רוב ההורים מכירים את זה: הילד אוכל "כמה דברים קבועים", וכל דבר חדש מתקבל בפרצוף נגעל, דחיפה של הצלחת או "לא טעים לי" עוד לפני שטעם. חשוב להגיד כבר בהתחלה: בררנות באכילה היא תופעה שכיחה מאוד, ובגיל הרך (בעיקר סביב גילאי 2–4) היא אפילו יכולה להיות חלק נורמלי מההתפתחות. משרד הבריאות בישראל מתייחס לזה כתופעה מוכרת שלרוב חולפת, ומדגיש שגישה רגועה ו"האכלה קשובה" יכולה לעזור לילדים להיפתח למגוון רחב יותר של מזונות.
האתגר הוא לא רק "מה הילד אוכל", אלא איך אנחנו, ההורים, מגיבים, כי תגובות כמו לחץ, אולטימטומים או שוחד עלולות להפוך את הארוחה לזירת מאבק.
מאילו מזונות ילדים נוטים להימנע הכי הרבה, ומה עומד מאחורי זה?
ירקות - בעיקר ירוקים, מצליבים ומרים
ברוקולי, כרובית, קייל, עלים ירוקים, רבים מהילדים "מרגישים" בהם מרירות חזקה יותר. זו לא רק דרמה: אצל ילדים קיימת לעיתים רגישות גבוהה יותר לטעם מר, וזו אחת הסיבות שהם דוחים ירקות מסוימים (זה גם משתנה גנטית בין ילדים). בנוסף, מרקמים "סיביים" או "גרגיריים" יכולים להרתיע.
מאכלים עם מרקם מעורבב/לא צפוי
תבשילים, קציצות "עם דברים בפנים", מרקים עם חתיכות, סלטים קצוצים, אצל הרבה ילדים אי-הוודאות ("מה זה הגוש הזה?") היא טריגר לדחייה. מרקם הוא גורם מרכזי בסירוב מזון בגיל צעיר.
דגים ובשר
ריח, מרקם, עצמות/גידים, או "חוויית לעיסה" מאתגרת - כל אלה מעלים רתיעה. גם אם הערך התזונתי מעולה אם החוויה החושית לא נעימה, הילד יסרב.
קטניות ודגנים מלאים
עדשים/חומוס/שעועית, אורז מלא/קינואה – לעיתים נדחים בגלל מרקם "קמחי/גרגירי", צבע, או בגלל ניסיון לא מוצלח ראשון.
מזונות "נוגעים" בצלחת
יש ילדים שמסתדרים רק עם "הפרדה": פסטה לבד, מלפפון לבד. זה לא "פינוק" בהכרח; אצל חלק מהילדים זו דרך להפחית עומס חושי.
הדרך המדעית להתגבר: פחות לחץ, יותר חשיפה חכמה
הכלל החשוב ביותר: חשיפה חוזרת, בלי דרמה
מחקרי התערבות מראים שחשיפה חוזרת לטעימה היא אחת הדרכים היעילות ביותר להעלות קבלה של ירקות, ולעיתים נדרשות כ־10–15 חשיפות עד שמזון חדש הופך "סביר" לילד. משרד הבריאות וגם גופים קליניים בישראל מדגישים את עיקרון החשיפה החוזרת והגישה הרגועה.
למה "רק עוד ביס אחד בשביל אמא" לרוב לא עובד
מחקרים מצביעים על כך שלחץ לאכול לא בהכרח "מתקן בררנות", ולעיתים משמר מעגל של מתח בארוחות.
המסר: הורה אחראי על מה/מתי/איפה מוגש; הילד אחראי אם וכמה לאכול עקרון שמתכתב עם גישות של האכלה קשובה.
8 אסטרטגיות פרקטיות שעובדות (ושומרות על יחסים טובים עם אוכל)
1. שגרה קבועה של ארוחות ונשנושים
רעב מתון עוזר לנכונות לטעום. "נשנוש חופשי" כל היום מוריד מוטיבציה לארוחה.
2. צלחת "בטוחה" + תוספת קטנה חדשה
בכל ארוחה לפחות רכיב אחד שהילד אוכל בוודאות, ולידו רכיב חדש בכמות קטנה.
3. שינוי צורת ההגשה
אותו ירק, מרקם אחר: בטטה בתנור כצ’יפס, גזר מקלות, קישוא "צ’יפס". בתי חולים בישראל מציעים בדיוק את זה: לשנות הגשה כדי להוריד התנגדות.
4. מעורבות הילד: קנייה, שטיפה, ערבוב, חיתוך מותאם גיל
"אני הכנתי" מעלה סיכוי לטעימה. בסקירות על התערבויות נמצא שסדנאות/משחקים חושיים ומעורבות סביב אוכל יכולים לתמוך בפתיחות למזונות.
5. משחק חושי (בלי לחץ לאכול)
לאפשר לגעת, להריח, “לשחק” עם ירקות – זה מחזק היכרות ומפחית חשש.
6. מודלינג: שאתם תאכלו את זה באמת
ילדים לומדים מההתנהגות שלנו. ארוחה משפחתית קצרה ונעימה שווה יותר מאלף שכנועים.
7. שבח על התנסות, לא על "פינוי צלחת"
“כל הכבוד שטעמת” עדיף על “איזה ילד טוב שאכלת”. המטרה היא עידוד סקרנות, לא ציות.
8. "גשר" במקום "הסתרה"
במקום "להחביא ירקות" (שיכול לפגוע באמון אם מתגלה) אפשר להשתמש בגשר שקוף: רוטב עגבניות עשיר שמוסיפים לו עדשים כתומות, קציצה שבה "יש גם גזר מגורד" – ואז בהדרגה מעלים את הנראות. זה שומר גם על אמון וגם על התקדמות.
מתי זו כבר לא בררנות רגילה וצריך ייעוץ מקצועי?
כדאי לפנות לרופא ילדים/דיאטנית/מרפאת אכילה אם יש אחד או יותר מהבאים:
• ירידה/עצירה משמעותית בעלייה במשקל או בגובה, או חשד לחסרים תזונתיים.
• הימנעות קיצונית מקבוצות מזון רבות, חרדה סביב אוכל, הקאות/חנק תכופים, או מאבקים קשים מאוד בכל ארוחה.
• פגיעה תפקודית משמעותית (בית/גן/חיי משפחה סביב אוכל).
• חשד ל־ ARFID (הפרעת אכילה הימנעותית/מגבילה) – מצב שונה מבררנות “רגילה” ושכדאי לאבחן מקצועית. מחקרים מהשנים האחרונות מראים שזה קיים גם באוכלוסייה הכללית, אך האבחון דורש הערכה קלינית.
הכותבת היא דיאטנית מחוז מרכז במכבי שירותי בריאות
