שנתיים וחצי אחרי 7 באוקטובר, במושב נתיב העשרה מנסים לתרגל חזרה זהירה לשגרה. רוב התושבים כבר שבו הביתה, אפילו משפחות חדשות הצטרפו, והשבילים שוב מתמלאים בתנועה. על פניו, מדובר בסיפור של התאוששות - קהילה שנפגעה קשות, מתייצבת מחדש באופן מעורר השראה. אבל מתחת לפני השטח, הגוף זוכר: מציאות יומיומית שאולי מספרת את סיפורו של העוטף כולו - כזאת שמשקפת אנשים שחזרו הביתה, אך לא חזרו לגמרי לעצמם בגופם ובנפש.
דווקא מהמקום הזה נולד במושב מהלך יוצא דופן: לא לחכות שהתסמינים יחריפו או יהפכו לאבחנה רפואית, אלא לנסות לזהות אותם בזמן ולטפל בהם מראש. מתוך ההבנה שטראומה מתמשכת היא לא רק סיפור נפשי, אלא גם גורם סיכון פיזי של ממש, במהלך החודש האחרון, ממש יום לפני פרוץ מבצע "שאגת הארי", יצא לדרך במושב פרויקט חדש שמבקש להפוך את הרעיון החוסן הקהילתי לתוכנית פעולה ממשית.
במסגרת הפרויקט, שזכה לשם "Rise – עושים מקום לעצמנו" ומופעל על ידי איכילוב Well מקבוצת Movement, עשרות מתושבי המושב משתתפים בחודש ייעודי שמרכז תחת קורת גג אחת מגוון רחב של בדיקות וטיפולים. לצד הבדיקות, נחשפים המשתתפים לשורה של כלים מעולמות ה-Wellness - סדנאות נשימה וויסות, עבודה על שינה ותזונה, תרגולי גוף-נפש. גם אמבטיית הקרח הכה פופולרית אינה נפקדת.
מאחורי המהלך עומדת תפיסה רחבה יותר: אם סטרס כרוני וטראומה עלולים להוביל לאורך זמן לעלייה בתחלואה, החל מבעיות שינה ולחץ דם ועד מחלות מורכבות יותר, ייתכן שהדרך האפקטיבית להתמודד איתם היא דווקא לא בשלב שבו הם כבר מתפרצים, אלא הרבה קודם לכן.
מי שעומדת מאחורי הפרויקט ומנהלת אותו היא שרה מנשה (49), חקלאית וחברת הוועד המנהל של המושב. מבחינתה, הרעיון לא נולד מתוך טרנד של וולנס, אלא מתוך מציאות יומיומית שהלכה והתבהרה עם הזמן. "היינו בטוחים שנמצא את התושבים אחרי שנתיים וחצי במצב הרבה יותר מחוסן וחזק, ולצערי המציאות הייתה אחרת", היא מתוודה. "אוגוסט 25 היה התאריך הרשמי שבו הצבא אישר לתושבים לחזור. יש תושבים שחזרו הרבה לפני, אבל רובם חזרו לאחר התאריך הזה".
5 צפייה בגלריה
''המון תחלואות התחילו לצוף''. תושבי נתיב העשרה במהלך הפרויקט
(צילום: איתמר דובק, באדיבות איכילוב Well)
מתחת לנרטיב המוכר של חוסן קהילתי, התגלתה מציאות מורכבת יותר, כזו שלא פסחה גם על הוותיקים שבקהילה. "חברי המושב הוותיקים - חשבנו שהם אלה יחזיקו אותנו", אומרת מנשה, "עברנו הרבה מבצעים, הרבה תקופות של הסלמה. בדרך כלל החבר'ה הצעירים עם הילדים היו עוזבים עד שהמצב נרגע ואז חוזרים. המייסדים שלנו, החברה המבוגרים, מעולם לא עזבו עד השביעי באוקטובר, וזה היה מאוד קשה להם. גילינו אחרי שנתיים וחצי תושבים שלא טיפלו בעצמם, במיוחד הדור שבין הילדים עד גיל 55, שהיה עסוק בטיפול בילדים, בהישרדות של העסק, בעבודה, בטיפול בהורים, ולא טיפלו בעצמם. המון תחלואות התחילו לצוף בעקבות זה".
אילו בעיות, למשל?
"בעיות עור, אנשים עם הרפס בעיניים. היו אנשים שהתחילה להם נשירת שיער. לאחרים התפרצה סוכרת, בעיות לחץ דם. לא מעט תחלואות".
וולנס בעוטף עזה
הקשר בין גוף לנפש אינו רק תחושה סובייקטיבית, אלא תחום שנחקר יותר ויותר בשנים האחרונות. סטרס כרוני וטראומה מתמשכת אינם עניין של הנפש גרידא - הם מפעילים מנגנונים פיזיולוגיים של דריכות מתמדת, פוגעים באיזון ההורמונלי, משפיעים על מערכת החיסון ועלולים, לאורך זמן, להתבטא במגוון רחב של תסמינים ומחלות. עבור קהילות שחוו אירועים קיצוניים ומתמשכים, המשמעות היא שהשיקום אינו יכול להסתיים ברמה הנפשית בלבד, אלא מחייב התייחסות גם לגוף. הנחה זו, הביאה למעשה להולדתו של הפרויקט.
5 צפייה בגלריה
לעשות רגע ריסטארט. תושבי נתיב העשרה במהלך הפרויקט
(צילום: איתמר דובק, באדיבות איכילוב Well)
"הייתי באיזושהי הרצאה לפני 7 באוקטובר שדיברה על סטרס וטראומה ומה זה בעצם עושה לנו, ואמרתי שאנחנו חייבים לראות איך אנחנו מצליחים לטפל באנשים לפני שזה הופך להיות כרוני", מספרת מנשה. "לצערי מערך הבריאות בדרום ובכלל לוקה בחסר, ולקבוע תור לרופא מומחה משמעו לחכות שנה קדימה. זה אחד הדברים שדורשים טיפול בלי שום קשר לשביעי. הייתה לי שיחה עם מולי להד, מי שבנה את מרכז החוסן הקרית שמונה. הוא אמר לי: 'שרה, את צריכה להתחיל לטפל בגוף ובנפש של התושבים'".
מכאן החל הפרויקט לקרום עור וגידים. "יצרנו קשר עם איכילוב Well. ישבנו, הבנו מה הצרכים שלנו, ובנינו מעטפת לתושבים. המטרה הייתה לעשות רגע ריסטארט לאנשים, לגרום להם לטפל בעצמם", אומרת מנשה, "יש פה אנשים שלא נבדקו כל התקופה הזאת. בסוף התהליך כל תושב אמור לצאת עם תוכנית שנתית שבנויה במיוחד לו. רצינו להתאים לכל תושב את מה שהוא צריך בדיוק".
איך זה קורה בפועל?
"כל תושב שנרשם עובר בדיקות סקר שכוללות בדיקות רפואיות ובדיקות פיזיולוגיות - רופא עור, עיניים, שמיעה - כל מה שבן אדם צריך לעשות בדרך כלל מרוכז במקום אחד אצלנו במושב. לאחר מכן הוא מקבל משוב מקיף מרופא ובו סקירה של הבעיות ומה יש לעשות - גם תזונה, גם הנושא של סקר פיזיולוגי, כל הנושא של בריאות גוף ונפש. בנוסף לזה, במהלך כל החודש סיפקנו טעימות של סדנאות - אם זה סדנת ריברסינג, סדנת נשימה, סדנת שינה. יש פה לצערי לא מעט אנשים שלא ישנים. בסוף התהליך אנחנו כארגון מצפים לקבל סיכום: כמה אחוז מהתושבים סובלים מבעיות שינה, למי יש חסרים בתזונה, מי צריך לקבל טיפול גוף-נפש. כך נוכל לבנות את התוכנית המלאה לתושבים".
"בגדול, 85% מהתושבים חזרו, ויש עוד מאה תושבים חדשים. אי אפשר להשיג פה דירות פנויות ויש רשימות המתנה אבל אתה יודע, יש פצעים שלא רואים מבחוץ"
אין קצת דיסוננס בחיבור בין "וולנס" לעוטף עזה?
"לא. ממש לא. אני חושבת שהחוסן שלנו לצערי קצת התרופף והוא חייב להיות מתוחזק. אנחנו מאוד מאמינים שכשאתה בריא והנפש בריאה, תוכל להתמודד עם כל האתגרים. ולראייה - קרוב ל-90% מתושבי נתיב העשרה חזרו הביתה. כנראה שאנחנו עושים משהו טוב. יש לנו כמאה דיירים חדשים שהגיעו למושב, אז החיים בעוטף ממשיכים. יש לא מעט תושבים שנרשמו, אני רואה מספרית".
ומה התגובות?
"קיבלנו פה צוות של אנשים שבאמת אין דברים כאלה", מכריזה מנשה. "האנשים האלה יכלו לעשות את זה בקליניקה הפרטית שלהם ולהרוויח לא מעט, ובמקום זה הם מגיעים לסביבה שהיא לא טבעית להם ונותנים שירות לאנשים - זה נפלא. הם עושים את זה עם כל כך הרבה תשומת לב והבנה. ולצערי גם עלו פה לא מעט מקרים שדרשו התערבות רפואית מיידית, והם באמת ממשיכים ללוות את אותם אנשים בעקבות הממצאים. גם התגובות של התושבים מדהימות".
ואיך כל זה נראה בפועל עבור התושבים עצמם? ניצן אילון (50), תושבת נתיב העשרה שלקחה חלק בפרויקט, מתארת מציאות של התאוששות לצד דברים שנשארים מתחת לפני השטח. "בגדול, 85% מהתושבים חזרו, ויש עוד מאה תושבים חדשים. אי אפשר להשיג פה דירות פנויות ויש רשימות המתנה אבל אתה יודע, יש פצעים שלא רואים מבחוץ. אז לא, אני לא יכולה להגיד שהקהילה לחלוטין השתקמה, אבל יש תמיכה של הרבה יוזמות חדשות כחלק מתהליך השיקום שאנשים עוברים פה. קרו הרבה דברים יפים".
עבור אילון, עצם ההנגשה של השירותים במקום אחד הייתה גורם מכריע בהחלטה לקחת חלק בפרויקט, גם עבור מי שבשגרה מתקשה לעצור ולהקדיש זמן לעצמו. "זה שהביאו את הכל מרוכז, זה מאוד סייע ללכת, כי תמיד אין זמן ואנחנו עסוקים ורצים ממקום למקום. הרבה פעמים זה נדחק. חשוב לבדוק את המצב הרפואי. אין ספק שקיבלנו טיפולים פסיכולוגיים במשך כל התקופה, כולם עטפו אותנו, אבל כשזה מגיע לבריאות הפיזית, אנשים פחות מתייחסים, וזה לא פחות חשוב. מעבר לבדיקות הלכתי לסדנת ריברסינג. לא ידעתי למה אני הולכת כששמעתי על הדבר הזה, אך זאת הייתה חוויה מצמררת וחשובה וטובה".
"אנחנו לא צעירים, עברנו הרבה, ובשנתיים האחרונות הזנחנו עוד יותר את מה שתמיד אנחנו מזניחים. אצלי אישית, עד שלא קורה משהו, אני לא נבדקת. הפרויקט גרם לי לעשות סקירה כללית במרחק כמה צעדים מהבית, בלי להניע אפילו את האוטו"
אבל ככל שהימים עברו, התברר שהערך של הפרויקט לא הסתכם רק בבדיקות ובטיפולים עצמם. "המפגשים הלא פורמליים עשו עוד איזה אלמנט של חיבור לקהילה, וזה חשוב", מוסיפה אילון, "בסוף, החוסן הקהילתי הזה החזיר רבים מאיתנו לפה למרות הקושי ולמרות הפחדים. הערך המוסף שקרה פה זה החיבורים האלה: את מחכה לתור לבדיקה ועל הדרך מתעדכנת, שומעת מה עובר על אנשים. זה לא פחות חשוב, אם לא יותר".
גם מלי שטרן, תושבת המושב שהשתתפה בבדיקות הסקר, חולקת תחושות דומות. "חזרתי אחרי שנה למושב. הוא היה ריק מאנשים. השכונה שלי הייתה ריקה לגמרי והיינו המשפחה היחידה באזור. לצערי, אצלי בשכונה גם נהרגו. אלה בתים שלא התמלאו. היום המושב התמלא, שומעים רעש וצחוק של ילדים - זה נותן הרגשה טובה. אם להגיד את האמת, אני לא מסתובבת הרבה, עדיין בקונכייה שלי, אבל מרגישה שהמושב מתחיל לחזור לעצמו".
באשר לפרויקט, בשבילה החיבור הגיע ממקום מאוד פרקטי שנזנח לאחר אירועי 7 באוקטובר. "אני חושבת שזה פרויקט מדהים, באמת. אני רוצה לפרגן למי שיזם וחשב על זה מתוך המושב. להביא את זה, להנגיש אלינו את הבדיקות - זה וואו. אצלי אישית, עד שלא קורה משהו, אני לא נבדקת. הם גרמו לי לעשות סקירה כללית במרחק כמה צעדים מהבית, בלי להניע אפילו את האוטו. אנחנו לא צעירים, עברנו הרבה, ובשנתיים האחרונות הזנחנו עוד יותר את מה שתמיד אנחנו מזניחים. כולם היו כל כך אדיבים, נחמדים ונעימים. זה לא מובן מאליו. לא יצא לי להשתתף בסדנאות, הייתי רק בבדיקות. עדיין כבד עליי הקטע של הרבה אנשים".
בסופו של דבר, הפרויקט בנתיב העשרה הוא הרבה יותר מיוזמה מקומית. הוא משקף ניסיון להתמודד עם מציאות חדשה. עבור מנשה, זו גם הזדמנות לחשוב מחדש על האופן שבו מערכת הבריאות מתייחסת למניעה, לנגישות ולפערים שבין המרכז לפריפריה.
"החלום שלי הוא שניקח את המושב כפיילוט, להראות כמה חשוב נושא של בריאות בעוטף לתושבים שחוו טראומה וסטרס במשך תקופה כל כך ארוכה", היא מסכמת. "כמה זה קריטי למנוע את התחלואה הזו כדי שבסופו של דבר היא לא תיפול על מערכת הבריאות, שלצערי היא לא מונעת תחלואה: היא יודעת לטפל, אבל היא לא נמצאת שם עוד לפני. חשוב מאוד שהרפואה בפריפריה תהיה רפואה איכותית".
