תארו לכם מצב שבו אתם יכולים לעצום עיניים ולחזור בדיוק לאותו יום מכיתה א׳: להיזכר מה לבשתם, איך הריח האוויר, ואפילו לראות בדמיון את המבט של אמא מעבר לגדר. עבור רובנו זה נשמע כמו חלום או סצנה מסרט, אבל לנערה אחת בצרפת זו מציאות יומיומית.
מקרה בוחן חדש, שפורסם בכתב העת Neurocase, מתאר את היכולת הנדירה שלה להיזכר בזיכרונות אישיים לפרטי פרטים ולחיות אותם מחדש בכל רגע שתרצה. התופעה הזו, הנקראת היפרתימזיה (Hyperthymesia - או “זיכרון אוטוביוגרפי עילאי”) מאפשרת לה לא רק לשוב אל העבר, אלא גם לדמיין עתידים אפשריים בדיוק ובחיוניות יוצאי דופן. עבור החוקרים, מדובר בהזדמנות נדירה להציץ אל האופן שבו הזיכרון האישי שלנו עשוי להיות מאורגן במוח.
זיכרון אוטוביוגרפי הוא לא סתם "לזכור מה קרה", אלא היכולת לשחזר חוויות שממוקמות בזמן ובמקום – שילוב בין ידע כללי על חיינו לפרטים הקטנים שמרכיבים את תחושת הזהות שלנו. אצל אנשים נדירים במיוחד, כמו אותה נערה, היכולת הזו הופכת לכלי כמעט על־טבעי: הם נזכרים באירועים אישיים ברמת בהירות, דיוק ועומק שלא משאירים מקום לספק.
אנשים עם היכולת הזו מתארים את הזיכרונות שלהם כחיים במיוחד, עזים רגשית, ונטועים בתחושה עמוקה של חוויה מחודשת - כאילו הם ממש חוזרים לחיות את הרגע. בתחושה הסובייקטיבית הזו, שמכונה על ידי חוקרים מודעות אוטונואטית, יש משהו קרוב למסע פנימי: היכולת לקפוץ אחורה לעבר או להציץ קדימה אל עתיד שעדיין לא קרה, אבל נחווה כאילו הוא ממשי.
עד היום תועדו רק קומץ מקרים כאלה בספרות המדעית, וההבנה של התופעה עדיין מוגבלת מאוד. בדו"ח החדש מתארים החוקרים ולנטינה לה קורטה, פסקל פיוולינו ולורן כהן מהמכון למוח בפריז ומהאוניברסיטה של פריז כיצד פועל מנגנון הזיכרון של אותה נערה יוצאת דופן, ואילו כיווני מחקר חדשים על זיכרון אישי וקוגניציה עשויים להיפתח בזכותה.
מה לבשת ביום הזה בדיוק לפני 10 שנים?
הנערה שעליה מתבסס המחקר, המכונה בשם הבדוי TL, הייתה תלמידת תיכון בצרפת כשהחוקרים גילו את סגולתה המיוחדת. כבר מגיל צעיר היא ידעה שמשהו בזיכרון שלה שונה. כילדה, הייתה מזכירה בדרך אגב שהיא יכולה "לחזור אחורה" לאירועים קודמים כדי לוודא פרטים, מה שהוביל חברים לכנות אותה שקרנית. רק בגיל 16 היא העזה לחשוף בפני משפחתה את היכולת הייחודית.
הזיכרונות של TL לא היו רק מדויקים, אלא גם מסודרים להפליא. היא תיארה עולם פנימי מובנה שבו כל זיכרון מאוחסן בתוך "חדר לבן" גדול ומלבני עם תקרה נמוכה. בתוך החלל המנטלי הזה הזיכרונות היו מחולקים לפי נושאים: משפחה, חופשות, חברים – ואפילו האוסף שלה של בובות פרווה. לכל צעצוע היה "תג זיכרון" משלו, שכלל פרטים כמו מתי קיבלה אותו וממי.
הזיכרונות של TL לא היו עובדתיים בלבד. הם נשאו עימם משקל רגשי ופרטים חושיים חיים במיוחד. היא יכלה לחוות מחדש אירועים גם דרך עיניה המקוריות וגם מנקודת מבט של צופה חיצוני. כך, למשל, תיארה את היום הראשון שלה בבית הספר ברמת פירוט מסחררת: מה לבשה, איך היה מזג האוויר, ואפילו את התמונה המדויקת של אמה מביטה בה מבעד לגדר. כל אלה לוּו בתחושה עזה של חוויה מחודשת.
מול אותו "חדר לבן" עשיר בזיכרונות אישיים, TL תיארה מערכת מקבילה שנקראה בעיניה "הזיכרון השחור". זהו מאגר נפרד של ידע סמנטי ואקדמי, שנרכש במאמץ ובמודעות, נטול רגשות, ללא ארגון מרחבי, ותלוי בלמידה מכוונת ולא בהיזכרות ספונטנית.
אך עולמה הפנימי של TL לא הסתכם רק בחדרי זיכרון. היא תיארה שלושה חדרים נוספים, שכל אחד מהם שירת תפקיד רגשי אחר. "חדר קרח" קפוא, למשל, סייע לה להירגע כשהייתה כועסת. "חדר בעיות" היה ריק, אך שימש כמרחב להליכה הלוך ושוב ולמחשבה. ולצדו "חדר צבאי" לא נוח, שנקשר בהיעדרותו של אביה ששירת בצבא ובתחושת אשמה. מכלול החדרים הזה מציע הצצה לא רק לאחסון זיכרונות, אלא לאדריכלות נפשית רחבה יותר, שעוצבה מתוך צרכים רגשיים ותהליכים של עיבוד עצמי.
כדי לבחון באופן אובייקטיבי את הזיכרון האוטוביוגרפי של TL, החוקרים ערכו לה שני מבחנים סטנדרטיים. הראשון בדק עד כמה אנשים מסוגלים להיזכר באירועים אישיים משלבי חיים שונים. במקרה של TL, שנבחנה על ילדותה ועל תקופת ההתבגרות, התוצאות היו חד־משמעיות: היא קיבלה ציונים גבוהים בהרבה מהממוצע. הזיכרונות שהעלתה היו ספציפיים ומלאי פרטים חיים. היא אף הצליחה לעבור בחופשיות בין נקודת מבט פנימית לבין זו של צופה חיצוני כשהתבקשה לתאר אירוע מסוים.
המבחן השני בדק את היכולת שלה להיזכר או לדמיין פרקים קצרים ומפורטים, גם מהעבר וגם מהעתיד. גם כאן היא הצטיינה מעל ומעבר. האירועים העתידיים שהמציאה לא רק נשמעו סבירים ועשירים בהקשר, אלא גם לוּו בתחושה סובייקטיבית חזקה של תחושה הדומה לזיכרון, אך מכוונת כלפי אירועים שעוד לא התרחשו.
עם זאת, החוקרים הבחינו בירידה קלה בביצועים כשנדרשה לדמיין אירועים רחוקים מאוד בעתיד. מגמה זו דומה למה שנמצא אצל כלל האוכלוסייה: ככל שהאירוע רחוק יותר בזמן, כך הוא נוטה להיות פחות חד ופחות מפורט. ועדיין, היכולת של TL לנסוע בזמן מנטלית - לחזור לעבר ולחוות מראש את העתיד, הייתה יוצאת דופן ומעוררת השתאות.
יש לציין שלמחקר יש גם מגבלות. למרות שהמקרה של TL מספק תובנות מרתקות, כשחוקרים מקרה יחידני לא ניתן להסיק מסקנות כלליות. אין קבוצות ביקורת להשוואה, והממצאים לא יכולים להעיד על שכיחות התופעה או על אופן ההתפתחות הרגיל של הזיכרון.
במקרה של TL, החוקרים גם לא השתמשו בכלים הקלאסיים לאבחון היפרתימזיה כמו בדיקה של יכולת לזכור אירועים ציבוריים או מבחנים של דיוק בלוחות שנה לאורך שנים. הזיכרון יוצא הדופן שלה התבסס בעיקר על הדיווחים העצמיים שלה, שאומתו באמצעות ביצועים מרשימים במבחנים ייעודיים, אך לא נמדדו מול אותם קריטריונים שבהם השתמשו בחלק מהמחקרים הקודמים.
בנוסף, קיימת מגבלה מובנית בבדיקת דיוקם של זיכרונות ילדות עשירים כל כך. לא תמיד ניתן להפריד בין זיכרון אותנטי לבין שחזור שמושפע מתמונות, סיפורי משפחה או אפילו חלומות, נקודה שגם TL עצמה הודתה בה כגורם אפשרי. ובכל זאת, מחקרי מקרה מהסוג הזה הם כלי חשוב בחקר המוח. תיעוד מדוקדק של פרופילים נדירים ויוצאי דופן יכול להצית רעיונות חדשים, לחדד תיאוריות קיימות, ולסמן כיווני מחקר עתידיים.
איתי עניאל, חוקר מוח וזיכרון: "היפרתימזיה היא תופעה שמאופיינת בזיכרון אוטוביוגרפי עילאי של אנשים שזוכרים על רצף הזמן באופן מדויק וחריג אירועים מן העבר, לרבות פרטים שלכאורה נתפסים כשוליים. עד היום תועדו בעולם בסך הכול כמאה מקרים"
במקרה של TL, הזיכרון האוטוביוגרפי החי והמאורגן שלה, יחד עם השימוש המודע והמונחה-רגשית ב"מסע בזמן" פנימי, מצביעים אולי על צורת ארגון ייחודית של זיכרון. בניגוד למקרים קודמים של היפרתימזיה שבהם היכולת נראתה כפולשנית או מציפה, אצל TL ניכר כי הייתה לה שליטה מסוימת על האופן שבו היא ניגשת לזיכרונות שלה ומנווטת ביניהם. החוויה הזו מעלה שאלות חדשות על תפקידם של רגשות, דימויים מרחביים ונקודת המבט האישית בבניית הזיכרון.
מעבר לכך, השימוש שלה ב"חדרים דמיוניים" שנועדו לוויסות רגשי מוסיף ממד חדש ומסקרן: ייתכן שחלק מהאנשים מפתחים מנגנונים פנימיים שמאפשרים להם לנהל את המשקל הרגשי של הזיכרונות או לארגן אותם בצורה שמקלה על שליפתם בעת הצורך.
"עדיין קשה להכליל לגבי היפרתימזיה, כי היא מתועדת במעט מאוד מקרים", מסכמת החוקרת ולנטינה לה קורטה. "אנחנו לא יודעים איך הגיל משפיע על היכולות האלה, האם מסע הזמן המנטלי תלוי בגיל, או אם ניתן ללמוד לשלוט בהצטברות הזיכרונות. השאלות רבות – והכול עוד פתוח לגילוי. לפנינו שדה מחקר מרתק". הדו"ח, שנשא את הכותרת “Autobiographical hypermnesia as a particular form of mental time travel”, פורסם ב־1 באוגוסט 2025.
זוכרים הכול, גם את מה שעדיף לשכוח
"היפרתימזיה היא תופעה שמאופיינת בזיכרון אוטוביוגרפי עילאי של אנשים שזוכרים על רצף הזמן באופן מדויק וחריג אירועים מן העבר, לרבות פרטים שלכאורה נתפסים כשוליים", מסביר איתי עניאל, חוקר מוח וזיכרון ודוקטורנט באוניברסיטת בר-אילן. "מדובר בתופעה שזכתה להתייחסות מחקרית ראשונה בתחילת שנות האלפיים, ועד היום תועדו בעולם בסך הכול כמאה מקרים. מבחינת הספרות המדעית, אנחנו מדברים על כ־60 מחקרים שנערכו בנושא עד 2024".
אבל מאחורי הנתונים היבשים מסתתרת מציאות אישית מורכבת הרבה יותר עבור מי שחיים עם היכולת הזו. "כשבוחנים את התופעה הזאת במבט ראשוני, לכאורה מדובר בזיכרון מצוין שהרבה אנשים היו רוצים שיהיה להם, אך לצד זאת יש לה גם אספקט שלילי, והוא שבעלי זיכרון אוטוביוגרפי עילאי זוכרים מצוין גם את מה שהם לא רוצים ואף היו שמחים לשכוח, לרבות חוויות שליליות, עלבונות, תחושות של עצב וחרדה ועוד. מה שמהווה עבורם נטל רגשי כבד מאוד שבחלק מן המקרים מקשה עליהם ואף מונע מהם לתפקד באופן תקין".
לדבריו, כדי להבין טוב יותר את ההשלכות של התופעה, צריך קודם להכיר את הסוגים השונים של הזיכרון. "באופן כללי יש לנו שני סוגי זיכרון: לטווח קצר ולטווח ארוך. הזיכרון לטווח ארוך עצמו מורכב משני מרכיבים - זיכרון הצהרתי וזיכרון לא הצהרתי. הזיכרון הלא הצהרתי קשור לרגשות, ליכולת שלנו לזכור תחושות, ולשמר דברים שמוטמעים בנו כמו מיומנויות. לדוגמה: רכיבה על אופניים. אנחנו יודעים איך לרכוב על אופניים, אבל אין צורך להסביר זאת - הגוף פשוט מבצע. דוגמאות נוספות הן נגינה על פסנתר, בישול, ריצה או הליכה. אנחנו לא מצהירים על הזיכרונות האלו באופן מילולי, ובכל זאת יודעים לממש אותם".
בהמשך, הוא מפרט על הסוג השני: "הזיכרון ההצהרתי מתחלק לשני סוגים שבראשון מביניהם בעלי זיכרון אוטוביוגרפי עילאי מאופיינים כחריגים במיוחד. הראשון הוא הזיכרון האפיזודי - זיכרון של אירוע מסוים על רצף הזמן - כל מה שאנחנו זוכרים שקשור לאירועים ולחוויות אוטוביוגרפיות מן העבר. הסוג השני הוא הזיכרון הסמנטי (המושגי), שבו לא ניכרת אצלם רמה גבוהה יותר בהשוואה לאחרים. הזיכרון הסמנטי מאפשר לנו להפוך מידע מושגי בתחומי עולם שונים לידע, שלא בהכרח קשור לחוויה אישית. למשל, אתה יודע שהמגדל הגבוה בעולם שוכן בדובאי ושמו בורג' ח'ליפה – גם אם לא ביקרת שם. אין בהכרח קשר לאירוע אישי אלא לידע מושגי כללי. לכן בעלי זיכרון אוטוביוגרפי עילאי לא מאופיינים בהכרח ברמת אינטליגנציה גבוהה יותר מאחרים".
לדבריו של עניאל, המימד המשמעותי ביותר בהיפרתימזיה הוא דווקא לא הקוגניטיבי אלא הרגשי. "מה שמאוד בולט בתופעה הזאת הוא העומס הרגשי הכבד שחלק מהאנשים הללו חווים", הוא מסביר. "המחקר בנושא מנסה להתחקות אחר התופעה, לא רק כדי לשפר את ההבנה המדעית על מנגנוני הזיכרון והשכחה במוח האנושי, אלא גם כדי לפתח בעתיד התערבויות טיפוליות שיעזרו לבעלי זיכרון אוטוביוגרפי עילאי להתמודד עם העומס הרגשי הכרוך ביכולת הזאת".
כדי להמחיש, עניאל מציג דוגמה מהחיים: "אם אדם רגיל ישכח מריבה או עלבון מלפני עשר שנים, באופן שיסייע לו להמשיך ולתפקד באופן תקין, בעל זיכרון אוטוביוגרפי עילאי יתקשה מאוד, ולעיתים כלל לא יצליח לשכוח את האירוע . כאן למעשה בא לידי ביטוי רכיב קוגניטיבי נוסף והוא של חזרתיות מחשבית. הביטוי לכך הוא בשליפה בלתי רצונית של זיכרונות מהעבר, שקשורים לאירועים ולחוויות, באופן שמחזק את עקבות הזיכרון מהאירוע שוב ושוב".
5 צפייה בגלריה
המטרה: לשפר את ההבנה המדעית על מנגנוני הזיכרון והשכחה במוח האנושי
(צילום: shutterstock)
מדוע זה קורה? "התשובה טמונה במנגנוני הזיכרון והשיכחה במוח האדם. מסביר עניאל. "אחד מהם קשור למבנה מוחי הנקרא היפוקמפוס, שאחראי על רכישת הזיכרונות החדשים שלנו ועל העברת חלקם הקטן באופן סלקטיבי אל הזיכרון לטווח הארוך. לצד זאת, הקשרים העצביים המייצגים את כל הידע שלנו הולכים ונחלשים כל עוד המידע לא בשימוש וההפך, מה שלמעשה מסביר את השיכחה. על פי שהמחקר בנושא מראה מנגנונים אלה פועלים בצורה שונה אצל בעלי זיכרון אוטוביוגרפי עילאי. בהקשר לכך חשוב להדגיש, שהשכחה היא אחת המתנות הנפלאות והגדולות ביותר שהמוח האנושי קיבל".
מה אתה באופן אישי לוקח מהמחקר הזה לגבי האופן שבו אנחנו מתייחסים לחוויות העבר שלנו?
"המחקר הזה מחזק את התובנה שהזיכרון שלנו פועל באופן מאוד סלקטיבי, שהוא בעצם מנפה באופן אוטונומי זיכרונות שאנחנו לא נדרשים לשמר לאורך זמן, ולצד זאת נותן מקום ותשומת לב ברמה גבוהה יותר למידע שחשוב לנו להפוך אותו לידע ולשמר אותו לאורך זמן. במילים אחרות, אחת הדרכים של המוח לזכור טוב יותר את מה שחשוב היא לשכוח את מה שלא חשוב."
