עוז כהן להב זוכר טוב מאוד את היום שבו רכש את סט הלגו הראשון שלו. כאדם בוגר לפחות. זה קרה ממש לא מזמן. את ההתמכרות שבאה אחר כך, כנראה שגם הוא לא צפה. "זה היה זר של ורדים שקניתי בפברואר 24", נזכר היום כהן להב בן ה-38, עובד בחברת ישראכרט מחולון. "זה התחיל בתור מתנה שרציתי לקנות לבעלי בוולנטיין והרכבתי בשבילו למתנה בבית. אפשר להגיד שתקופה ארוכה עברתי בחנויות וראיתי לגו והתלבטתי – לקנות? לא לקנות?. בסוף אני ובעלי אמרנו 'יאללה, נלך על זה'. בנקודה הזו זה התחיל ומפה זה רק התפתח. נתפס בי איזשהו ג'וק.
בן 38, מכור ללגו
(קרדיט צילום: ספיר גורדו)
כמה התפתח – זו כבר שאלה טובה. מאז צפו להן לא מעט חתיכות לגו בנהר. מה שהתחיל כסט אחד הפך עם הזמן לאוסף בקנה מידה שקשה להתעלם ממנו. כיום כהן להב מחזיק בביתו יותר מחמישים סטים בנויים. "אני לא מפרק אותם חס וחלילה", הוא ממהר להגיד. "אני בונה ושם אותם בתצוגה ברחבי הבית. יש גם עדיין כמה סטים שמחכים לבנייה. הבעיה העיקרית זה למצוא מקום", הוא מוסיף בהלצה, "זה משהו שהולך ואוזל. אבל מוצאים מקום, מזיזים פה ושם, שמים אחד ליד השני, מפזרים במדפים ברחבי הבית. יש גם כמה סטים שהם בעצם תמונה שאתה תולה על הקיר".
אם חשבתם שכהן להב לבד עם התחביב הזה, טעות גדולה בידכם. בשנים האחרונות צמחה בישראל קהילה הולכת וגדלה של אספני לגו מבוגרים, כאלה שלא רואים בקוביות הפלסטיק צעצוע של ילדים, אלא תחביב רציני ולעיתים דרך חיים של ממש. אלא שהתופעה רחוקה מלהיות מקומית בלבד. בעולם, קהילת ה-AFOLs – Adult Fans of LEGO – מונה מאות אלפי חובבים, עם כנסים בינלאומיים, תערוכות, קבוצות רשת ענקיות ויוצרי תוכן שמקדישים את חייהם לבנייה, פירוק ויצירה מקוביות. אנשי הייטק, מנהלים, מהנדסים, אמנים והורים מוצאים בלבנים הקטנות מרחב שמאפשר יצירה, ריכוז וחזרה לחומר, דווקא בעידן דיגיטלי ומסכים. מה שבעבר נתפס כעיסוק ילדותי, הפך עבור רבים למרחב של שקט ושליטה.
"לגו בתקופה האחרונה פונים לקהל המבוגר. לא סתם הסלוגן שלהם הוא 'Adults Welcome'", ממשיך כהן להב. יש קהילה לא קטנה בארץ. יש קבוצת פייסבוק שמעלים פוסטים, יש מפגשים. זה ממכר, זה כיפי, זה מוטוריקה, זה כל כך הרבה דברים בבת אחת. ממש נדבקתי לזה", הוא מודה. "התחלתי לתעד את הבניות באינסטגרם שלי, ואיכשהו זה התפתח".
כשהוא נשאל מה הסט שהוא הכי אוהב, הוא מבקש רגע לעצור ולבדוק מול המדפים. הוא בעצמו לא בטוח. "בעלי מצביע על סט של קית' הרינג של חמש דמויות רוקדות. הוא מאוד יפה. הוא יצא ממש לאחרונה, אבל אני לא חושב שהוא הכי אהוב עליי. יש שניים שאני מאוד אוהב שהם גם מאוד יפים וגם מאוד גדולים. אחד הוא המגדל של הנוקמים מסרטי מארוול, שהוא סט מאוד גבוה עם כמעט שלושים דמויות. הוא נפתח ובכל קומה יש משהו אחר. השני הוא הטירה של דיסני שגם היא מאוד גדולה ועם המון דמויות. שניהם מאוד מרשימים. יש עוד הרבה, אבל כנראה ששני אלה הכי אהובים עליי".
"אבל מה כל כך כיף בזה", אני מתעקש להבין למרות שנדמה לי שאני יודע כבר את התשובה. וכהן להב מסביר. "זה לא כאילו עכשיו אתה הולך לאיזה מקום של עיצובים ביתיים וקונה לעצמך פסל יפה וזהו. כאן אתה חלק מהעשייה", הוא אומר. "אתה מקבל קוביות בנייה ולאט-לאט עם הזמן מתגלה לך הסט עצמו. אני יכול להגיד לך שבמהלך הבנייה אתה אומר לעצמך: 'מה לעזאזל אני בונה, למה זה נראה ככה, מה קורה פה בכלל?' אתה רואה סתם משטח עם צבעים, ופתאום עם הזמן נוצר לך מגדל או תמונה. תהליך היצירה הזה כיפי ומאוד מאוד מספק".
סידור הלגו של כהן-להב הוא מלאכת מחשבת לכל דבר: מדף אחד מוקדש לקולנוע ולתרבות פופ, מדף אחר לאתרים איקוניים בעולם, ובצד יש סטים שנראים כמו עציץ שלא צריך להשקות או תמונה שמיועדת לתלייה.
"יש מארוול ודיסני, כמובן", הוא מתחיל למנות, "סטים של הארי פוטר ועולמות פנטזיה כמו שר הטבעות או Star Wars אבל אותם אני פחות מחבב. אני מאוד אוהב את הסטים של Wicked שיצאו לאחרונה עם ההצלחה של הסרטים. אני אוהב ארכיטקטורה – יש לי את הנוטרדאם, את Fontana di Trevi - המזרקה ברומא’ וכמובן הבוטניקה – כל הפרחים למיניהם. יש עולם שלם של בוטניקה. בסופו של דבר אתה בונה לעצמך פרח שלא נובל, אז מה רע? ואומנות גם - יש לי שלושה סטים שתלויים בחדר - של המונה ליזה, ליל כוכבים והחמניות של ואן גוך".
כמה חלקים זה השיא שלך?
"הבניין של הנוקמים הוא 5,200 חלקים. יש כמובן סטים הרבה יותר גדולים, עדיין אין לי אותם כי הם פשוט ענקיים, אם זה מגדל אייפל (10,001 חלקים) או הטיטאניק (9,090 חלקים), שהם לפי דעתי הסטים הכי גדולים שהוציאו נכון לעכשיו".
וואו. וכמה זמן לוקח לבנות כל סט?
"סטים גדולים זה עניין של שעות. יש לי עמוד אינסטגרם שבו אני מעלה סרטונים של בנייה מהירה. אני מצלם בווידאו, מעלה ומריץ במהירות גבוהה, אז אני יכול פחות או יותר להעריך שהסטים הגדולים באמת זה עניין שלוקח בין תשע לעשר שעות טוטאל. זה איזה שעתיים-שלוש בכל פעם, שמתפרשים על פני כמה ימים. סטים קטנים זה עניין של חצי שעה וסיימתי לבנות. הם מאוד יפים על המדף".
כמה כל זה עולה?
"לא זול בכלל. אני גם קונה לגו אמיתי, אני לא מתפתה לפנות לעלי אקספרס או להזמין איזשהו חיקוי סיני, כי קשה לי עם זה. אם אני כבר קונה, אני רוצה את האיכותי, משהו שיחזיק מעמד ובאמת ייבנה טוב ויתחבר טוב. מגדל הנוקמים עלה באזור האלפיים שקל. סט סטנדרטי בין ה-500-700 שקלים. יש גם קטנים של 300-200 שקלים".
אנשים מרימים גבה כשרואים גבר מבוגר אוסף לגו?
"אני מעלה את התוכן שלי לאינסטגרם והוא פתוח וכולם רואים את זה, הם יודעים ומתלהבים מזה. בוא נגיד גם שבימי הולדת לאנשים מאוד קל לדעת מה לקנות לי מתנה. וכן. אני מאוד פתוח לגבי זה, זה לא משהו שאני מתבייש או מסתיר, אני מראה את זה לעולם, כי למה לא, אני נהנה מזה. בעלי בגדול מאוד תומך. הוא פחות מהבונים, אבל הוא נהנה לצפות בי בונה את זה, והוא די זורם עם השטויות שלי".
תעשיית אספנות שלמה
כהן להב, כאמור, לא לבד. גם טומי אנור בן ה-21 מאשדוד נמנה על קהילת אוהבי הלגו בישראל. כשהיה בן 6 קיבל את סט הלגו הראשון שלו, אך בדומה לכל המכורים, רק בבגרותו האהבה התפרצה מחדש. "בגיל שש קיבלתי סט של משאית קטנה, כבאית ומאז הייתי קונה לעצמי סטים קטנים פה ושם, אך התמכרות היותר קשה קרתה בשנתיים האחרונות", הוא מספר. "עכשיו לדוגמה יש לי מעל 250 סטים של לגו, חלק בנויים, חלק לא. הכל אצלי בחדר אחד. יש לי יותר ארונות ממקום פנוי. בגדול, יש לי סטים יחסית נדירים שנעים בין 100-4000 שקלים בשווי שלהם. אני אוסף בעיקר מכוניות".
אני שוב מנסה לברר מאיפה מגיעה ההנאה, למרות שנדמה לי שאני כבר יודע מה התשובה.
"בגדול, זה מרגיע. לשבת ולהרכיב כמות של 4,000 חלקים קטנים, זה באמת מלמד אותך סבלנות. לשבת בשקט ולהתרכז במשהו שאתה בונה בעצמך מאפס זו תחושה כזו של סיפוק. בסופו של דבר לראות את הערימה של החלקים הופכת לרכב גדול שאשכרה נוסע, זו תחושה של הצלחה כי עשית את זה בעצמך".
250 סטים של לגו בשנתיים אינם הישג של מה בכך. אנור מקפיד לתעד את בניית הלגו בחשבון הטיקטוק שלו. מתישהו על ציר הזמן הזה הוא גם הספיק לעבוד בחנות של לגו. "זה גם עזר להתמכרות", הוא עונה בחיוך ומונה את הסטים האהובים עליו: "יש את מכונית הבוגאטי הכחולה, סט של בסביבות 4,000 חלקים ששווה 4 ומשהו אלף שקל", הוא מגלה. לאחר מכן הוא מציין, איך לא, את הסט מנקר העיניים של מגדל הנוקמים ("הוא באורך של מטר בגובה"). סט נוסף הוא רכב פרארי אדום המורכב מ-4,000 חלקים.
אבל עבור רבים מהבוגרים שנכנסו לעולם הלגו בשנים האחרונות, הבנייה היא רק חלק מהסיפור. סביב הקוביות הצבעוניות צמחה תעשיית אספנות של ממש - עם חוקים, היררכיות, ידע פנימי וקצב משלה. אנור מתאר מציאות שבה סטים שיורדים מהמדפים הופכים לפריטים נחשקים, מחירים מטפסים בקבוצות פייסבוק ובשווקים מקוונים, וחובבים עוקבים בדריכות אחרי תאריכי יציאה והפסקת ייצור. מהצד זה אולי נראה כמו משחק, אבל מבפנים זו כבר כלכלה קטנה, עם היצע, ביקוש וזיכרון קולקטיבי שמעניק ערך לכל קופסה שלא נפתחה.
"הסט של הבוגאטי הכחולה - כשהוא היה בחנויות הוא עלה 2,500 שקל לדוגמה, והפסיקו לייצר אותו לפני בערך שנתיים", מתאר אנור. "עכשיו המחיר שלו קפץ, בגלל שהרבה אנשים נזכרים מאוחר יותר. המחיר של סט עולה לפי השווי שלו, לפי הנדירות שלו, וכמה הוא עלה כשהוא יצא. ככל שהסט יקר יותר כשהוא יוצא, ככה פחות אנשים קונים, כי הם אומרים לעצמם 'זה יקר לי'. ואז. המחיר שלו מתחיל לעלות, וגם הביקוש עולה ועולה.
"אם לדוגמה יש לך סט סגור לעומת סט פתוח, הסט הסגור יהיה שווה הרבה יותר, כי אנשים אוהבים את החוויה של לפתוח את זה בפעם הראשונה. לפעמים כשאני מעלה סרטונים, אני מראה לאנשים את הסטים שיש לי, הם שואלים אותי אם זה למכירה ושולחים לי הודעות בפרטי ושואלים כמה אני רוצה. לרוב אני עונה שזה לא למכירה, כי גם אני רדפתי אחריהם הרבה זמן".
יש אנשים שמרימים גבה על התחביב שלך?
"יש לפעמים, אבל זה נדיר יחסית. רוב האנשים מתלהבים. היו אמירות נוסח 'זה לילדים' או 'הגיע הזמן להתבגר' אבל אני לא נותן לזה להשפיע עליי".
אתה עדיין גר בבית. מה ההורים אומרים?
"להורים שלי אין ממש בעיה עם זה כל עוד זה לא גולש מחוץ לחדר", הוא צוחק. "בכל תחילת חודש, כשיוצאים סטים חדשים, אני לוקח חופש מהעבודה ונוסע עם אמא שלי ביחד לחנות. החוויה המשותפת הזו כבר הפכה למסורת. אנחנו הולכים לחנות לגו ואחר כך לאכול פיצה. לפעמים גם אחותי באה, זה כמו טקס".
"אמרו לי: 'מה לגו? זה של בנים'"
החיבה של קורל פלר ללגו הגיעה ממקום אחר לגמרי: רצף ארוך של ניסיונות למצוא הפוגה בתוך התמודדות לא פשוטה עם מחלה כרונית. מי חשב שללבנים צבעוניות יש השפעה כל כך תרפויטית.
"נפצעתי בצבא ב-2010. יש לי CRPD ברגל, בקרסול ימין. זו תסמונת הכאב החזק ביותר שידע האדם, פציעה קלה שהפכה לקשה", משתפת פלר, בת 33, מנהלת קהילה של מתמודדי כאב ונפש. "אנשים שמתמודדים עם התסמונת הזאת מוותרים על הגפה שלהם מרוב שזה כואב. זה 24 שעות של עבודה קשה, שיקום שהוא בלתי פוסק. אני כבר 15 שנה מחפשת מה יעשה לי טוב".
את סט הלגו הראשון שלה היא קנתה לגמרי בטעות, לפני שבעה חודשים: "סבלתי מקשיים פיזיים ונפשיים ונסענו לאמסטרדם בשביל להקל עלי קצת. הלכתי לקנות מתנה לחברה, והיה בחנות זר פרחים מלגו. ניסיתי בעבר כל תחביב אפשרי ויש לי כל מיני אוספים אבל בשנייה שנגעתי בלגו, שפתחתי את השקית, התמכרתי. פתאום המוח מתנקה, את יושבת וזה רק את עם העולם והבריקים. אני ממליצה", היא אומרת בחיוך. " זה נותן לך איזשהו מקום של רגע עם עצמך. גם אם את בכאבים קשים ובסערת רגשות, את מצליחה להתמודד. ועזבו הכול – זה כזה יפה!"
אמנם שבעה חודשים הם זמן מועט לכל הדעות במונחים של אספנות לגו, אך פלר מיהרה להדביק את הפער. כיום על המדפים בביתה מונחים לא פחות מ-133 סטים. "מרגע שהתחלתי ממש לא הפסקתי", היא צוחקת. "כשאמא שלי ראתה אותי יושבת ומרכיבה היא אמרה לי 'בואי נלך לקנות עוד שלושה'. מאז אנחנו פשוט קונות לגו. אני מאוד נוסטלגית, אז יש לי את כל הסטים של פעם. היה לי חשוב להשלים את כל מה שהולך לרדת מהמדפים. זה גם קטע בלגו - דברים יורדים מהמדף, ולך תחפש אותם. זו התמכרות של 'אתה רואה את זה – תיקח את זה'. ברגע שהם יורדים מהמדף, הם הופכים לפריט אספנות. אנשים מוכנים להפוך עולם בשביל להשיג את הסט שהם פספסו".
ברשימת הסטים המועדפים: טירת דיסני (שמככבת זו הפעם השנייה בכתבה), וגם - הבית של שלגיה וספינת 'הפנינה השחורה' מסדרת סרטי שודדי הקאריביים. "זה אמנם יקר, אבל אני לא חוסכת מעצמי כלום ואני כן מתעדפת", היא מסבירה. "כשאני יוצאת מהבית אני קונה לגו. זה עדיף לי מאשר לקנות בגדים ואיפור. כל פעם שאני נוסעת לקניון עם אמא שלי אנחנו אומרות 'היום נקנה נעליים ואז נלך ללגו סטור', ואיכשהו, אני לא יודעת איך, הרגליים שלנו לוקחות אותנו ישירות ללגו סטור.
"אני לא מסוגלת להיות במצב שאין לי מה להרכיב בבית. אתמול הרכבתי Mario Kart מהמם, פשוט מושלם, עם הגלגלים והכל, ממש נוסע. יש לי גם את השלט של הפלייסטיישן בלגו. יש לוח שחמט מלגו. יש ונדינג משין. אפילו את גיזמו מהגרמלינס. אסור להרטיב לו את הגב, ממש כמו בסרטים".
אישה שבונה לגו זה מראה פחות שכיח. אנשים מרימים גבה?
"האמת שכן, מרימים גבה. בהתחלה אמרו לי 'מה לגו, זה של בנים. את לא מעדיפה ללכת לקנות בגדים?'. גם אני לא רציתי להיכנס לחנות בהתחלה כי חשבתי שזה של בנים, אבל ברגע שראיתי את הפרחים הבנתי שזה לא רק שלהם. כל האזור הבוטני הוא לבנות. יש גם שמלות של הנסיכות של דיסני ושל הדמויות הרעות ואת אומרת 'אוקיי, איזה גבר ירכיב את זה בכלל?'. המון נשים נכנסו לזה ומייצרות אוספים כרגע".
פלר, שמנהלת כבר שנים עמוד פעיל למתמודדי כאב ונפש, לא תכננה להפוך את הלגו לחלק מהתוכן. אבל כמו הרבה דברים שנולדים אורגנית, גם כאן השיתוף האישי עשה את שלו, ומשך אליו תגובות, שאלות, אנשים שרצו לבדוק אם זה יכול לעבוד גם עבורם. "אני מתעדת. העמוד שלי הוא של מתמודדי כאב ונפש, והתחלתי לשתף שהתחלתי עם הלגו כתרפיה, אז הרבה אנשים אמרו 'ננסה גם'. בהתחלה אמרו לי 'זה יקר', ועכשיו כולם אומרים לי תודה", היא מגלה.
אולי השאלה האמיתית היא לא למה מבוגרים בונים לגו, אלא למה זה הפך לכל כך מפתיע. בעולם שבו הכול צריך להיות יעיל, חכם ומקושר, יש מי שמוצא נחמה דווקא במשהו פשוט ומוחשי. בלי חיבורים לרשת – ועם הרבה מאוד חיבורים קטנים בין קוביות. אני השתכנעתי, ואתם?
