תקופה לא פשוטה עוברת על כולנו, וכשאני אומרת "תקופה", אני בעצם מתכוונת לשנים ארוכות ומורכבות שהתחילו אי שם במגפה עולמית ב-2020, המשיכו לטבח 7 באוקטובר והסתיימו (או שלא) במבצעים עם שמות מפוארים וסבבי לחימה ששלחו אותנו למקלטים. אנחנו עייפים, מותשים ונמצאים במאבק בלתי פוסק להחזיר אותנו ואת הילדים שלנו למעין שגרה שבירה שמי יודע כמה זמן היא תחזיק.
בישראל 2026 לרוב המתבגרים אין מושג מה זה אומר "שנת לימודים רציפה". הם מתחילים אותה בספטמבר אבל מתישהו מוצאים את עצמם בבית, בלי מסגרת, בלי מעטפת ועם כל מיני הקלות בבגרויות. פלא שלא מתחשק להם להכין שיעורי בית או ללמוד למבחנים שסביר להניח שלא יתקיימו לעולם? ובכל זאת, בתוך הסיטואציה הבלתי אפשרית הזו יש בני נוער שאיכשהו מצליחים להתעלות על עצמם. הם נמצאים על מסלול המצוינות, שבו הם דוחפים עצמם להצלחה ללא הרף, הן בשגרה והן במצבי חירום עם חוסר ודאות מתמשך.
לקראת "שבוע המצוינות הישראלית 2026"- מהלך לאומי רחב היקף בהובלת קרן טראמפ ובשיתוף מאות ארגונים, שיתקיים במהלך שבוע הבא (26/4–1/5), עולה השאלה כיצד בני נוער אלו מצליחים לייצר לעצמם שגרה תובענית ללא מעטפת חיצונית יציבה, איך שומרים על מוטיבציה והתמדה בתוך מציאות משתנה, ואיך הם מתמודדים עם העומס הלימודי והרגשי?
"התביישתי לבקש עזרה"
אליסאר ביבאר, דרוזית בת 18 מכפר יאנוח ג'ת, היא תלמידת י"ב בכיתת מחוננים בביה"ס אורט שלומי, ושגרירה בתוכנית LEAD לפיתוח מנהיגות. בזמנה הפנוי היא מתנדבת בחמ"ל האזרחי הדרוזי, פועלת להעלאת מודעות למצב בני הקהילה בסוריה, מתנדבת במד"א, מנגנת בכינור ומציירת: "מאז שהייתי ילדה קטנה תמיד רציתי להיות מנהיגה, ולעשות דברים משמעותיים", היא אומרת, "אבל חשבתי שאלה דברים שעושים רק כשנהיים יותר מבוגרים, ולא האמנתי שאצליח לעשות משהו משמעותי בגיל צעיר. הייתי בטוחה שכדי להשיג את המטרות שלי, כל מה שאני יכולה לעשות כילדה קטנה או כנערה זה פשוט ללמוד".
ושלא תבינו לא נכון, כשביבאר מדברת על לימודים היא מדברת על הצטיינות כמובן. היא בוגרת תוכנית The Nir school of the heart, מטעם אוניברסיטת הרווארד, המשלבת לימודי קרדיולוגיה ומדעים עם מפגשים חברתיים רב תרבותיים בין בני נוער מישראל למדינות שכנות לישראל. הדרך למסלול הזה, מציינת ביבאר, לא הייתה קלה: "התחלתי לימודי מחוננים בכיתה ז', ולא ידעתי משפט בעברית. הייתי הנערה הראשונה מהכפר שלי שהתקבלה לשם", היא מספרת, "הגעתי לסביבה חדשה, אני דרוזית וכולם יהודים. פתאום את מגיעה לכיתה חדשה, מקום חדש, לא מכירה אף אחד, לא את השפה, ולא את הילדים. באותה תקופה גם התביישתי לבקש עזרה כי ביסודי הייתי עם ציונים גבוהים, תמיד מקום ראשון או שני".
כשהתקבלתי לביה"ס למחוננים היו אנשים שאמרו לאבא שלי לא לשלוח אותי לשם - מה פתאום שהבת שלך תלמד בבי"ס יהודי? גם אמרו שהציונים שלי ירדו, אבל אבא שלי נתן לי אפשרות לבחור
איך התמודדת?
"היה לי קשה, והיו פעמים שרציתי לוותר. היו ימים שהלכתי לישון רק ב-3 בלילה כי כל הזמן למדתי. בכל התקופה הזאת, וגם עכשיו, המשפחה שלי מאוד תמכה. כשהתקבלתי לביה"ס למחוננים היו אנשים שאמרו לאבא שלי לא לשלוח אותי לשם - מה פתאום שהבת שלך תלמד בבי"ס יהודי? גם אמרו שהציונים שלי ירדו, אבל אבא שלי נתן לי אפשרות לבחור. ההורים שלי עוזרים לי בכל מה שאני צריכה כדי להצליח, והם מאוד גאים בי. במהלך הזמן גם למדתי לבקש עזרה כשאני צריכה" .
מההתמודדות הלא פשוטה הזאת נולדו רעיונות לשני פרויקטים ייחודיים שהיא יזמה במסגרת תוכנית LEAD לפיתוח מנהיגות. הראשון מבניהם הוא פרויקט "דופק אחד" בשיתוף הפקולטה לרפואה בטכניון, שמנגיש את עולם הרפואה לבני נוער, והשני הוא "דרוזים ברפואה", בשיתוף עמותת "בריאות, מחקר ומדע" שנמצא עכשיו בתהליך הקמה ומיועד לצעירים וצעירות דרוזים שחולמים ללמוד רפואה: "לפני שנתיים חברה טובה המליצה עלי לתוכנית בלי להגיד לי", מספרת ביבאר, " עשיתי מיונים, התקבלתי, ומשהו בלב אמר לי ללכת על זה. בעצם שני הפרויקטים האלו התחילו מהסיפור האישי שלי, מההתמודדויות שלי עם חוסר ידע לגבי עולם הרפואה, לצד היכרות בין בני נוער מרקעים מגוונים בחברה הישראלית, ורצון ליצור קהילה עבור צעירים וצעירות דרוזים שחולמים ללמוד רפואה".
מה האתגרים שאת מתמודדת עימם כיום?
"יש המון עומס, ויש מחירים שאני משלמת: בלימודים וגם במנהיגות. בתקופת המבחנים, למשל, אני עובדת על הפרויקטים בזמן ההפסקות, ולפעמים אני שמה מבחנים בצד ועובדת על הפרויקט. אני כל הזמן צריכה לאזן. השאלה היא לא כמה את יודעת לסדר את הזמן אלא עד כמה את רוצה כל דבר. היה לנו כנס ב-LEAD והוא נפל על המסע בפולין. היה לי קשה לבחור אבל בסוף החלטתי להצטרף למסע בפולין. למרות שאני לא יהודייה חשוב לי מאוד להבין את ההיסטוריה".
במלחמה הזאת למדנו בזום. קשה ללמוד תחת בומים, כשהבית רועד, במיוחד בשלומי כי זה ליד הגבול. היו ימים שלא הצלחתי ללמוד בכלל. לפעמים זה עדיין קורה אבל עושים מה שיכולים, בעיקר אם את רוצה להתקדם. העתיד שלי לא מובן מאליו, אני צריכה לעבוד מאד קשה בשבילו
יש לך זמן להיפגש עם חברות?
"רוב החברות שלי הן מ- LEAD או מכיתת המחוננים אז גם להן אין הרבה זמן אבל אנחנו משתדלות להיפגש אחת לכמה חודשים, ומדברות בטלפון כל יום-יומיים. את צריכה לבחור חברות שמבינות אותך, כאלו שאת יודעת שגם אם את בתקופה עמוסה אתן תישארו חברות".
איך ממשיכים להצטיין במציאות כזאת מעורערת?
"כנערה בצפון זה מאוד קשה ללמוד, במיוחד בשלומי כי זה ליד הגבול. במלחמה הזאת למדנו בזום. במלחמה שלפניה הייתי בתחילת התיכון, ופינו את כל בית הספר שלי למשך שנה וחצי. כל יום נסענו ללמוד בקריית חיים וגם בכרמיאל. היו הרבה נסיעות, לא הייתה שגרה או אווירה של תיכון, זה ממש התפספס. גם קשה ללמוד תחת בומים, כשהבית רועד. היו תקופות בתחילת המלחמה שלא הצלחתי ללמוד בכלל. לפעמים זה עדיין קורה ויש פרויקטים שלא יוצאים לפועל אבל עושים מה שיכולים, בעיקר אם את רוצה לשנות את המציאות, להתקדם. העתיד שלי לא מובן מאליו, אני צריכה לעבוד מאד קשה בשבילו".
אילו תגובות את מקבלת מהסביבה ?
"יש הרבה תגובות חיוביות. כשהתראיינתי בערוץ הכנסת, ואנשים עצרו אותי ברחוב, והחמיאו לי. כיף לראות את העידוד של המשפחה, החברים, ושל העדה. המון אנשים מהעדה שלחו לי הודעות וזה מחמם את הלב. היו, כמובן, גם תגובות שליליות אבל אני מסתכלת על חצי הכוס המלאה. אם יש ביקורת בונה אני מקבלת אותה, אבל אם יש סתם תגובות רעות אני שמה אותן בצד. מבחינתי, לא משנה עד כמה זה קשה, בסופו של דבר הכול חולף ויהיה תוצר סופי. יש לנו את הזכות לבחור את העתיד שלנו, וזה לא מובן מאליו. זה קשה ומאתגר אבל אם יש הזדמנות צריך לעשות איתה משהו, גם בשבילנו וגם בשל החברה. אנחנו דור העתיד, בסוף הכול בידיים שלנו".
המטרה: לסיים תואר ראשון לפני גיל 18
ואם מדברים על דור העתיד אז הנה אורן צציק, בן 16 תלמיד כיתה י’ במסלול למחוננים בבית הספר אוסטרובסקי ברעננה, שהחל ללמוד לתואר ראשון במדעי המחשב באוניברסיטה הפתוחה עוד בכיתה ט’. מה עוד? ספורטאי פריזבי תחרותי, ועד לאחרונה גם מתנדב עם קשישים: "מאז שהייתי ילד קטן אבא שלי היה מנסה לכוון אותי להצלחה, לעשות כמה שיותר דברים ולנצל את הזמן כמה שיותר טוב", מספר צציק, "מבחינתי, אני פשוט נהנה ללמוד דברים חדשים, ספורט זה תמיד כיף לי, והכרתי ככה עוד חברים. המטרה שלי כרגע היא לסיים תואר עוד לפני הגיוס לצה״ל".
אבל לא תמיד הכול פשוט, במיוחד כשמדובר בנער בן 16 שרוצה שיהיו לו גם חיי חברה: "לפעמים יוצא שאני צריך ללמוד למבחן באוניברסיטה, וחברים שלי רוצים להיפגש אז אני צריך להחליט מה אני עושה", הוא מספר, "זאת החלטה קשה, בעיקר בתקופת מבחנים, וסוף סימסטר, כי אני צריך ללמוד, ומצד שני חשוב לי לשמור על קשר עם חברים".
איך מספיקים לעשות הכול?
"אני מתכנן את הלו"ז מראש ובודק מה דחוף. קודם כל אני מסתכל על מה קורה באוניברסיטה, ולפי זה בונה את השבוע. אם משהו משתנה אז אני שואל את עצמי מה העדיפות הראשונה. ברור שאם משהו דחוף צץ אז אני אשים אותו בראש סדר העדיפויות. השיעורים באוניברסיטה הם מוקלטים ואני יכול ללמוד אותם בזמן שלי.
"האמת היא שהמלחמה קצת עזרה לי כי היא נתנה לי יותר זמן חופשי - גם ללמידה וגם להיפגש עם חברים. עשיתי לעצמי סוג של שגרה. כל יום נפגשתי עם חברים, השתתפתי בשיעורים של בית הספר בזום ואז המשכתי ללימודים של האוניברסיטה. עכשיו יותר קשה בגלל שצריך להגיע פיזית לביה"ס, ויש השנה בגרויות".
אתה מרגיש לפעמים תחושה של לחץ מתוך רצון להוכיח את עצמך?
"לפעמים אני מרגיש שמצפים ממני ,ואני לא רוצה לאכזב אז אני עושה כמה שיותר טוב. לפעמים זה פחות מצליח – אם יש לי יום שאני בבאסה אז או שאני נפגש עם חברים או סתם מבזבז את היום, נגיד צופה בנטפליקס, אבל זה לא קורה הרבה".
אליפות אירופה בגיל 7
אלירן שילון רהב, בן 14 ותלמיד כיתה ח' ממושב מאור באזור השרון, מתחרה בשחמט תחת התאחדות אילת לענפי ספורט שאינם אולימפיים, זוכה מדליית ארד באליפות אירופה, מספר שהרצון והמוטיבציה להצטיינות טמונים בו מגיל צעיר: "אובחנתי כילד מחונן ואבא שלי רצה שאלמד משהו שמפתח את המוח. כבר בגיל חמש וחצי הצטרפתי לחוג שחמט, ואהבתי את זה. בגיל 7 לקחתי את אליפות אירופה, בגיל 10 אליפות עולם, בגיל 12 אליפות עולם, ולפני שנה מדליית ארד באליפות אירופה עד גיל 14. התחלתי לקבל מלגות מארגון השחמט הישראלי, ונתנו לי מורה מחו"ל.
למה דווקא שחמט?
"אני משתעמם יחסית מהר ושחמט זה משחק מאוד מסובך. זה נחמד שיש משהו מעניין ומאתגר לחשוב עליו במשך ימים, כזה שאתה יכול להמשיך לחשוב עליו עוד ועוד כי יש מיליון אפשריות. אם אתה מבין את המשחק הוא כיפי. בשנים האחרונות יש מלא שחקנים חדשים, ואפשרויות לשחק גם באינטרנט. זה אף פעם לא משעמם או נמאס".
בסין יש בית ספר שלם שזה מה שהתלמידים עושים שם, רק לומדים שחמט. הם מתחזקים ממש מהר, והדרך היחידה להתמודד עם זה היא כל הזמן להשתפר. זה אומר שחייבים להמשיך להתאמן כל הזמן, גם בקורונה, גם במלחמה
אז אמנם המשחק לא נמאס עליו אבל יש תקופות שהכול נהיה קצת יותר קשה, במיוחד כשהמצב הביטחוני מעורער: "כל שחקן בטופ העולמי בגיל שלי עובד קשה. יש הרבה מתחרים, ויש כאלו שמשקיעים רק בזה ולא עושים שום דבר אחר", הוא מסביר, "נגיד בסין יש בית ספר שלם שזה מה שהתלמידים עושים שם, רק לומדים שחמט. הם מתחזקים ממש מהר, והדרך היחידה להתמודד עם זה היא כל הזמן להשתפר. זה אומר שחייבים להמשיך להתאמן כל הזמן, גם בקורונה, גם במלחמה. זה קשה אבל תמיד אפשר ללמוד בבית. אני לומד שחמט מקריאה בספרים, ואני גם צופה בתחרויות. בקורונה לא היו תחרויות, הייתי יותר קטן ולא יכולתי להיות כל היום מול ספרים. היה חסר לי להתחרות ולפגוש אנשים פנים מול פנים. גם במלחמה הקודמת וגם עכשיו כמעט לא היו תחרויות, אבל עכשיו מתחילים לחזור".
במקביל לשחמט, הוא גם עושה הרבה ספורט. ההשקעה בספורט, הוא מסביר, היא חלק מהמצוינות עצמה: "אני חושב שלא צריך להשקיע את כל החיים רק בדבר אחד, וחוץ מזה כדאי לעשות ספורט כי זה משהו שמאד תורם להצלחה, ולי אישית זה גם עוזר להתרכז", הוא אומר, "זה לא פשוט לשבת חמש שעות רצוף במשחק שחמט, בלי לאבד את זה. אני משקיע בספורט הרבה שעות, ועושה נינג'ה קליסטניקס (שיטת אימון כוח המבוססת על משקל גוף ללא משקולות חיצוניות). אני מתאמן לבד, עם ציוד שלי, ואני גם בנבחרת נינג'ה. זה כיפי ולא מכביד עליי, אני נהנה".
8 צפייה בגלריה
''לא פשוט לשבת חמש שעות רצוף במשחק שחמט, בלי לאבד את זה". אלירן שילון רהב
(צילום: אלבום ביתי)
בסופו של דבר, הוא אומר, הכול עניין של בחירה, גם כשיש לו"ז צפוף: "צריך לדעת לסדר את הזמנים, ולתת מקום לעוד דברים בחיים. אם אני מוודא מראש מה אני מספיק ומתי - אז אני בסדר. התחייבתי ללמוד שחמט כמה שעות ביום, ויש לי גם שיעורים מהמאמן שלי מחו"ל. פעם בחודש-חודשיים אבא שלי ואני נוסעים ביחד לתחרות בחו"ל, ואח"כ אני משלים לימודים. כמובן, צריך לתאם הכול עם ביה"ס, להסביר מה קורה, ולהשלים את החומר. המזל שלי הוא שאני לומד למבחנים די מהר".
