"צעיר לנצח, אני רוצה להיות צעיר לנצח" שרה להקת אלפאוויל בלהיט האלמותי משנות השמונים של המאה הקודמת. והנה, 40 שנה אחרי, אנחנו בהחלט עדיין לא שם, אך אין ספק כי לא מעט דברים השתנו. אם במאה שעברה היה נדמה שגיל 70 הוא יעד מכובד, הרי שבמאה ה-21 נראה שאנחנו רק מתחממים. בשקט-בשקט תוחלת החיים ממשיכה לעלות כמעט בכל רחבי העולם, ויש כאן גם נתון מפתיע ומקומי: לפי נתוני ה-OECD שפורסמו בשבוע שעבר, ישראל נמצאת במקום הרביעי והמכובד בתוחלת החיים – למעלה מ-83 שנים – אחרי יפן, שווייץ וסינגפור. הייתם מאמינים?
ותודה לאנטיביוטיקה
"בתחילת המאה ה-20 הייתה קפיצה גדולה בתוחלת החיים בעקבות עלייה בסניטציה, התפתחות הרפואה, המצאת האנטיביוטיקה, וכמובן הירידה הדרמטית בתמותת התינוקות", מסבירה פרופ’ אלה קון-שוורץ, ראש התוכנית לתואר שני במדעי הזקנה (גרונטולוגיה) וראש המרכז הרב-תחומי לחקר הזקנה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
"בעבר מוות מזיהומים היה אחד הגורמים המרכזיים לתמותה. הייתה תמותת תינוקות מאוד נרחבת, משהו שאנחנו היום כמעט לא מכירים. הרבה תינוקות פשוט לא שרדו עד גיל שנה. פרט מעניין הוא שביהדות אין מנהגי אבלות לילדים שנפטרו לפני גיל 30 יום, מה שמעיד עד כמה זה היה נפוץ. אילו אנשים היו יושבים שבעה על כל תינוק, הם היו יושבים לעיתים קרובות יחסית".
לדבריה, גם מחלות פשוטות הפכו אז לגזר דין מוות. “חצבת, אבעבועות, דלקת ריאות. כל אלה היו עלולות להיות קטלניות. אנטיביוטיקה לבדה הצילה אינספור אנשים שהיו פעם מתים ממחלות פשוטות. היום אנשים לא מתים ממחלות כרוניות - הם חיים איתן. סוכרת, מחלות לב - יש היום יותר דרכים לתקן את הגוף, לטפל ולחיות לצד המחלה. הרפואה המודרנית אפשרה לאנשים לא רק להאריך חיים, אלא גם לשפר אותם".
פרופ' אלה קון-שוורץ: "הנושא של קשרים חברתיים מאוד משמעותי. כשיש קשר עם משפחה וחברים, אנשים אוכלים טוב יותר, יוצאים מהבית, יש מי שילווה אותם לבדיקות ויזכיר להם לקחת תרופות. זה מפחית את הסיכון לדיכאון, שגם הוא קשור לבריאות פיזית. יש אפילו מחקרים שמצאו שלאנשים עם תפיסות חיוביות כלפי הזקנה יש סיכוי גבוה יותר לחיות שנים רבות יותר”.
אבל העלייה בתוחלת החיים היא לא רק סיפור של רפואה וסטטיסטיקה, אלא גם של סביבה, תרבות ואורח חיים. אם בעבר הבדל של כמה שנים נחשב דרמטי, הרי שכיום הפערים בין מדינות - ואפילו בין קבוצות אוכלוסייה בתוך אותה מדינה - יכולים להגיע לעשור שלם. מה גורם לכך שבמקום אחד אנשים מזדקנים באיטיות ובאחרים קורסים מוקדם יותר? התשובה, מתברר, מורכבת הרבה יותר ממה שחשבנו.
"תוחלת החיים מושפעת מהמון גורמים", ממשיכה פרופ’ קון-שוורץ, "והמגמות משתנות ממדינה למדינה. בארצות הברית, למשל, רואים בשנים האחרונות ירידה מסוימת בתוחלת החיים, בעיקר בקרב גברים בגילי הביניים. אחת הסיבות היא עלייה בשימוש באופיאטים ואלכוהול, מה שאנחנו מכנים 'מחלות של ייאוש': כשהחיים נהיים קשים, אנשים פונים יותר לחומרים ממכרים, יש יותר תאונות ותמותה מוקדמת".
7 צפייה בגלריה
הסביבה החברתית חשובה לא פחות. פרופ' אלה קון-שוורץ
(צילום: דני מיכליס, אוניברסיטת בן גוריון)
לעומת זאת, במקומות אחרים בעולם, כמו סינגפור, תוחלת החיים ממשיכה דווקא לעלות. "יש שם מערכת מאוד תומכת בזקנה וממשל שמוכוון לכך", היא אומרת. "יש שם רפואה מצוינת, נגישות גבוהה לשירותי בריאות ולתזונה טובה, וגם מרחב ציבורי שמעודד הליכה ופעילות גופנית. אנשים מזדקנים בתוך הקהילה, לא בבדידות, וזה משפיע גם על הגוף וגם על הנפש".
למעשה פרופ' קון-שוורץ מעלה נקודה מאוד מעניינת, הסביבה החברתית של אדם לא פחות חשובה ממצבו הרפואי. "הנושא של קשרים חברתיים מאוד משמעותי", היא מדגישה. "כשיש קשר עם משפחה וחברים, אנשים אוכלים טוב יותר, יוצאים מהבית, יש מי שילווה אותם לבדיקות ויזכיר להם לקחת תרופות. זה מפחית את הסיכון לדיכאון, שגם הוא קשור לבריאות פיזית. יש אפילו מחקרים שמצאו שלאנשים עם תפיסות חיוביות כלפי הזקנה יש סיכוי גבוה יותר לחיות שנים רבות יותר".
למה נשים בדרך כלל חיות יותר?
אחד הנתונים העקביים ביותר בעולם הוא שנשים חיות יותר מגברים, כמעט בכל מדינה על פני הגלובוס. המדע אמנם מציע הסברים ביולוגיים מסוימים, אך נדמה שגם לאורח החיים, להרגלים החברתיים ולדפוסי ההתנהגות יש תפקיד לא פחות חשוב. לדברי פרופ' קון-שוורץ, גם כאן נכנסים גורמים פסיכו-חברתיים שמעצבים את הבריאות שלנו לא פחות מגנטיקה או תרופות. "מבחינה פסיכו-סוציאלית, לנשים יש יותר רשתות תמיכה, יותר אנשים להסתמך עליהם. גברים לעומת זאת, מעשנים יותר, שותים יותר אלכוהול, מעורבים יותר בתאונות קטלניות, חווים יותר אובדנות, פחות הולכים לבדיקות רפואיות. דברים כאלה יכולים להיות גם קשורים לאורח חיים. דווקא כאן בישראל גברים נמצאים באחוזונים יותר גבוהים ביחס לעולם. גברים פה חיים יותר באופן יחסי וזה מפתיע - במיוחד בהתחשב בכך שמדובר במדינה עם שירות צבאי חובה וסיכוני ביטחון גבוהים יותר".
בהמשך לכך, אפילו היא עצמה לא בטוחה כיצד הגענו למקום הגבוה כל-כך בתוחלת החיים. "אני לא לגמרי יודעת איך להסביר את זה", היא אומרת. "יכול להיות שזה בגלל שיש לנו פה מדינה יחסית קטנה, אנשים חיים יחסית קרוב למשפחות שלהם. זה משאיר אותם פעילים. זה מאוד בולט יחסית למדינות אחרות במערב. היחסים פה משפחתיים, יש גישה למזון בריא. דיאטה ים תיכונית זה משהו שקל להתמיד בו בישראל. יש פה מערכת בריאות טובה, זמינה ונגישה לאנשים". במילים אחרות: נדמה שהשילוב הישראלי בין משפחתיות, קהילה, תזונה טבעית ומערכת בריאות נגישה מצליח לשמור אותנו צעירים.
ברי המזל שחיים יותר מהממוצע
אבל לצד החברה, התרבות והמשפחה יש עוד מרכיב שאי אפשר להתעלם ממנו: הגוף עצמו. גם אם אורח החיים, הסביבה והקהילה משפיעים באופן דרמטי על כמה זמן נחיה ואיך נזדקן, מתחת לפני השטח פועלים מנגנונים ביולוגיים עדינים שמכוונים את הקצב שבו אנחנו מזדקנים. פרופ’ ענת בן־צבי, ראש המחלקה למדעי החיים באוניברסיטת בן־גוריון בנגב, מסבירה שהסיפור של אריכות הימים הוא לא רק פסיכולוגי או חברתי, אלא גם גנטי ופיזיולוגי.
"בעיקרון, לתוחלת חיים יש שני מרכיבים מרכזיים", היא אומרת. "אחד זה הגנטיקה. יש לנו תוכניות גנטיות משפיעות על משך החיים שלנו. למשל, יש משפחות שלמות של אנשים שחיים מעל לגיל 100 הנקראות מאתנים. אתה יכול לראות שבני משפחה רבים חיים יותר ונראה כי הם מזדקנים לאט. אצל חלקם זיהו מוטציות במסלולים של בקרה מטבולית ועקות, ונראה שהמוטציות משפיעות על תוחלת חיים בחיות מודל".
תופעה זו אינה ייחודית לישראל - והיא נצפית גם באוכלוסיות אחרות ברחבי העולם. במקומות שונים התגלו “כיסים גנטיים” של אנשים שחיים יותר מהממוצע, לעיתים בזכות אותם מסלולים ביולוגיים המשפיעים על קצב חילוף החומרים והתגובה לעקה-סטרס.
"ביפן אתה יכול למצוא קבוצות כאלה. בפלורידה יש קבוצה של יהודים אשכנזים עם תוחלת חיים גבוהה. יש עוד כיסים כאלו", מסכימה פרופ' בן-צבי. "אתה יכול לפנות לאנשים האלה, והם יתנו לך כל מיני מתכונים לחיים ארוכים, אבל בסופו של דבר ניתן למפות מוטציות בגנים עם תפקיד בהארכת חיים. הרבה פעמים אלה גנים שאנחנו מכירים ממחקרים של אורגניזמים אחרים, שמבקרים מסלולי מפתח שמשנים קצבים מטבוליים או תוכניות מטבוליות, שבסופו של דבר משפיעות על תוחלת חיים".
אבל הגנטיקה היא רק חצי מהמשוואה. "זה צד אחד. הצד השני מתחבר למסלולים סביבתיים, לעקה וסביבה. יש תמונה מאוד מפורסמת של נהג משאית שהיה נוסע כל יום לעבודה, ואתה רואה את התמונה של הפנים שלו, איך בצד של הפנים שהיה חשוף לשמש ניתן לצפות בהזדקנות גדולה יותר של העור. זו הדוגמה הכי טובה שמבהירה לך את ההשפעה של סביבה על תוחלת חיים, אבל היא כמובן הרבה יותר מורכבת", מספרת פרופ' בן-צבי.
כששואלים אותה כיצד מסלולים אלה מתחברים להארכת חיים בפועל, היא מציגה את אחד התחומים החמים ביותר כיום במדע ההזדקנות: הגבלה תזונתית. גם לנו זה לא ממש חדש, הרי מחקרים על צום לסירוגין ותזמון אכילה ניתן למצוא בשפע והטרנדים המודרניים בהתאם.
"יש נושא שלם של הגבלות תזונתיות", היא מסבירה. “חלקן קשורות למה אתה אוכל - אם זה חלבונים, שומנים, פחמימות וכו', וחלקן קשורות לתבנית אכילה. יש היום הרבה אנשים שעושים דיאטות של צום לסירוגין. זה מבוסס על תוצאות שמגיעות ממחקרים באורגניזמים שונים. חיות מודל שבהן רואים שכאשר בעלי חיים נמצאים במצב של הגבלה תזונתית אבל לא רק - אפשר להביא להארכה של תוחלת החיים. ואם לא הארכה של תוחלת חיים, לפחות הארכה של תוחלת הבריאות. הכוונה שאתה לא מביא את עצמך לרעב, אלא למצב של הגבלה או גרעון תזונתי (לא בהכרח קלורי). המחקרים האלה מתחילים מחיות מודל יחסית פשוטות, אבל הם מגיעים כל הדרך עד לבני אדם".
גורם משמעותי: סטרס
אבל תזונה, כאמור, היא רק חלק מהסיפור. מתברר שגם עקה - אותו מושג שמזוהה בדרך כלל עם לחץ, עומס וחולי, עשוי לשחק תפקיד מפתיע דווקא בהארכת החיים. לא מדובר כמובן בעקה כרונית או מצבי לחץ מתמשכים, אלא במינונים קטנים של סטרס, מבוקרים ומאתגרים, שמפעילים את מערכות ההגנה של הגוף ומשפרים את תפקודן.
"מה העניין בסטרס? הוא לא דבר טוב, אבל קצת סטרס זה כן טוב, כי במצבים של קצת סטרס יש הורדה של מהעומס על המערכות של התא – למשל בניה של חלבונים חדשים, והפעלה של תוכניות שמעלות ביטוי של חלבונים מגנים", מסבירה פרופ' בן-צבי. "הן מפעילות גנים שמתקנים דנ״א, חלבונים ונזקי חימצון. כל הרעיון הוא שאתה מפעיל מצב עקה בלי לגרום לנזק, אלא מפעיל את מערכות ההגנה של התא. מצד אחד אתה עוצר חלק מהמסלולים של ייצור חלבונים, מוריד את עומס העבודה על התאים בגוף, ומצד שני מעלה את מסלולים מגינים. הדברים האלה בסופו של דבר יכולים להשפיע על הארכת חיים.
"אם נסתכל על זה בראיה אבולוציונית", היא מוסיפה, "הרבה פעמים המסלולים האלה מתחברים גם לתבניות של רבייה. כשיצור צריך להתרבות הוא משקיע את כל האנרגיה שלו ברבייה, אבל אם התנאים לא מאפשרים רבייה, אז האסטרטגיה שיצורים הולכים אליהן זה בעצם להוריד שימוש במשאבים, להשקיע בתיקון ולחכות שהמצב ישתפר. כך שהרבה מהמסלולים האלה מתחברים למקום של להמתין לזמן טוב יותר, ולכן בעצם התוצאה הסופית שלהם היא הארכת חיים".
במילים אחרות, גם כאן מדובר באיזון עדין בין הפעלה למנוחה. בדיוק כמו בגוף שלנו, גם ברמת התא נדרש שיווי משקל מתמיד בין פירוק לבנייה, בין תגובה ללחץ לבין תיקון עצמי.
"הקונספט הוא שהמון מהמסלולים האלה שאתה מסתכל עליהם, בסופו של דבר מתחברים למסלולים מטבוליים. כל מיני מסלולים שקובעים את הקצב המטבולי של התא ולאן הוא הולך, ובמה הוא משקיע אנרגיה. ויש לך בצד השני מסלולים של תיקון מערכות - מערכות שעולות לתאים הרבה אנרגיה. הבלאנס משחק הרבה פעמים בין שני הדברים האלה, וזה גם בסופו של דבר מתחבר לגנטיקה. כלומר, סביבה היא דרך אחת להשפיע על האיזון הזה וגם גנטיקה משפיעה. אם אתה שואל אותי על ישראל - גם אצלנו יש קצת סטרס", היא מחייכת.
"הזדקנות אינה מוגדרת כמחלה – וחבל"
בחזרה לשאלה שמרחפת מעל כל זה: איך ייתכן שבתוך מאה שנה בלבד הצליחה האנושות להכפיל כמעט את תוחלת חייה? אחרי שדיברנו על גנטיקה, תזונה וסטרס, פרופ’ בן־צבי מדגישה שגם כאן, התשובה טמונה בשילוב שבין מדע, רפואה וחוכמת הגוף.
"תראה", היא אומרת, "קודם כל יש לך את כל נושא התפתחות הרפואה, שהיא ללא ספק משפיעה מאוד, גם מהבחינה של טיפולים מצילי חיים וגם מהרבה בחינות אחרות. הרבה מהטיפולים היום הם טיפולים מונעים. לדוגמה, היום אתה לא מחכה שאנשים יגיעו לנזק של סוכרת, אתה מנסה לזהות את זה בשלב מוקדם עם בדיקות יחסית פשוטות ומשם למנוע את התפרצות המחלה".
פרופ' בן צבי: "יש בין המינים הבדלים תהומיים שאנחנו הרבה פעמים לא נותנים עליהם את הדעת. הבדלים הורמונליים מתרגמים להבדלים מטבוליים שמתרגמים להבדלים במערכות האלה של תחזוקה. יש הבדלים בין נשים לגברים בהרבה מחלות או בסיכוי לחלות במחלות שונות. הזדקנות זה עוד פן של זה"
היא מוסיפה כי אחת הבעיות המרכזיות כיום היא שהזדקנות עצמה אינה מוגדרת כמחלה, ולכן הטיפול הרפואי מתמקד במחלות שנובעות ממנה, במקום במנגנון הבסיסי שגורם להן להופיע. "יש לנו לא מעט מחלות שאנחנו יודעים שאחד מגורמי הסיכון המרכזיים במחלות האלה הם גיל. אלצהיימר זו דוגמה מצוינת: האחוז של מי שחולה הוא פונקציה ישירה של גיל. הזדקנות עצמה לא מוגדרת כמחלה, ולכן אתה לא יכול לעשות את כל המבדקים של ה-FDA לתרופות שמונעות, מעכבות ומשפיעות על קצב הזדקנות. לא אני ולא אתה יכולים לשלוט על מה הגרלנו בגנים, אבל אם תוכל להשפיע על אותם מסלולים דרך תרופות או דרך השפעה על מטבוליזם, אז דרך אפשרית להשפעה".
במילים אחרות – ייתכן שהדרך להאריך חיים לא תעבור דרך תרופת קסם אחת, אלא דרך חיזוק היכולת של הגוף לתקן את עצמו. “אם אנחנו מכוונים את הטיפולים שלנו לא למחלה הספציפית אלא ליכולת של הגוף לתקן את עצמו, לחזק את עצמו, אנו יכולים לתת אימפקט להמון מחלות שונות בטיפול אחד,” היא אומרת. "אבל זה לא כזה טריוויאלי למצוא את המטרות האלה, לפגוע בהם כמו שצריך, וכמו שאמרתי - לקבל בכלל אישור של ה-FDA".
בשאלה המגדרית, למה נשים חיות יותר, בן-צבי מציעה מבט ביולוגי צלול שמתחיל בגנים וממשיך דרך הורמונים, מטבוליזם ומערכת החיסון "זה לא קורה רק בבני אדם, יש גם דוגמאות בחיות אחרות. לפעמים יש מוטציות שמאריכות חיים רק בנקבות, ולפעמים יש מוטציות שמאריכות חיים רק בזכרים",היא אומרת. "למה זה? יש בין המינים הבדלים תהומיים שאנחנו הרבה פעמים לא נותנים עליהם את הדעת. הבדלים הורמונליים מתרגמים להבדלים מטבוליים שמתרגמים להבדלים במערכות האלה של תחזוקה. יש הבדלים בין נשים לגברים בהרבה מחלות או בסיכוי לחלות במחלות שונות. הזדקנות זה עוד פן של זה".
7 צפייה בגלריה
''יש בין המינים הבדלים תהומיים שאנחנו הרבה פעמים לא נותנים עליהם את הדעת''
(צילום: shutterstock)
היא מוסיפה כי הרבה מהתהליכים האלה נקשרים בסופו של דבר למערכות רבייה, והציר הזה מאוד שונה בין גברים לנשים. "גברים יכולים להמשיך תהליכי רבייה עד שמתים, ולנשים יש גיל בלות עם כל ההשלכות של זה. לכך מצטרפים גם מנגנונים גנטיים ממוקדים: “יש דוגמאות של גנים שאם אתה משפיע עליהם – אתה משפיע על משך החיים של נקבות או זכרים. גם מערכת החיסון היא שונה. הרבה פעמים גברים מתלוננים על מחלות, ונשים שואלות על מה כל הרעש. נשים וגברים חווים מחלות לגמרי אחרת, כי התגובה החיסונית שלהם שונה".
האם כולנו נגיע לגיל 100?
וכעת נשאלת שאלה אחרונה ומהותית. לא רק "איך הגענו עד לכאן", אלא גם "כמה עוד נוכל לדחות את המחוג?" האם קרוב היום שבו גיל מאה לא יהיה שמור רק לאלה שהתברכו גנטית או שמדובר במועדון מאוד מצומצם.
"זו שאלה מצוינת", אומרת בן־צבי. "באורגניזמים פשוטים הצלחנו להכפיל את משך החיים, אבל בני האדם הם סיפור אחר. אנחנו ממילא מהמינים שחיים הכי הרבה בטבע, אז קשה לדעת עד כמה אפשר להרחיק את הגבול הזה".
עם זאת, היא מדגישה, עצם העובדה שיש אנשים שמגיעים לגילים כאלה מלמדת שזה אפשרי. "אם נצליח להבין אילו מסלולים ביולוגיים מאפשרים את זה, נוכל להפעיל אותם באמצעים אחרים – תרופות, תזונה או התערבות מטבולית. זה לא אומר לחיות לנצח, אבל כן לעכב את ההזדקנות ולשפר את איכות החיים. עם זאת, גם זה יביא איתו אתגרים חדשים: תעסוקה, פנסיה, מערכות בריאות שמטפלות באוכלוסייה מבוגרת יותר,” היא מזכירה. “מצד אחד זו ברכה. אנשים יכולים להגשים את עצמם יותר, ללמוד, לעבוד, לטייל. מצד שני, ככל שאנחנו דוחים את ההזדקנות, אנחנו גם מעלים סיכוי למחלות של גיל מאוחר".
הפתרון, מבחינתה, הוא לא לחתור לנצחיות אלא לבריאות ממושכת. "המטרה היא לא להביא את כולם לגיל מאה, אלא להביא יותר אנשים לגיל 80–90 כשהם בריאים, פעילים, עצמאיים. זה הישג אמיתי. זו הדרך שבה מחקר ההזדקנות באמת ישנה את העולם".
פורסם לראשונה: 06:00, 14.11.25
