כשעודד קב יוצא מהבית, הוא בודק שיש עליו ארנק, טלפון ושעון – אבל נעליים הן ממש לא חלק מרשימת הציוד. כבר כמה שנים שהוא מגיע יחף כמעט לכל מקום: לסופר, לפגישות עסקיות, לבית הכנסת, לחתונות ואפילו לאסיפות הורים. גם בתו דריה, בת 12, ובנו מדבר, בן שש וחצי, מעדיפים בדרך כלל להשאיר את הנעליים בבית. מיטל, אשתו, מצטרפת אליהם כשמזג האוויר נעים והמדרכות לא רותחות מחום, או רטובות משלוליות. רק הבן הגדול, עברי, שחקן כדורסל, מטבע הדברים, מבלה את רוב הזמן בנעלי ספורט – אם כי לאחרונה, גם הוא התחיל ללכת יותר יחף, או לפחות בסנדלי Barefoot (סנדלים דקים וגמישים ללא הגבהה בעקב, שמדמים ככל האפשר הליכה יחפה).
"אני ממש יחף בכל מקום", אומר עודד (45), שמתגורר בירוחם עם מיטל (40) ושלושת ילדיהם. השניים עומדים מאחורי מתחם הוולנס "בריאה", שבו הם מציעים בין היתר סדנאות נשימה, סאונד הילינג, אמבטיות קרח וריטריטים. ואם כל זה נשמע לכם מוכר, זה אולי משום שראיתם כבר את עודד ואת אורח החיים הייחודי שלו בתוכנית "בואו לאכול איתי" של כאן 11. "אני הולך בלי נעליים לבית כנסת, לחתונות, לפגישות עסקיות. אם אני רוכב על אופניים אני שם נעליים מטעמי בטיחות, ויש מקומות שמחייבים אותי לנעול משהו, אבל מבחינתי ברירת המחדל היא להיות יחף".
מרגישים את הקרקע. עודד ומיטל קב
(צילום: אוסף פרטי)
היום זו כבר שגרת החיים של המשפחה, אבל בתחילת הדרך המבטים ברחוב היו כמעט בלתי נמנעים. "אנשים היו מסתכלים עלינו, ולפעמים אפילו הציעו לי כסף כדי לקנות נעליים לילדים", מספרת מיטל. עודד צוחק: "אנשים מסתכלים עליי ורואים בן אדם שנראה לגמרי נורמטיבי – מגולח, מסופר, עם שעון ספורט ואז הם מגיעים לרגליים ופתאום משהו לא מסתדר להם. אני תמיד אומר שאם אשים חתיכת כפכף על הרגל, ברגע אחד אהפוך מבחינתם לאדם נורמלי".
"זה לא סתם גימיק"
משפחת קב ממש לא לבד. יש לא מעט משפחות ואנשים שבחרו להפוך את ההליכה היחפה מעניין ששמור לבית או לחוף הים לדרך חיים של ממש. הם מסתובבים יחפים בטבע, ברחובות, באירועים ולעיתים גם בעבודה. במקרה של עודד, הדרך ליחפנות התחילה לפני כעשור, דווקא בנעליים. "הכרתי את נעלי Barefoot עם חמש אצבעות ונדלקתי עליהן", הוא מספר. "בהתחלה כולם צחקו עליי. אחר כך התחלתי לקרוא ולחקור, קראתי את הספר 'נולדנו לרוץ' של כריסטופר מקדוגל, ובהדרגה התחלתי גם לרוץ יחף. לפני כחמש שנים הורדתי את הנעליים כמעט לחלוטין. היום התחושה של לנעול נעליים היא מבחינתי כמו לשים שקית על הראש".
מה מושך אותך בזה?
"זה לא גימיק מבחינתי. אני לא הולך יחף כדי שאנשים יסתכלו עליי. יש בזה תחושה של חיבור לסביבה. כשאתה הולך יחף, אתה שם לב לכל צעד, מסתכל איפה אתה דורך ומרגיש את הקרקע. זה הופך אותך להרבה יותר נוכח".
עודד קב: "לפני כמה ימים מדבר חזר עם קוץ ברגל. זה קורה. תמיד יש לנו פינצטה. בשש־שבע השנים שאני יחף, עם כל הקילומטרים שהלכתי, הייתה לי פעם אחת זכוכית ברגל שכמעט גרמה לי לפנות לטיפול רפואי. בסוף הוצאתי אותה לבד"
מבחינתו של עודד, המעבר ליחפנות לא היה רק שינוי באורח החיים, אלא גם נקודת מפנה מבחינה גופנית. "היו לי כאבי ברכיים במשך שנים, בעיקר בריצה", הוא מספר. "נולדתי עם איזושהי בעיה בברך וגדלתי איתה. מאז שעברתי לריצה ולהליכה יחפה, הכאבים נעלמו".
מיטל מספרת על חוויה דומה: "היה לי פלטפוס, הלכתי עם מדרסים וסבלתי מכאבים בכפות הרגליים. הייתה לי גם פציעת ברך מגיל 20 שהפריעה לי בהליכות ממושכות ובטיולים. היום אני כבר לא מרגישה את הדברים האלה".
ומה עם זכוכיות וקוצים? עודד מודה שפציעות קטנות קורות, אבל לדבריו לעיתים רחוקות. "לפני כמה ימים מדבר חזר עם קוץ ברגל. זה קורה. תמיד יש לנו פינצטה. בשש־שבע השנים שאני יחף, עם כל הקילומטרים שהלכתי, הייתה לי פעם אחת זכוכית ברגל שכמעט גרמה לי לפנות לטיפול רפואי. בסוף הוצאתי אותה לבד".
מיטל מוסיפה שהילדים פשוט התרגלו להביט בקרקע. "יש יותר מודעות לאיפה הולכים. אם נכנס קוץ, הם רגילים לעצור ולהוציא אותו. מבחינתם זה לא אירוע".
"ברירת המחדל היא להיות יחף". עודד קב עם הבת
(צילום: אוסף פרטי)
היחפות הייתה חלק מחייהם של הילדים כמעט מרגע שהתחילו ללכת. "אצל דריה כבר כמעט לא היו נעליים בכלל", מספרת מיטל. "היינו איתה שנה בהודו והיא הייתה שם יחפה. זה לא היה משהו שכפינו על הילדים, פשוט לא היה בבית עניין סביב נעליים".
גם היום דריה הולכת יחפה לבית הספר, לדבריהם באישור, ונועלת נעליים רק כשמחייבים אותה. "כשהיא הגיעה לצופים ואמרו לה שהיא חייבת להגיע עם נעליים, היא הודיעה שהיא עוזבת", מספרת מיטל.
"אם מקום לא יכול לקבל אותי יחפה, אולי הוא לא מתאים לי"
גם אצל ענת אסף (36) מירוחם, שמלווה משפחות סביב חיבור לטבע ומעבירה סדנאות בנושא, היחפות הפכה לחלק מהחיים. היא אם לארבעה, והיא ושלושה מילדיה הולכים רוב הזמן יחפים. "בטבע אנחנו תמיד יחפים, וגם בטיולים, באירועים ובנסיעות", היא אומרת. "רק בתנאים קיצוניים, כמו אספלט רותח בשיא הקיץ, אנחנו לפעמים נועלים משהו".
אחת מבנותיה, היא מדגישה, דווקא אוהבת מאוד נעליים. "יש לה סגנון משלה והיא אף פעם לא אהבה ללכת יחפה. מבחינתי זה בסדר גמור". גם בעלה הולך יחף רק בחלק מהזמן, בין היתר משום שעבודתו כמדריך טיולים ושירות המילואים שלו מחייבים אותו לעיתים לנעול נעליים מתאימות.
ענת אסף: "כשילד הולך ופתאום קצת חם לו, יש קוצים או יורד גשם, הוא נדרש להתמודד עם הטבע כמו שהוא. בעיניי זה מייצר חוסן. אנחנו חיים בעולם שבו אם חם מפעילים מזגן ואם קר מפעילים חימום. במגע ישיר עם הטבע יש התנסות אחרת"
ענת עצמה התחילה ללכת יחפה כבר בתיכון. "פשוט היה לי נעים יותר בלי נעליים", היא מספרת. "אבל קיבלתי מסרים שזה לא מקובל, שזה נראה זרוק או לא מכבד. גם להורים שלי זה לא תמיד היה פשוט".
זה גרם לך לא ללכת יחפה במקומות מסוימים?
"בהתחלה כן. אם הייתי עם חברות או קרוב לבית הייתי יחפה, ואם הייתי נוסעת לחתונה או להופעה הייתי נועלת נעליים. עם השנים השתחררתי מזה. הייתי צריכה לשאול את עצמי אם זה מספיק חשוב לי כדי להתמודד עם תשומת הלב".
"נעים לנו יותר בלי נעליים". הבת של ענת אסף
(צילום: אוסף פרטי)
היום לדבריה, הבחירה ללכת יחפה משפיעה גם על המקומות שאליהם היא בוחרת להגיע. "היה לי ראיון עבודה שהגעתי אליו יחפה וזה הפריע למנהל. מבחינתי זה היה בסדר, כנראה שלא אעבוד שם. מצד שני, השנה עבדתי בחווה עם נוער, עם כלים כבדים, ושם היה ברור לי שיש הצדקה בטיחותית לנעליים. לבשתי נעליים סגורות למרות שזה הרגיש לי חונק".
ומה לגבי הילדים? איך הם התחילו ללכת יחפים לכל מקום?
"כשהם היו קטנים פשוט לא מיהרנו לקנות להם נעליים. בשלב מסוים דאגנו שיהיה לכל אחד זוג בבית, אבל ברוב המקרים הם לא רצו לקחת אותו. לפני טיול ארוך במדבר אני אומרת להם: מי שרוצה נעליים, שייקח. בדרך כלל הם לא רוצים".
לא בורחים מהתמודדות. הבן של ענת אסף
(צילום: אוסף פרטי)
ענת רואה גם ערך בהתמודדות עם אי־נוחות. "כשילד הולך ופתאום קצת חם לו, יש קוצים או יורד גשם, הוא נדרש להתמודד עם הטבע כמו שהוא. בעיניי זה מייצר חוסן. אנחנו חיים בעולם שבו אם חם מפעילים מזגן ואם קר מפעילים חימום. במגע ישיר עם הטבע יש התנסות אחרת".
"חזרה לי התשוקה לרוץ"
רום כרמי (31), מתל אביב ובזוגיות, יוצר תוכן שמוכר ברשתות החברתיות כ"רום היחפן", נהג ללכת יחף מאז שהוא זוכר את עצמו. "גדלתי בקיבוץ ושם זה מובן מאליו ללכת יחף. רצנו בשדות יחפים", הוא מספר. "התקופה היחידה שבה באמת הייתי כל הזמן עם נעליים הייתה בשירות הסדיר בצבא, וסבלתי מאוד עם הנעליים הצבאיות".
אחרי השחרור נתקל בסיפורו של אבבה ביקילה, האצן האתיופי שזכה במרתון באולימפיאדת רומא ב־1960 כשהוא רץ יחף. "אמרתי לעצמי 'אם הוא יכול היה לרוץ מרתון יחף, למה שאנחנו לא נוכל?'. התחלתי לנעול סנדלים דקים, עברתי לנעלי Barefoot ואז לריצה יחפה לגמרי. ריצה יחפה שינתה לי את החיים והחזירה לי את התשוקה ואת העניין בריצה. מאז שאני רץ יחף אני גם לא סובל מפציעות עומס בברכיים כמו בעבר".
"אנשים לא ידעו איך לאכול אותי". רום היחפן
(צילום: קובי ב)
לדבריו, הוא הולך יחף כמעט לכל מקום, גם לחתונות, לאירועים ולהלוויות. "זו דרך החיים שלי", הוא אומר. "מבחינתי זו תחושת חופש".
אילו תגובות אתה מקבל?
"כשעברתי לגור בעיר, אנשים לא ידעו איך לאכול אותי. צחקו עליי הרבה בשנה הראשונה. אחר כך התחלתי ליצור תוכן בנושא, אנשים הכירו אותי וזה התחיל להיראות להם פחות מוזר".
יש מקומות שבהם בכל זאת תנעל נעליים?
"במילואים, כשנכנסים לשטח מבצעי, ברור שכן. שם אין בכלל שאלה. יש גם מקומות שלא מאפשרים להיכנס יחפים. אבל ביום־יום, אם אני יכול לבחור, אני מעדיף להיות יחף".
לצד היתרונות, רום מודה שהיחפות חושפת אותו יותר לקוצים, זכוכיות ולכלוך. הפתרון שלו פשוט: "אני משתדל לרוץ באור יום ולראות איפה אני דורך. כשאני מגיע הביתה אני שוטף רגליים".
הבריאות נמצאת באמצע
לד"ר בן אפרימה, מומחה לאורתופדיה מהיחידה לכירורגיה של כף הרגל והקרסול באיכילוב, אין תשובה חד משמעית האם זה בריא או לא בריא ללכת יחפים. "האמת היא איפשהו באמצע", הוא אומר. "כף הרגל היא איבר מורכב מאוד, עם הרבה מפרקים ויכולת תנועה ונשיאת משקל מרשימה. הליכה יחפה יכולה לחזק את השרירים הפנימיים של כף הרגל, שאחראים בין היתר על היציבה, ובמינון ובפעילות הנכונים היא יכולה להיות מועילה".
"לא כל רגל מתאימה להליכה או לריצה יחפה". ד"ר בן אפרימה
(תמונה: JMEMEDICAL)
נשמע שכדאי לכולנו לזרוק את הנעליים.
"ממש לא. כף הרגל האנושית התפתחה בתנאים טבעיים, ולא להליכה ממושכת על משטחים קשים ואחידים. זה תלוי במבנה כף הרגל, במשטח ובמשך הפעילות. לא כל רגל מתאימה להליכה או לריצה יחפה. יש אנשים עם קשת גבוהה שהליכה ממושכת ללא תמיכה עלולה להחמיר אצלם כאבים. גם אנשים עם עיוותים מסוימים בכף הרגל צריכים להיזהר. ובוודאי אנשים עם סוכרת וירידה בתחושה בכפות הרגליים – אצלם פציעה קטנה עלולה לא להיות מורגשת ולהסתבך. אם בכל זאת רוצים ללכת יחפים מחוץ לבית, עדיף להתחיל במשטחים רכים כמו חול ים ולא בריצות חוזרות על אספלט קשה. צריך לעשות את זה במינון הנכון ובהתאם לכף הרגל הספציפית".
ד"ר אפרת סולומון כהן, רופאת עור בכללית, מחוז דן־פתח תקווה, מצביעה על סיכונים נוספים שקשורים למגע הישיר של כף הרגל עם הקרקע: "חיכוך קבוע עם קרקע קשה יכול לגרום להתעבות של העור וליצירת יבלות לחץ, בעיקר בעקבים ובכריות כף הרגל. לפעמים העור המעובה נסדק, והסדקים עלולים לכאוב ואף להפוך לפתח לזיהום".
עדיף ללכת יחפים במקומות מתאימים. ד"ר אפרת סלומון
(צילום: עומר הכהן)
אז יש גם סכנה לזיהומים?
"בהחלט. כשאנחנו יחפים, העור חשוף יותר לחדירה של קוצים וגופים זרים. לעיתים משהו חודר לכף הרגל ורק אחרי יום־יומיים מתחילים להרגיש כאב. בנוסף, במשטחים ציבוריים לחים כמו מקלחות ובריכות אפשר להידבק בפטריות, ויש גם יבלות ויראליות שעלולות לעבור במגע. באזורים מסוימים בעולם קיימים גם טפילים שיכולים לחדור דרך העור במגע עם קרקע או חול מזוהמים. זה פחות אופייני בישראל, אבל אנחנו כן רואים לעיתים מקרים אצל אנשים שחזרו ממדינות טרופיות".
מבחינתך עדיף להישאר עם נעליים?
"מחוץ לבית הייתי ממליצה לשמור את ההליכה היחפה למקומות מתאימים, למשל הליכה נעימה בחוף הים, ובשאר הזמן להשתמש בנעליים או בכפכפים. בבית זה סיפור אחר: שם בדרך כלל אין סכנה של גוף זר או משטח מזוהם, ולכן אפשר בהחלט להוריד נעליים ואפילו גרביים. זה גם מפחית לחות, שסביבה פטריות אוהבות".
לתת לגוף להסתגל. הבן הצעיר של משפחת קב
(צילום: אוסף פרטי)
אם בכל זאת השתכנעתם לוותר על נעליים, בני הזוג קב ממליצים לעשות את זה לאט ובהדרגה. "הכי חשוב לא לעשות שינוי חד", מזהירה מיטל. "מי שרגיל כל החיים לנעליים סגורות, צריך לתת לגוף זמן להסתגל, ואם צריך, להתחיל קודם עם נעלי או סנדלי Barefoot".
הטיפ של ענת לאלו שמעוניינים להתנסות ביחפנות הוא לשים זוג סנדלים בתיק. "הידיעה שיש גיבוי אם יהיה חם מדי, קר מדי או לא נעים, מאפשרת להתנסות בלי לחץ".
ואילו רום מוסיף שכדאי להתחיל במקומות ידידותיים, "כמו חוף הים, דשא או פארק ולא ישר ברחובות העיר. בריצה חשוב במיוחד לבחור מקום מואר ולהסתכל היטב איפה דורכים".
