זוגיות מאושרת היא מושג חמקמק. אנחנו נוטים לחשוב שאושר זוגי הוא עניין של אופי, של מזל או עבודת תחזוקה לאורך השנים, אבל כשבודקים את הנתונים, מתגלה תמונה פחות רומנטית ויותר מעניינת. מתברר כי באופן פרדוקסלי, השנים שבהן אנחנו אמורים להיות הכי מסופקים - השנים של הקמת משפחה וגידול ילדים - הן דווקא אלה שבהן שביעות הרצון הזוגית צונחת, ורק הרבה אחר כך, כשנדמה שהעיקר כבר מאחורינו, היא מתחילה לטפס מחדש. מדוע זה קורה?
השאלה האם ילדים באמת מביאים אושר לזוגיות אינה חדשה, אבל הנתונים שנצברו לאורך השנים מציירים תמונה עקבית, ולא תמיד אינטואיטיבית. מחקרים רחבי-היקף שנעשו בעשורים האחרונים מצביעים על דפוס שחוזר על עצמו שוב ושוב - כמעט בלי קשר לאופי הזוג או לרקע החברתי שממנו באו.
6 צפייה בגלריה
"בניגוד לדימוי הרווח, האושר דווקא מתגבר בגילים מאוחרים יותר''. פרופ' יורם יובל
(צילום: אריק סולטן)
"אני חושב שהשאלה המעניינת היא מדוע זה קורה. זה לא מחקר אחד, אלה הרבה מאוד מחקרים שגם מגדילים את תחושת הוודאות שלנו שאנחנו מדברים פה על משהו אמיתי", אומר פרופ' יורם יובל, פסיכיאטר וחוקר מוח. "הרבה מחקרים שנעשים בעולם הראשון, במדינות כמו ישראל, מדינות שבהן החברה היא תעשייתית, קפיטליסטית, מודרנית, מראים שרמת האושר של בני זוג לאורך הזוגיות שלהם יורדת ועולה בהתאם לדפוס מובהק למדי.
"בשנים שמלידת הילד הראשון ועד שהילדים עוזבים את הבית, רמת האושר ורמת הסיפוק של שני בני הזוג היא יותר נמוכה. נקודת השפל היא כשהילד הראשון מגיע לגיל ההתבגרות פחות או יותר. אלה הם הנתונים. מדובר בממוצע, כמובן. פה ושם יש זוגות שמצליחים לחמוק מהדבר הזה, אבל הם לא רבים".
ומתי אנחנו פורחים?
"לפני הולדת הילדים ואחרי שהם עוזבים את הבית - האושר גבוה יותר. בשנים לפני הולדת הילדים ובשנים שמקובל לקרוא להן 'שנות הקן הריק', השנים שהילדים עזבו את הבית, רמת האושר והסיפוק של בני הזוג בזוגיות שלהם ורמת האושר האישי שלהם יותר גבוהה - בדיוק הפוך ממה שאנחנו נוטים לחשוב.
"בניגוד לדימוי הרווח, האושר דווקא מתגבר בגילים מאוחרים יותר. ככל שאנשים נעשים זקנים יותר בעולם המערבי, הם נעשים מאושרים יותר בממוצע. גם פה יש יוצאים מן הכלל, אבל כשאתה מסתכל על הממוצעים – הטוב עוד לפנינו. רובנו נהיה יותר מאושרים בשנים יותר מאוחרות לחיים שלנו, ואלה חדשות טובות. העניין הוא שרובנו נמצאים עכשיו עמוק בתוך 'עמק המוות' - כלומר, רובנו עם הילדים - ואנחנו שואלים: 'מה קרה לנו?'".
ניסוי חברתי עצום
אם הדפוס הזה חוזר על עצמו אצל זוגות רבים כל כך, השאלה המתבקשת אינה רק מה קרה - אלא איך זה קרה. פרופ' יובל מבקש להסיט את הדיון מהפסיכולוגיה האישית אל המבנה החברתי הרחב יותר, ומציע לראות בירידה באושר הזוגי לא כישלון של יחידים, אלא תוצאה של שינוי היסטורי עמוק באופן שבו אנחנו חיים, מגדלים ילדים ובונים משפחה.
"אני חושב שזה קרה בלי כוונה רעה של אף אחד, אבל אנחנו בעיצומו של ניסוי חברתי מאוד מאוד גדול", הוא אומר. “עד תחילת המהפכה התעשייתית, כמעט כל בני האדם בעולם חיו במשפחות מורחבות, שזו כנראה הדרך שבה התפתח המין האנושי. כשאתה מסתכל על בעלי החיים הקרובים אלינו - הקופים שמהם התפתחנו - וכשאתה מסתכל על חברות קדומות של בני אדם, כולם חיו במשפחות מורחבות תלת-דוריות, שבהן חיו בקבוצה סבים וסבתות והורים וילדים ונכדים. עד היום חיים ככה בחברות מסורתיות. ככה חיו כל בני האדם בכל העולם. זו הייתה ברירת המחדל".
המהפכה התעשייתית, הוא מסביר, שינתה את כללי המשחק. "קרו כמה דברים", הוא מפרט. "הניידות גדלה. עד אז אנשים חיו פחות או יותר במקום שבו הם נולדו. הם נולדו בכפר וכל החיים שלהם חיו שם, ואם עזבו - הם תמיד חזרו. משם התפתחה צורה חדשה של חיים שאנחנו מקבלים אותה היום כמובנת מאליה, אבל היא פשוט לא הייתה קיימת לפני 200 שנה: המשפחה הגרעינית - משפחות שהן דו-דוריות: אבא, אמא וילדים. למה זה חשוב? כי במשפחות גרעיניות גידול הילדים הופך להיות משחק סכום אפס. זאת אומרת, בחברות מסורתיות יש תמיד מישהו שכשאבא בעבודה ואמא מטפסת על הקירות, שיכול להשגיח על הילדים: דודה, סבא, שכנה, מישהו שאינו אחד משני ההורים, והוא זמין, ויכול להתעסק עם הילדים - היום כבר אין לנו את זה".
המעבר ממשפחה מורחבת למשפחה גרעינית לא היה השינוי היחיד שהביאה איתה המהפכה התעשייתית. במקביל, השתנה גם האופן שבו ילדים גדלים, והזמן שהם מבלים עם הוריהם. "עד המהפכה התעשייתית ילדים בילו את רוב הזמן שלהם עם ההורים שלהם. הבנים יצאו לשדות או לצוד עם אבא, ולמדו ממנו את המקצוע שלו, והבנות נשארו עם אמא ועזרו בעבודות הבית ולמדו ממנה איך להיות אימהות בעצמן. ככה הם גם היו איתנו, ויכולנו לגדל אותם, והם גם למדו מאיתנו איך להתנהל מאיתנו", מסביר פרופ' יובל. "ברגע שהתחלנו לשלוח אותם לבתי ספר, ואנחנו לא איתם, אנחנו מרגישים אשמים – ובצדק. כל מדריכי ההורות והפסיכולוגים אומרים לנו שחשוב מאוד שנהיה עם הילדים שלנו - מה שנכון. ואז בכל רגע פנוי מהעבודה מופעל עלינו לחץ עצום להיות איתם כל הזמן. במיוחד אצלנו בישראל –אנחנו חברה שמקדשת ילדים יחסית לחברות אחרות בעולם המערבי. תמיד אנחנו מרגישים אשמים שלא עשינו מספיק ושאנחנו צריכים לעשות בשבילם יותר".
משלמות את המחיר- האימהות
במילים אחרות: המציאות היומיומית של הורות מודרנית, הוא אומר, מעמיסה עלינו לחץ פסיכולוגי מטורף. "אם אתה מסתכל על הילדים שלך והילדים שלי - עם מי הם נמצאים? או עם אבא, או עם אמא, או עם מישהו שצריך לשלם לו כסף - מורים, מדריכים, מחנכים, גננות, מטפלות. מישהו בתשלום. זה מטיל עומס נפשי מאוד גדול על ההורים. אני אגיד משהו קיצוני: התפקיד של ההורות, שתמיד היה קשה, לאורך כל ההיסטוריה, הפך בשנים האחרונות לבלתי אפשרי. מי שמשלמות את עיקר המחיר הן האימהות, הנשים, בגלל שהן קיבלו סט שלם חדש של מחויבויות ואתגרים, ולא הקלו עליהן בצורה משמעותית מבחינת העומס שמוטל עליהן בגלל גידול הילדים.
"בגלל שהמדינה קטנה, ובגלל שיש לנו עדיין עקבות של חברה מסורתית. אז סבים וסבתות, יחסית למדינות אחרות במערב, יותר מעורבים בגידול של הילדים והנכדים מאשר בארה"ב. זו אחת הסיבות החשובות, כנראה, שבגללן רמת האושר בישראל היא באמת מהגבוהות בעולם"
"לאבות רבים יש את העבודה, והעבודה היא המאהבת האולטימטיבית. בן אדם עובד קשה שעות ארוכות ולא נמצא בבית, והוא אומר, במידה של צדק – מה אתם רוצים ממני? אני מפרנס. מישהו צריך להחזיק את כל הדבר הזה. ואם אמא היא המפרנסת העיקרית, ואבא בכל זאת יוצא לעבודה שלו ולא נשאר בבית, ואין סבא וסבתא פעילים, ואין מטפלת שזו העבודה שלה - אז האם נשארת עם עומס בלתי אפשרי".
העומס הזה אינו תיאורטי בלבד, אלא מציאות יומיומית שפרופ' יובל פגש גם בחדר הטיפולים. "אני כבר לא עושה את זה, אבל הרבה שנים עבדתי בתור מטפל בניו יורק, והייתה לי מטופלת שהייתה המנהלת הבכירה באחת החברות הגדולות בוול סטריט. יום אחד היא מגיעה אליי למשרד, מתיישבת, מסתכלת עליי ואומרת לי: 'Dr. Yovell, I need a wife!' זה המקום שבו הרבה נשים נמצאות היום".
עם זאת, התמונה הזו אינה זהה בכל מקום. חלק גדול מהידע המחקרי שעליו נשענת ההבנה של האושר הזוגי וההורי מגיע ממדינות שבהן המבנה המשפחתי מפורק ומרוחק עוד יותר, ואילו בישראל - על כל מגבלותיה - המציאות מעט שונה.
"רוב המחקרים שיש לנו באים מארצות המערב, ובייחוד מארה"ב. אלה ארצות מאוד גדולות, ולעיתים קרובות אנשים שם רואים את הסבא והסבתא שלהם רק בעונת החגים, בין חג ההודיה לאחרי השנה החדשה", אומר פרופ' יובל. "המצב אצלנו בישראל יותר טוב, בגלל שהמדינה קטנה, ובגלל שיש לנו עדיין עקבות של חברה מסורתית. אז סבים וסבתות, יחסית למדינות אחרות במערב, יותר מעורבים בגידול של הילדים והנכדים מאשר בארה"ב, שם יכול להיות שהסבא והסבתא גרים בפלורידה והמשפחה גרה בלוס אנג'לס, והם רואים אחד את השני פעם בשנה. זו אחת הסיבות החשובות, כנראה, שבגללן רמת האושר בישראל היא באמת מהגבוהות בעולם. אבל עדיין אנחנו ארץ מערבית, עם כל ההסתייגויות, ומאוד קשה להיות הורה אצלנו".
מאפיין נוסף שלדבריו מבדיל את ישראל במעט משאר המדינות המערביות הוא המשיכה הישראלית לחיים קהילתיים. "עד השביעי באוקטובר לקיבוצי העוטף תמיד היו הרבה יותר אנשים שרצו לגור בהם מאשר הם יכלו בפועל לקלוט, מפני שהורים מחפשים חברה קהילתית, חברה שבה הילדים יתנהלו בשעות אחר הצהריים בלי שההורים יהיו אלה שיצטרכו לספק להם את ההובלות והבידור, או שהילדים יצטרכו להיתקע מול הסמארטפונים – שאנחנו יודעים שזה לא טוב להם".
השינוי במבנה המשפחה ובהורות לא רק העמיס על היומיום, אלא גם השפיע באופן ישיר על הלב האינטימי של הקשר הזוגי. "מהם המשתנים שמנבאים את שביעות הרצון של שני בני הזוג מאיכות החיים הרומנטיים שלהם?", שואל פרופ' יובל, ואז מספק את התשובה: "הנתון המדהים הוא שזה נמצא בקורלציה הכי חזקה למספר השעות שהאבא מבלה עם הילדים. זה מרתק ומסביר הרבה וגם נותן תקווה, כי אתה יודע מה אתה צריך לעשות כדי שהמצב יהיה טוב יותר".
המטרה: לשמור על הזוגיות
הקשר הזה בין זוגיות, הורות ורווחת הילדים עומד גם בלב מחקריו רחבי-ההיקף של פרופ’ ג’ון גוטמן, אחד החוקרים המרכזיים בעולם בתחום הזוגיות והמשפחה. מחקריו, שנערכו לאורך עשרות שנים, ביקשו לבדוק לא רק מה אנשים אומרים על הקשר שלהם, אלא גם מה באמת קורה בו. "מחקריו של פרופ’ גוטמן מצאו כי האהבה הזוגית היא העריסה האמיתית של הילד", מאשר פרופ' יובל. "זוגות שלא זנחו את הזוגיות לטובת התמקדות טוטאלית בילדים לא רק שהיו מאושרים יותר בעצמם - גם הילדים שלהם היו מאושרים יותר".
לדבריו, אחת הסיבות לכך שמחקריו של פרופ' גוטמן נחשבים אמינים במיוחד היא המתודולוגיה החריגה שבה השתמש. "הוא לא הסתפק במה שסיפרו לו. במקום להסתמך רק על דיווח עצמי כמו שנעשה לרוב במחקרים פסיכולוגיים, על ידי מילוי שאלונים, הוא מדד גם התנהגות בפועל, ולאורך זמן. במסגרת המחקר שלו הוא היה מזמן זוגות ובהמשך גם משפחות למה שנקרא 'מעבדת האהבה': דירה מאובזרת שהייתה שייכת לאוניברסיטת וושינגטון בסיאטל, בשכונה נחמדה עם נוף על הנמל. הם היו מתארחים שם על חשבון האוניברסיטה במשך סוף שבוע, וזה היה כמו האח הגדול. הם כמובן נתנו הסכמה שיצלמו ויקליטו אותם בכל מקום חוץ מאשר בשירותים ובאמבטיה ובחדר השינה למשך כל סוף השבוע.
"כל הזוגות שמתגרשים התחילו עם אהבה אדירה זה לזו ורצון באמת לתת הכול אחד בשביל השני. השאלה היא איך מגיעים מנקודה א' לנקודה ב'. מבן אדם שבחרנו מכל האנשים האחרים ובאמת היינו מוכנים לעשות הכול בשבילו, למצב שאתה לא סובל אותו, שאתה חייב להיפרד ממנו למרות המחירים החברתיים האדירים"
"הוא עשה את זה בצורה חוזרת. לקח זוג צעיר בשנה הראשונה אחרי שהם התחתנו, ואז חמש שנים אחרי זה כשהיה להם הילד הראשון, ואז עוד חמש שנים אחרי זה עם שניים-שלושה ילדים, והשווה את התוצאות. הרבה מאוד ממה שאנחנו יודעים זה מהתוצאות של המחקרים האלה - שכמות הזמן שההורים מבלים אחד עם השני משפיעה מאוד".
מכאן שהמסקנה, לדבריו, אינה רומנטית, אלא פרקטית. "צריך לשמור על אהבה בין בני הזוג. מה שבהתחלה קורה לבד ומובן מאליו, בהמשך צריך לטפח אותו ולדאוג לו כי הוא כבר לא קורה לבד, וזה בגלל שהשחיקה בחיים שלנו היא כל כך גדולה", הוא מדגיש. "הורים שחגים מעל ילדיהם 24/7 מתוך אמונה שזו טובת הילד טועים. האהבה הזוגית ביניכם היא שמעניקה לילדים שלכם את הביטחון העמוק ביותר".
ומכאן, הוא אומר, קצרה הדרך גם לפירוק קשרים. "ישנם מצבים שבהם באמת נכון שבני הזוג ייפרדו. מצבים שבהם הקונפליקטים כל כך גדולים, אבל צריך לזכור שכל הזוגות שמתגרשים התחילו עם אהבה אדירה זה לזו ורצון באמת לתת הכול אחד בשביל השני. השאלה היא איך מגיעים מנקודה א' לנקודה ב'. מבן אדם שבחרנו מכל האנשים האחרים ובאמת היינו מוכנים לעשות הכול בשבילו, למצב שאתה לא סובל אותו, שאתה חייב להיפרד ממנו למרות המחירים החברתיים האדירים".
גם כאן, המחקר של פרופ' גוטמן סיפק תשובה. "הוא מצא שהדברים שאנחנו בדרך כלל נוטים לחשוב עליהם כגורמים לגירושין, כמו בגידה שהתגלתה או סוד פיננסי נוראי הם בעצם טריגר. מה שקרה שם הוא שלאורך השנים הייתה שחיקה הדרגתית של האהבה הזוגית. ואז קורה משהו, שאם הוא היה קורה בהתחלה, בני הזוג היו יכולים לעמוד בו.
"גוטמן ממשיל את האהבה הזוגית לחשבון בנק: אנחנו מתחילים עם יתרת זכות גבוהה. אבל הקשיים של גידול הילדים גורמים למשיכות חוזרות מהחשבון הזה, ועלולים להכניס אותנו לאוברדראפט, אם לא נקפיד לחסוך ולהשקיע בו באופן קבוע, בהפקדות קטנות ותכופות. אחת ההמלצות החזקות של גוטמן היא: חזקו את היחסים בין בני הזוג, כמו לצאת לדייט שבועי, פעם בשבוע. זה נשמע דבר נורא קטן, אבל זה נורא חשוב. בתחילת הדרך עשינו את זה הרבה, ובהמשך אנחנו פשוט עייפים מדי ונמצאים עם הילדים ואומרים ‘טוב, נראה סרט בנטפליקס’. אבל אם נישאר בבית, נשאר עם כל מעטפת ההרגלים של הבית – ולא נחזור למקום הרומנטי, הזוגי, שהיינו בו פעם, ועשה לנו טוב, והוא זה שישמור על שלהבת האהבה שלנו שלא תכבה".
בסופו של דבר, אחרי הנתונים, המחקרים והאבחנות, פרופ' יובל מבקש לתרגם את התובנות לעיקרון פשוט אחד שמסכם בעיניו את כל הדיון על זוגיות, הורות ואחריות רגשית: מצאו זמן להשקיע בזוגיות שלכם, גם אם לפעמים זה בא על חשבון הילדים. אתם לא אגואיסטים, אתם דואגים גם להם.
"צריך פשוט לתת את מסכת החמצן", הוא אומר וממשיל את זה למקרה חירום אווירי: "אנחנו רגילים למשפט ההדרכה שאומרים לנו לפני כל טיסה, שאם יש נפילה בלחץ האוויר בתא הנוסעים ויורדות מסכות החמצן, יש לשים את המסכה קודם עלינו ורק אז להלביש אותה על הילד. כל אמא שומעת את הדבר הזה ואומרת: 'נראה לכם? קודם עליי ורק אחרי זה על הילד שלי?'" הוא אומר. "התשובה היא שזה בדיוק מה שנכון לעשות.
"נחשוב על רגע שבו זה באמת קורה, ויש נפילת לחץ אוויר בתא הנוסעים, והמסכות נפתחות, והמטוס בסופו של דבר מצליח לעשות נחיתת חירום על המים. עכשיו צריך לצאת מהר מהמטוס, לפני שהוא ישקע בים – למי יש יותר סיכוי? לילד עירני לגמרי, עם מסכה עליו, ששוכב בזרועותיה של אמא מעולפת? או לילד מעולף, שנמצא בזרועותיה של אמא עם מסכה, עירנית וצלולה, שתרים אותו ותוציא אותו מהמטוס בזמן? קודם תדאגו לעצמכם ואחד לשני, כדי שתוכלו ביחד לדאוג לילדים", הוא מסכם.
