני, צלעות שבורות, ברך פתוחה ופגיעה עצבית. "שלושה ימים הייתי בבית חולים", היא מספרת, "שחררו אותי ללוויה באמבולנס, עם פרמדיק, על כיסא גלגלים. מאוד שמרו עליי, והחזירו אותי משם למחלקה. אחר כך שחררו אותי הביתה. בבית חולים, בבית, כל הזמן אמרו לי: 'איזה נס. איזה מזל שנשארת בחיים'. ואני כל הזמן אמרתי: 'על איזה מזל אתם מדברים? זה לא מזל - זה עונש'. בשבילי זה היה עונש לחיות עם הכאב הזה, שאני לא יכולה לשאת אותו. הייתי שבר כלי".
בכי של שחרור: להגיע לראשונה לחוות סוסים
בן גאון למדה אז מה שיודע כל נפגע פוסט-טראומה לומד על בשרו. לפעמים הכאב פשוט רב מדי מכדי לסבול אותו. אותה הרגשה הגיעה לנקודת שבירה לא מעט זמן לאחר מכן. "הייתי חייבת לעבור שלוש פעמים ביום מקלחות בגלל הכוויות, החבישות, הקרמים. כאבי תופת. יום אחד ביקשתי מאחותי שתשאיר אותי רגע לבד במקלחת. לא הפסקתי לבכות. הרגשתי שכל מה שאני רוצה זה לשים לזה סוף. פשוט למות. אחותי דפקה על הדלת ואמרה: 'אביבית, אני נכנסת'. היא מצאה אותי יושבת על השרפרף באמבטיה ובוכה בטירוף. היא הסתכלה עליי ואמרה: 'תקשיבי, אני קולטת אותך. ושתדעי - אם את לא פה, גם אני לא. אם את חושבת על זה - את לוקחת אחריות על שתינו'".
שבועיים לאחר מכן הגיע אחיה הבכור של בן גאון לביקור בבית. הוא אמר לאמא שלי: 'תארזי לה תיק. אני לוקח אותה אליי. היא לא יכולה להישאר פה'", היא מספרת. "אחי מגדל סוסים מגיל16. יש בינינו 15 שנים הבדל, וכל החיים שלו סבבו סביב סוסים. אני, לעומת זאת, אף פעם לא באמת נכנסתי לזה".
8 צפייה בגלריה
''כל שבוע הייתי חוזרת לסוסים, בלי להבין למה''. אביבית, כחודשיים אחרי התאונה
(צילום: אלבום פרטי)
אותו יום, בדיעבד, היה יום ששינה את חייה. "העלו אותי לרכב, והוא הוריד אותי ישר לחווה. הוא פשוט שם אותי ליד שולחן עץ שעד היום נמצא שם. בין השולחן לסוסים יש גדר נמוכה כזו. הוא אמר לי: 'מפה לא צריכה ללכת לשום מקום. זה המקום שלך. עד שתחליטי שאת מוכנה לצאת לעולם - את נשארת פה. ביום שתרגישי מוכנה, תקומי ותלכי. עד אז – את פה'".
היא לא ידעה אז עד כמה המילים האלו יהפכו לנבואה. "ככל שהייתי יושבת שם, הסוסים התחילו לבוא. הם יצורים מאוד סקרנים. הם היו נעמדים באלכסון, מעבר לגדר, מריחים אותי, מתקרבים. לאט לאט התחלתי להיכנס פנימה לחווה, להיות איתם. הם היו עומדים לידי, מורידים את הראש, ואני בוכה. אבל זה כבר לא היה אותו הבכי של המקלחת, של 'איך אני מסיימת את החיים האלה. זה היה בכי של ניקוי. של שחרור. לא הצלחתי להבין מה בדיוק הסוסים עושים לי. אבל ידעתי שאני כל הזמן רוצה להיות שם".
לאחר זמן מה היא שבה הביתה עם כוחות מחודשים והחליטה לטפל בעצמה. "התחלתי טיפול פסיכולוגי, דיברתי, אבל הרגשתי שאני יוצאת משם עם אותו כאב". אחרי חצי שנה חזרה לעבודה אבל התקשתה לתפקד.
"מצאתי את עצמי חוזרת לחיים של אלכוהול ועישון עד לפנות בוקר. כלפי חוץ חזרתי לשגרה, אבל בפנים הלכתי לאיבוד. הדבר היחיד שנשאר קבוע היה הסוסים. כל שבוע הייתי חוזרת אליהם, בלי להבין למה. התחילו לי התקפי זעם, איבדתי אנשים, התרחקתי. הכול נראה שחור. עזבתי את הצילום, התחלתי לעבוד במשרד נסיעות וניסיתי להתחיל מחדש, אבל הכול בער בי מבפנים. יום אחד, בעבודה, פשוט התפוצצתי. חזרתי הביתה בוכה, שמתי דיסק, ושמעתי שיר בשם Great Hosanna.
"חיפשתי את המילים וזה הוביל אותי לספר שמסופר בו על סוס בשם הוזאנה שהופך אנשים לטובים יותר. פתאום ראיתי בעיני רוחי את עצמי רוכבת על הסוס של אחי לעבר השקיעה. והבנתי: לשם אני צריכה לחזור. נרשמתי ללימודים של שלוש שנים לטיפול בעזרת סוסים. המשפחה תמכה בי ואמרה: ‘תתרכזי רק בזה’. במסגרת הלימודים גם היינו מטופלים בעצמנו בסיוע סוסים".
הקשר העמוק בין אדם לסוס: לשאול את השאלות הנכונות
נראה היה שהיא עולה סוף סוף על המסלול לחזרה לשגרה, אך שלושה חודשים לאחר מכן, כשהחלה את הלימודים, התפרצה הפוסט-טראומה במלוא העוצמה. "ביליתי סוף שבוע עם מישהו שיצאתי איתו אז, וחטפתי התקף נוירוטי. לא התקף חרדה רגיל שעובר אחרי כמה דקות, אלא משהו שנמשך שלושה ימים. לא ישנתי, לא אכלתי, לא שתיתי - רק הקאתי. הגוף פשוט קרס", היא מספרת. "פניתי למיון פסיכיאטרי. הפסיכיאטר אמר לי שני דברים: את חייבת להפסיק לשתות ולעשן, ואת חייבת לטפל בעצמך. למזלי הייתי כבר בתוך תוכנית הלימודים, וזה מה שהציל את החיים שלי. הפוסט־טראומה התפרצה כי התחלנו לגעת באמת, גם עם הסוסים וגם בלעדיהם, במקומות שנקברו שנים בפנים. אבל הפעם לא הייתי לבד".
"הייתה לי תעודה של מטפלת ברכיבה, אבל משהו בי ידע שהרכיבה עצמה היא לא העניין. תמיד חזרתי לשאלה: מה קרה שם בחווה, כשלא עליתי בכלל על הסוס, ובכל זאת הרגשתי ריפוי? מה זה היה הקשר הזה, שהצליח להחזיר אותי לחיים?"
בן גאון סיימה את הלימודים ונראה היה שהיא סוף סוף מצאה יציבות. "באותה תקופה הכרתי את בעלי", היא נזכרת. "ניהלתי את החווה של בית הספר שבו למדתי, ומשם העניינים התגלגלו. התחתנתי מהר, נכנסתי להיריון והבנתי שאני צריכה לעצור לרגע. אי אפשר לרדוף אחרי אנשים במגרש עם בטן הריונית," היא צוחקת.
הפעם היא רצתה להקדיש את עצמה לבניית חיים חדשים, רגועים ובריאים. "הבאתי לעולם את אלה, אחר כך את אופיר. ידעתי שאני רוצה לחזור לעבודה עם הסוסים – רק שלא ידעתי איך. אמנם הייתה לי תעודה של מטפלת ברכיבה, אבל משהו בי ידע שהרכיבה עצמה היא לא העניין. תמיד חזרתי לשאלה: מה קרה שם בחווה, כשלא עליתי בכלל על הסוס, ובכל זאת הרגשתי ריפוי. מה זה היה הקשר הזה, שהצליח להחזיר אותי לחיים? החלטתי לצאת לדרך עצמאית. המשכתי ללמוד ולחדד את הכלים שלמדתי. עם הזמן התחלתי להבין יותר לעומק את הקשר הזה שבין האדם לסוס: מה הוא גורם לי, ומה הוא עושה למטופלים שהתחילו להגיע אליי".
8 צפייה בגלריה
''הפסיכיאטר אמר: 'את חייבת לטפל בעצמך'''. אביבית בזמן השיקום האישי
(צילום: אלבום פרטי)
כך נולד מרכז "גאלופ" לשיקום בעזרת סוסים. "בהתחלה עוד לא נכנסתי לרבדים הטיפוליים, זה היה יותר אימוני תקשורת וחיבור בין אדם לעצמו", היא מגלה. "המשכתי ללמוד ולחקור לבד. בישראל לא היה אז ממי ללמוד את זה, אז פניתי לספרות מחו"ל. קראתי מחקרים של מטפלים בעולם שעובדים מהקרקע בלבד, בלי רכיבה. לקחתי קורסים אונליין, צפיתי בעבודות של אחרים, ויישמתי בעצמי. בעצם למדתי את מה שהרגשתי מלכתחילה: שהסוס מרפא לא דרך שליטה, אלא דרך נוכחות".
מאות מפגשים עם לוחמים ונפגעי טראומה: לסגור מעגל
המעגל סוף-סוף נסגר: שנים אחרי שגילתה במקרה את כוחם המרפא של הסוסים, מצאה עצמה בן-גאון שוב באותו המגרש - הפעם לא כמטופלת המחפשת מזור, אלא כמטפלת שמחזיקה עבור אחרים את המקום הבטוח שהיא עצמה הייתה צריכה פעם. זה קרה, כמו כל הדברים הבלתי צפויים בחיים, מתוך מפגש אחד לא מתוכנן.
"בחור בשם עמית, לוחם מ'חומת מגן', הגיע אליי לטיפול. הוא היה הלום קרב שלא יצא מהבית במשך שנים, כמעט עשור. לא הצליח לעבוד, לא להחזיק קשרים, לא להקים חיי חברה. כשהוא הגיע לחווה, הוא לא הפסיק לבכות", היא מספרת. "ישבנו יחד כמה שעות: דיברנו, צחקנו, בכינו. הסוסים התקרבו, התרחקו, חזרו. וכל פעם שהוא ניגש אליהם, היה נדמה שמשהו נפתח בו עוד קצת. בשבילי זו הייתה תזכורת חיה למה שעברתי בעצמי, רק שהפעם אני הייתי בצד השני. המטפלת. הבנתי שאני חייבת להבין מה קורה שם באמת: בגוף, לא רק בנפש. הלכתי ללמוד SE Somatic Experiencing, שיטה שמטפלת בטראומה דרך חוויית הגוף. זה היה החלק החסר בפאזל. פתאום הכול התחיל להתחבר: הילדות שלי, התאונה, הסוסים, והלוחמים שמגיעים אליי".
עם הזמן, מטופלים נוספים התחילו להגיע מפה לאוזן. "הכרתי דרך בן דוד שלי את מנהל עמותת דובדבן ועמותת ברוך שיינברג לעצמאות שמסייעת לחיילים בודדים. הוא היה אצלי בחווה ושלח אליי מטופלים.
"ככה הקמתי את הקבוצה הראשונה שלי. בקבוצה הזו ישבו יחד לוחמי דובדבן. אפילו פדוי שבי ממלחמת יום הכיפורים, נתן מרגלית שמו. זה היה מפגש של דורות של טראומה, והבנתי כמה העומק של הכאב הזה דומה, בלי קשר לגיל או למלחמה. עם נתן היה לי חיבור מיוחד", היא מוסיפה. "הוא גרם לי להבין למה אני מצליחה להבין לוחמים יותר טוב, כי אני בעצמי חוויתי את זה בביתי. פתאום קלטתי שאני מבינה יותר טוב את הסימפטומים שהם עוברים. אני בעצמי מוכרת עם PTSD, יש לי 42% נכות. אני מבינה מה זה להיות בת של הלום קרב, ואיך זה נראה בתוך הבית. ככה דברים התחילו להתגלגל והתחלתי להתמקד יותר בלוחמים".
כיום, אחרי מאות מפגשים עם לוחמים, פצועים ונפגעי טראומה, רגע לאחר פתיחתו של מחזור שביעי של תוכנית השיקום "גיבור לגיבור" בן גאון כבר מכירה מקרוב את מה שהמדע רק מתחיל להבין: איך מפגש בין אדם לסוס יכול לשנות מצבי תודעה, להרגיע מערכת עצבים סוערת ולהחזיר תחושת ביטחון בסיסית בגוף.
"זה לא קסם", היא מדגישה. "זה ביולוגיה טהורה. אנחנו יונקים. אנחנו עובדים על אותה מערכת, ויונקים חיים בחברה. הסוסים חיים בעדרים, אנחנו חיים בקהילה. אנחנו מחויבים, בשביל לחיות ולשרוד, למה שנקרא 'מערכת מעורבות חברתית' שבה אנחנו נתמכים אחד בשני, מווסתים אחד את השני, וצריכים אחד את השני גם כחלק מההגנה שלנו בעולם.
"הסוס יותר גדול מאיתנו, והלב שלו גדול פי חמש או שש משלנו", היא מוסיפה. "הוא רגוע מטבעו, ויודע לווסת את עצמו מהר מאוד מבהלה או פאניקה. ככל שהלב שלו גדול יותר, והאימפולסים שלו חזקים יותר, ככה הוא מרגיע ועוזר לנו להיכנס לקוהרנטיות לבבית כשאנחנו בחרדה".
את ההשפעה הפיזית היא רואה בעיניים, מדי שבוע. "אדם שנכנס עם סטרס וחרדה לאזור של סוסים תוך גג 15-10 דקות, כל עוד הסוסים רגועים, הוא נרגע. יורד דופק, יורד לחץ דם. מדדו את זה. שלשום פתחנו מחזור חדש, הגיע בחור שוטר משורה. מאז המלחמה הוא כל הזמן עם דופק גבוה ומנוטר דרך שעון. במהלך המפגש עם הסוסים הדופק שלו ירד ל־50–56. הוא אמר לי: 'זה לא קרה שנתיים'".
"אם תיקח בן אדם משבט האמזונס, או בן אדם מוול סטריט, ותשאל את שניהם: 'מה זה סוס בשבילך?' - כולם יענו את אותה תשובה"
אבל לא הכול ביולוגיה. בן גאון מסבירה שגם במישור הסימבולי, הסוס נוגע במקומות עמוקים בנפש. "קארל יונג שקבע את המושג 'ארכיטיפים'. יש ארכיטיפים שהם קולקטיביים לכלל האנושות - חוצי תרבות, זמן ומרחק. ואם תיקח בן אדם משבט האמזונס, או בן אדם מוול סטריט, ותשאל את שניהם: 'מה זה סוס בשבילך?' - כולם יענו את אותה תשובה. סוס מסמל אהבה, אצילות, כוח, חופש. מה שאומר שכשאדם רואה סוס זה לוחץ לו על אותם כפתורים. יונג דיבר על זה שהסוס הוא בעצם סימבול לכל התשוקה שלנו ולרגשות הפרועים והסוערים, שאנחנו, כבני אדם תרבותיים, לא 'מורשים' לדבר את הנפש הבהמית שלנו - שרוצה, שיש לה תשוקות, רצון לפרוץ, להיות חופשית, להתפרק.
מאז פרוץ המלחמה, מרכז "גאלופ" של אביבית בן גאון הפך למקום שאנשים באים אליו כדי לנשום. בשעה שמדינה שלמה לומדת לחיות עם ההדף הרגשי של ה־7 באוקטובר, היא רואה מקרוב את הפנים של הפוסט-טראומה הישראלית החדשה: לוחמים שחזרו מהמנהרות, מבלים מהמסיבה ברעים, מתנדבים שחוו את הזוועות. כולם מגיעים אליה.
בקרוב תשתתף בפסטיבל SPIRIT לקולנוע רוחני, שייערך בין 12 ל־15 בנובמבר בסינמטק תל אביב, שם יוקרן הסרט "לרפא את הלב" העוסק בטיפול בסיוע סוסים ובקשר המרפא שבין האדם לסוס כשלאחריו מתעתדת בן גאון לספר את סיפורה ולחלוק מהידע שלה.
צפו בטריילר לסרט:
"זה סרט מאוד חשוב לעולם כולו", היא אומרת. "בעיקר פה, בישראל, אנשים לא מבינים את הערך של טיפול בסיוע סוסים לעומק. הם מכירים 'רכיבה טיפולית', וחושבים על ילדים עם צרכים מיוחדים. אני נלחמת להסביר שסוסים זה לא רק לילדים, וזה לא רק רכיבה, זה גם טיפול מהקרקע. המשמעות של הקשר הזה בין אדם לסוס היא מה שמרפא באמת. הסרט הזה נותן סוף-סוף שם והבנה עמוקה לתהליך הזה. הוא מתעד ומראה כמה טיפול בסיוע סוסים הוא הרבה יותר עמוק מרכיבה טיפולית".
פורסם לראשונה: 03:27, 07.11.25
