למגפה הזאת אין בדיקות דם או צילומי הדמיה שיכולים לאבחן אותה, אבל כל מי שחווה אותה יודע לזהות אותה מיד: היא מכבידה על הנשימה, מקפיאה את הלב, מרוקנת את העיניים מהברק שלהן. היא לא נמדדת במעבדה, אלא בשעות הארוכות שבהן אין עם מי לדבר, ברגעים הקטנים שבהם השקט צורם יותר מכל צליל.
בדידות היא המחלה השקופה של זמננו: נוכחת בכל מקום ואיש אינו מדבר עליה. היא חודרת לכל שכבות החברה: צעירים ומבוגרים, רווקים, הורים, אלמנים, בני דור ה-Z שחיים מול המסך ובני שמונים שמחכים לטלפון שלא מצלצל. היא לא מתפרצת בבת אחת, אלא מחלחלת לאט-לאט וגובה את המחיר ההרסני שלה. ושלא תטעו, יש לה מחיר גדול: מחקרים כבר מראים מה שהלב ידע מזמן: הבדידות לא שוברת רק את הנפש, היא פוגעת ממש בגוף.
לפי ד"ר עידית גוטמן, פסיכולוגית קלינית מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, ההגדרה של בדידות חמקמקה. "מדובר בתחושה סובייקטיבית של אדם שאינו שבע רצון מהיחסים החברתיים שיש לו", היא אומרת, "זה נמדד בכל מיני דרכים. למשל, בשאלה האם אתה מרגיש בודד, אך לפעמים גם בשאלות קצת יותר עקיפות: האם אתה מרגיש שיש אנשים בחייך שאתה יכול לדבר איתם על הדברים שחשובים לך?". היא מוסיפה כי יש מתאם מאוד גדול בין בדידות לבין בידוד. אך ממהרת להסביר את השוני: "תיאורטית זה לא אותו דבר. אדם יכול להיות לבד אבל לא להרגיש בודד, או להיפך - להיות מוקף אנשים אבל להרגיש נורא בודד".
ד"ר עידית גוטמן, פסיכולוגית קלינית: "בדידות כשלעצמה היא גורם לחץ. להיות בודד מכניס אותך לסטרס. הגוף מגיב לבדידות או לדחייה חברתית בדיוק כמו שהוא מגיב לכאב"
אך מעבר לצד הנפשי הכואב, מאחורי התחושה הזאת מסתתר מנגנון ביולוגי אמיתי. הגוף, כך מסתבר, מגיב לבדידות כמו שהוא מגיב למצב של סכנה או סטרס מתמשך. היא לא רק "בלב" – היא מתרחשת בכל מערכת פיזיולוגית כמעט, ומשנה את הדרך שבה אנחנו ישנים, נושמים, מרפאים פצעים ואפילו חווים כאב.
השלכות פיזיות ברורות
בקרב אנשים בודדים יש הידרדרות בשינה עם כל ההשלכות הבריאותיות הכרוכות בזה. מבחינת גירוי קוגניטיבי, למשל, לאנשים בודדים יותר סיכוי להידרדר קוגניטיבית, לפתח דמנציה, לסבול מבעיות בזיכרון. יש גם ירידה באוקסיטוצין -נוירופפטיד שהוא חלק מרכזי בחיי חברה וקשור גם במגע אנושי, מגע עור בעור", אומרת ד"ר גוטמן. "מתפתחת תחושת קהות: אנשים פחות מרגישים כאב, כתגובה הגנתית של הגוף מפני לחץ קיצוני. נכון שלפעמים במצבי חירום, רק אחרי שנגמרת הדרמה פתאום קולטים שיש להם פצע שהם לא הרגישו? הם פשוט רצו דרך הכאב, מרוב הישרדות הם לא שמו לב".
אך זוהי רק דוגמה אחת מיני רבות. לפי ד"ר גוטמן, במובן הפיזי בדידות מתנהגת כמו מחלה לכל דבר. כשהיא נמשכת, הגוף נכנס למצב חירום מתמשך. "בדידות כשלעצמה היא גורם לחץ. להיות בודד מכניס אותך לסטרס. הגוף מגיב לבדידות או לדחייה חברתית בדיוק כמו שהוא מגיב לכאב".
במחקרים שנעשו, היא מספרת, נמצא שאפילו דחייה חברתית מזויפת הפעילה במוח את אותם אזורים שאחראים על תחושת כאב. "הכניסו אנשים לסורק שבודק את פעילות המוח ונתנו להם תחושה מזויפת שלא משתפים אותם במשחק התמסרות דמיוני - אזורי מוח שקשורים לכאב נדלקו אצלם וכאב הוא לא בריא לגוף", היא אומרת. "המוח לא יודע להבדיל בין כאב רגשי לכאב גופני, והתגובה הפיזית בהתאם: עייפות, ירידה באנרגיה ובתפקוד מערכת החיסון".
אלא שההשפעות ניכרות גם בהתנהגות. “במחקרים ראו שאנשים שחווים בדידות נוטים לנחם את עצמם באוכל מתוק. הם פשוט צורכים יותר סוכר. וגם בחיי היומיום אפשר לראות את זה: אנשים שיש להם חוג חברתי פעיל שומרים יותר על עצמם: יש להם בשביל מי לקום, בשביל מי להתלבש, בשביל מי לדאוג. אנשים בודדים - אין מי שיראה אותם, אין מי שידאג להם".
ולפעמים הבדידות גם יכולה לשבור את הלב. לא רק באופן מטאפורי, אלא כפגיעה פיזית של ממש. "תסמונת הלב השבור, למשל, היא לא ביטוי פיוטי אלא מצב רפואי אמיתי", אומרת ד"ר גוטמן. “אנשים שאיבדו אדם יקר, הסיכון שלהם לתמותה עולה משמעותית. זה קורה כי אין לך את מי שאתה ישן איתו, אוכל איתו, נושם איתו. אנחנו יצורים חברתיים. אנחנו צריכים מישהו לידנו כמו שאנחנו צריכים חמצן".
"מדברים על זה שלחוש בודד זה שווה ערך לעישון של 15 סיגריות ביום. זה יותר מסוכן מאלכוהוליזם, ולפי מטא-אנליזות - פי שניים יותר מסוכן מהשמנה"
לדבריה, זה גם מה שמסביר את התופעה הכואבת שמגיעה אחרי אלמנות פתאומית. "אנחנו רואים את זה שוב ושוב – בן זוג שמתאלמן, ונפטר חודשים ספורים אחר כך. זה אלמנט פיזיולוגי. שינויים אמיתיים בלב עצמו, בתפקוד שלו, שעלולים להתרחש בשנה שלאחר ההתאלמנות".
אם עד עכשיו דיברנו על בדידות כמחלה, הרי שהמספרים מציירים אותה כמגפה רפואית של ממש. מה שבעבר נחשב "כאב בלב" או "געגוע אנושי" הפך בעשורים האחרונים לנושא מחקר של רופאים, אפידמיולוגים ופסיכולוגים ברחבי העולם. הנתונים מצמררים: הבדידות הורגת.
“דבר ראשון", אומרת ד"ר גוטמן, "בגלל שההשלכות הבריאותיות נעשו יותר ויותר מדידות. מדברים על זה שלחוש בודד זה שווה ערך לעישון של 15 סיגריות ביום. זה יותר מסוכן מאלכוהוליזם, ולפי מטא-אנליזות - פי שניים יותר מסוכן מהשמנה. כולם כל הזמן טורחים להיות מודאגים מהשמנה, אבל מבחינה בריאותית, עדיף לצאת לעשן עם חברים או לשתות איתם או לאכול איתם יותר מדי מאשר להרגיש בודד".
ומעבר לסטטיסטיקות, לדבריה, ההשלכות חורגות לכל תחום אפשרי של החיים. "אנשים בודדים ישנים פחות טוב, אוכלים פחות בריא, פחות שומרים על הבריאות, יש להם פחות סיכוי להתאושש מאירועי בריאות. מחקרים מצאו כי אנשים שהשתמשו יותר פעמים במילה ‘אני’ ופחות פעמים במילים ‘אנחנו’ או במילים שמתארות קבוצה בממוצע חיו חמש שנות חיים פחות, עם הבדל של שלושים אחוז בתמותה בין הבודדים ללא-בודדים בקצוות".
עודף קשרים וירטואליים
לאור הנתונים האלה עולה פרדוקס שכמעט בלתי נתפס: דווקא בעידן שבו אנחנו מחוברים יותר מאי פעם – מוקפים בקבוצות וואטסאפ, בקהילות אונליין ובפידים שמרצדים בלי הפסקה – תחושת הבדידות הולכת ומעמיקה. לכאורה, מעולם לא היה פשוט כל כך לדבר עם אדם אחר: מספיקת לחיצה אחת כדי לשלוח הודעה, שיתוף או לב קטן באינסטגרם. אבל נדמה כי משהו בסיסי הלך לאיבוד בדרך. אנחנו יכולים לנהל שיחה עם אדם בצד השני של העולם, אבל מתקשים להרים עיניים ממסך כשמישהו יושב מולנו.
ד"ר גוטמן מסבירה שדווקא עודף הקשרים הווירטואליים הוא חלק מהבעיה. “נוכחות וירטואלית אינה נוכחות בין-אישית פנים אל פנים", היא אומרת. "וכל מה שיגידו לך שה- AI יכול להחליף את החבר הטוב שלך כנראה לא באמת נכון. אנשים צריכים מגע וצריכים סנכרון ביולוגי שקורה כשמתקשרים פנים מול פנים, ממש ברמה של פעילות הלב שמתאימה את עצמה למי שמולך ולפעילות המוח. למגע יש חשיבות אדירה, ואת כל אלה אין בפייסבוק".
אבל לא רק הטכנולוגיה אשמה, היא מדגישה, אלא גם שינוי עמוק באופן שבו אנחנו בוחרים לחיות: "בשנים האחרונות יש יותר ויותר ירידה במחויבות, וגם את האשליה שאפשר לשמור על קשר ממרחק וזה יהיה אותו דבר. גם לזה יש מחיר. היום אתה מהגר לארץ אחרת – מערכת היחסים שלך עם סבתא שנשארה מאחור היא לא אותו דבר. קשרים מרחוק הם קשרים שקשה לשמר.
"בעידן שבו לכל אחד יש מסך משלו ולא רואים אחד את השני, אדם יכול להיות ‘נווד אלקטרוני’ – פשוט לקום ולטוס לצד השני של העולם, ועדיין להרוויח ולשמר היבטים טכניים ופרטיים של משכורת וכו'. אז לאנשים נהיה יותר ויותר קל להיפרד מהקהילה, מהשכנים, מהחברים. זה נהיה טכנית יותר פשוט והרבה יותר נורמטיבי - וזה גובה מחירים".
"כל דבר שהוא קבוע וסדיר, שבו תפגוש את אותם אנשים, זו ההתחלה הכי חשובה, כי אחד הקריטריונים הכי חשובים לחברויות זה זמן. תראה את זה אצל ילדים. הילדים שהיו חברים שלך בילדות היו אלה שפשוט בילית איתם זמן"
באשר למדינה שלנו, לא צריך מחקרים כדי להבין שמשהו השתנה כאן. בשנים האחרונות נדמה שאנשים מדברים פחות, סומכים פחות, ומרגישים יותר לבד - גם כשהם מוקפים. הבדידות כבר לא יוצאת דופן, אלא מצב הרוח הלאומי. אנשים מדווחים על קושי להיפתח, על תחושת נתק, על עייפות רגשית. נדמה שכל אחד עסוק בהישרדות שלו.
"אני חושבת שזה התחיל בקורונה והחמיר עם המלחמה", אומרת ד"ר גוטמן. “יש פחות תחושת סולידריות ואחווה הדדית. מה שקרה זה שאנשים איבדו את הקהילה שלהם: קיבוצים פונו בצפון, אנשים עזבו יישובים בגלל דעות פוליטיות שונות. אחרים נפרדו מחברים שהיגרו, איבדו עבודות, התרחקו מהחברים של האקס שהתגרשו ממנו. הייתה עלייה בגירושים בישראל בעקבות המלחמה".
לדבריה, גם אם נדמה שהסיבה לבדידות היא ביטחונית או כלכלית, היא כמעט תמיד אנושית. "באופן כללי, גורם הלחץ הראשון במעלה אצל בני אדם הוא בני אדם אחרים. אם תחשוב לרגע מה הדברים שמלחיצים אותך בחיים אולי תחשוב על בריאות או כסף, אבל אצל רוב האנשים מאחורי כל זה מסתתר בן אדם אחר. למשל, גירושים זה גורם לחץ אדיר שכולל סיכונים בריאותיים משמעותיים. פיטורים או אבטלה, למשל, כשאין לך את החבר'ה בפינת הקפה, זה יותר משמעותי מאשר אם אתה מקבל את דמי האבטלה. אם אין לך את המסגרת הזאת של בני אדם שאתה אומר להם שלום כל בוקר, ושמחכים שתגיע וישימו לב אם תיעלם, זה ממש משפיע על הרווחה, גם הפיזית וגם הנפשית".
קהילה היא קריטית
אבל גם לתרבות יש תפקיד. בישראל, אומרת ד"ר גוטמן, תחושת בדידות חמורה שכיחה הרבה יותר מאשר בארצות הברית. "שם הציפיות מאנשים נמוכות יותר. כאן יש איזו תחושת 'משפחתולוגיה', איזו הנחה שכולם עם החבר מהתיכון, שלכולם יש חברות כמו אחיות, קבוצה של כדורסל שמשחקים כל שישי-שבת - ורק אתה בחוץ. הציפיות הן גרנדיוזיות".
ולצד זה, יש מקומות שבהם בימים טובים יותר המרקם האנושי עדיין מצליח להחזיק. "הקיבוצים, דרך אגב, הם אזור ירוק. כלומר, כמו כל מיני איים אקזוטיים שבהם תוחלת החיים גבוהה יותר, כי יש בהם הרבה פחות בדידות והרבה קביעות ומחויבות", מסבירה ד"ר גוטמן. "אנשים קשישים לא נשארים לשבת לבד בבית כי קשה להם לצאת ולפגוש אף אחד. בקיבוצים, כל עוד אתה יכול אתה עובד, וזה אומר שאתה פעיל ושאתה בחוץ. וגם כשאתה לא, אתה עדיין חלק מהקהילה. אתה אוכל בחדר האוכל עם כולם.
"החיבורים הקהילתיים האלה, הטקסים האלה של היומיום, הם קריטיים לבריאות. בגלל זה קיבוצניקים מבוגרים הם בדרך כלל מאוד בריאים יחסית למרבית הקשישים. אנשים עירוניים, יש להם אולי בן משפחה שמבקר פעם בשבוע, כשכל שאר השבוע זה טלוויזיה, וזה לא מספיק".
4 צפייה בגלריה
''למבוגרים עירוניים, יש מבקר פעם בשבוע, שאר השבוע זה טלוויזיה''. בדידות
(צילום: shutterstock)
בסופו של דבר, אין פתרון קסם לבדידות. היא לא נעלמת ברגע, ולא מתפוגגת מנטפליקס או עוד לייק באינסטגרם. אבל ד"ר גוטמן אומרת שאפשר, וצריך, להתחיל בפעולות קטנות ופשוטות.
"צריך פשוט לפעול כדי ליצור קשרים", היא אומרת. "יש בזה משהו מאוד חיצוני, כמעט טכני - לצאת ולהיות בחברת אנשים. זה יכול להיות פרלמנט של חברים, חוג, קבוצת פייסבוק שמארגנת מפגש, מפגש מחזור, התנדבות בוועד הבית, בעמותה, או אפילו הפגנה או הצטרפות למפלגה שקרובה לליבך. כל דבר שהוא קבוע וסדיר, שבו תפגוש את אותם אנשים, זו ההתחלה הכי חשובה, כי אחד הקריטריונים הכי חשובים לחברויות זה זמן. תראה את זה אצל ילדים. הילדים שהיו חברים שלך בילדות היו אלה שפשוט בילית איתם זמן. השכן מהבניין, הילד מהכיתה, מי שפגשת שוב ושוב. יש ערך בהתמדה ובעקביות".
במילים אחרות, מי שמרגיש בודד צריך לחפש מקום שבו יש אנשים שדומים לו. "אם אתם אוהבים מוזיקה, חפשו מקהלה או חוג שוחרי מוזיקה. אם אתם אוהבים סלסה, לכו באופן קבוע לחוג מסוים. לא חשוב מה התחביב שלכם או מה קרוב ללבכם, מצאו מקום שבו יהיו אנשים כמוכם, ומשם באופן הדרגתי תצמח החברות", היא מדגישה, "אנשים שעושים ביחד דברים נוטים ליצור ביחד חוויות, וזה מחבר".
אבל אולי יותר מהכול, היא מוסיפה, צריך לשנות את נקודת המבט. "צריך להתפכח מהאשליה כאילו לכולם יש המון חברים, כאילו כולם כל הזמן מוזמנים וכל הזמן מציעים להם. הרשתות החברתיות משקרות - אנשים לא מעלים את הבדידות, הם מעלים את השופוני. והמיעוט שהוא באמת כוכב חברתי - הוא מיעוט. רוב האנשים הם לא כאלה. רובם צריכים לעבוד על זה, ליזום, להציע בעצמם – גם כשזה קשה. גם פסיכולוג הוא נקודת התחלה טובה, כדי לחשוב ביחד איך לעשות את זה".
