אט-אט הולכים רכבי השטח הקלאסיים ונעלמים. מקצתם מזדקנים. מקצתם שוב לא מיוצרים. מקצתם נקראים באותם שמות מהוללים אבל מתייקרים להחריד ומשתנים להעיק: מגדלים ישבנים מאחור, חרטומים ופימות מלפנים. מרווחי הגחון מתכווצים, הסרנים החיים מתים. ידיות השילוב נעשות מתגים וחיישנים. כל מיני עזרים אלקטרוניים מחליפים את הנהג, פוגמים בחדוות הנהיגה ואף באיכותה, בתנאים מסוימים.
קרב השוואתי ב-ynet על תואר רכב השטח הזול הטוב בישראל
את כל השיממון הזה הדליק לפתע הג'ימני החדש של סוזוקי, המרענן הרשמי של ה-4X4. בצד כלי רכב שנראים כאילו שובטו כולם באותה מעבדה עצמה - יש לו ייחוד ואישיות. הוא קטן אבל מסוגל. עם high ועם low ומהלך מתלים נדיב יחסית וזוויות מרכב מצוינות: 37 מעלות לפנים ו-49 מאחור. הן היו זוויות הגישה והנטישה הטובות ביותר בחבורת המטיילים שלנו, שמנתה לנדקרוזר ישן ולנדקרוזר ישן פחות, טנדר ניסאן בא בימים אבל מוגבה ומשופר, וטנדר מיצובישי לא משופר כלל, שעשה הכל לא פחות טוב, כנראה בזכות הנהג.
ימינה אומרים לך, ימינה!ימינה אומרים לך, ימינה!
ימינה אומרים לך, ימינה!
(צילום: מאיר שלו וחברים)
בתוך החבורה הוותיקה והחסונה הזאת התבלט הג'ימני בצעירותו ובזעירותו, וכמו ילד שהגיע לביקור בבית אבות, העלה חיוכים על פני כל. מי שעיצב אותו שאל קווים ומתארים מוצלחים מהסמוראי, אביו הקדמון, וגם מהרנגלר ומהדיפנדר הקצרים ואף מהמרצדס G. כך קרה שעל אף קוטנו, הוא נראה קשוח בהחלט, ועם זאת, הוא מקרין גם שובבות ופרחחות.
סוזוקי ג'ימניסוזוקי ג'ימני
החדש (מימין) עם קודמיו בשושלת
(צילום: ניר בן זקן)

אספלט

אחרי כל המחמאות האלה הגיע הזמן לבעיה הראשונה: לג'ימני אין תא מטען. כלומר, יש רווח קטן בין הדלת האחורית ובין המושבים האחוריים, ואפשר להניח בו שני בקבוקי מים, שתי פיתות, תיק כלי רחצה וחתול. אגב, מר סוזוקי היקר, לסמוראי היה גם דגם ארוך. אני חושב שרבים ישמחו על ג'ימני כזה, ובינתיים קיפלתי את אחד המושבים האחוריים, הנחתי צידנית קטנה ויצאתי לדרכי.
סוזוקי ג'ימניסוזוקי ג'ימני
סביבת הנהג - ספרטנית יחסית, טובה לאין שיעור מהדגם הקודם
(צילום: ניר בן זקן)
שני קטעי האספלט הארוכים של המסע היו מעמק יזרעאל למצפה רמון ובחזרה. הנסיעה הייתה נוחה מן הצפוי. מושב הנהג מאפשר נסיעה ארוכה רצופה, אך לו היה קצת יותר גבוה, הייתי שמח יותר. ההגה לא מתכוונן אבל חוץ מזה הנדסת האנוש של הג'ימני יעילה והגיונית, מסך המגע ברור וידידותי. ידיות אחיזה נמצאות בכל מקום שצריך, אך חסרים עוד מקומות להניח בהם עוד דברים.
אשר לביצועים: המנוע הקטן של הג'ימני הוגדל מ-1.3 ליטר ל-1.5 ליטר. הוא קצת רועש מעל ל-100 קמ"ש, אבל אפשר לשייט איתו על הכביש הבין-עירוני בלי יותר מדי איתותי אורות עצבניים מאחור. מאידך, הדגם האוטומטי שבו נהגתי לא מצטיין בזינוקים ברמזור ובתאוצות ביניים, ולעקיפות כדאי לצאת אחרי התייעצויות ותכנון מראש.
סוזוקי ג'ימניסוזוקי ג'ימני
תא הנוסעים - עדיין צפוף מאוד, אבל נסבל
בשלב מסוים נטשתי את מושב הנהג כדי לדווח לכם על המושב האחורי. ובכן, הוא בסדר, אולי משום שאני מתאים לג'ימני מבחינת הממדים, אבל לא הייתי רוצה לשבת שם בשטח.
עוד שלוש התרשמויות שהיו לי על הכביש: האחת, בכל רמזור הבחנתי במבטים ובחיוכים ושמעתי את השאלה הקבועה: "איך הוא?" אין ספק, הג'ימני החדש מעורר חיבה ועניין. השנייה: הרכב הזה לא עוצב במנהרת רוח. בגלל זה ובגלל משקלו הנמוך הוא רגיש למשבי רוח עזים. לא צריך להיבהל אבל קחו זאת בחשבון. השלישית: הנעה אחורית עם מרכב קצר הם מרשם להיגוי-יתר. יש להיות מודעים לנטייה - תרתי משמע - הזאת, בעיקר על כביש רטוב.

עפר

אנחנו קבוצה קטנה, ותיקה ודי קבועה של מטיילים. רובנו חברים בעוד קבוצות, בעיקר בקבוצות סיכון מכל מיני סוגים. על כן שמחנו לקבל לשורותינו גם רופאים ומחלץ. ולא סתם מחלץ. המחלץ שלנו הוא חיליק מגנוס בכבודו ובעצמו. הצעתי לו לנהוג קצת את הג'ימני ולהביע את דעתו, אבל לא היה מקום לזקן והוא נשאר ברכבו.
מיתרונות הקוטןמיתרונות הקוטן
מיתרונות הקוטן
(צילום: מאיר שלו וחברים)
חוץ מזה, חיליק מכיר את הנגב כאת כף ידו, וכשאנחנו מטיילים בדרום הוא פוטר אותי מהצורך להמציא תירוצים בכל פעם שאני נאלץ להפנות את השיירה הקטנה שלנו לאחור כי שוב פיספסתי את הערוץ הנכון. ביום הראשון של הטיול הוא הוביל אותנו דרומה על כביש 40. חצינו את המכתש, ירדנו לעבר המישר, פנינו לנחל חדב ונסענו בו ובנחל מישר עד למפגשו עם נחל נקרות, שבו עלינו חזרה למכתש רמון.
כאן התחיל החלק היותר אתגרי של המסע, בין קירות הסלע של הנחל ועל פני בולדרים בגדלים שונים, שהג'ימני השתחל ביניהם וטיפס עליהם בקלילות שהוכיחה שיש מצבים שבהם עדיף להיות קטן. גם המבנה הקובייתי שלו עוזר לנהג, כי קל לראות ואף לחוש היכן הוא מתחיל והיכן הוא נגמר, ואיפה בדיוק הגלגלים. מצד שני, שיפועי הצד מורגשים בו באופן מפחיד יותר ממה שאני מכיר ורגיל.
אחרי כמה קילומטרים הגענו אל המבחן היותר רציני - למדרגה המפורסמת של הנקרות. כבר עליתי וירדתי אותה פעמים רבות בעשרות השנים האחרונות בכלי רכב שונים, ומומלץ להניח בתחתיתה כמה אבנים ולהסתייע במכוון חיצוני. הג'ימני העפיל לראש המדרגה הזאת בנחת, בטייק אחד, בלי דרמות מיותרות, ולמרות נתון מומנט לא-מרשים, גם בלי להעיף חצץ ואבנים.
למחרת בבוקר יצאנו לבורות לוץ לראות את פריחת הצבעוני הססגוני, משם הדרמנו ונסענו מעל לקצהו המערבי של מכתש רמון, וכיוון שהשנה גשומה נהנינו ממרבדים של מנתור, מפריחות של מקור החסידה, של חומעה ורודה ושל שמשון. בולטים לעין גם העלים העצומים של הריבס, השרועים על הקרקע כמו מפלצות קדמוניות. משם ירדנו אל עברו הדרומי של המכתש, וכאן פגשנו רכבי שטח רציניים משלנו, עם נהגים מיומנים ביותר: צוות של כמה בחורים חייכניים, רכובים על לנד קרוזר קצר ומשופר, בלי לוחיות רישוי, כמובן, ועל שני רייזרים, שאין מהירים מהם בשטח.
(צילום: מאיר שלו וחברים)
חברי הצוות הזה לא הגיעו בגלל הפרחים אלא בגלל המטיילים שבאים לראות פרחים. הם התמקמו בנקודת תצפית טובה, שהעידה על כך שהם בעלי מקצוע וניסיון. ואכן, כחצי שעה אחר כך, עת עצרנו ליד כמה אלות אטלנטיות בצד הדרך, מיהרו שניים מהם להופיע בדהרה כדי לראות מה שלומנו, ואם אנחנו זקוקים לאיזושהי עזרה - אולי להקל מעט מעומס הציוד שמעיק על כלי רכבנו, גורם לבלאי של המתלים ולהוצאות דלק מופרזות.
חומעה ורודה. עליו חמצמצים וטעימים אך אסור להרבות באכילתםחומעה ורודה. עליו חמצמצים וטעימים אך אסור להרבות באכילתם
חומעה ורודה. עליו חמצמצים וטעימים אך אסור להרבות באכילתם
(צילום: מאיר שלו וחבריו)
אני חושש שהם קצת התאכזבו מכך שכמה מאיתנו נשארו ליד המכוניות, ואני מתנצל על הזהירות שנקטנו, שלמרבה הצער מעידה על חשדנות ועל נטייה להכללה, מה שעלול להעליב אנשים רגישים, אבל גם אנחנו צברנו קצת ניסיון בטיולינו בנגב והתנהגנו בהתאם. הייתה זו דרכי המנומסת והתקינה פוליטית להמליץ לכל מי שמטייל בדרכי הנגב לא להשאיר את רכבו לבד אפילו לשנייה.
אחר כך המשכנו מזרחה, בין רתמים פורחים וריחניים בנחל נקרות "המערבי". החלק הזה של הנחל שונה מאוד מהמשכו, שבו עלינו יום קודם, אך דווקא כאן, על דרך עפר שלא מציבה שום מכשול לנוסעיה, התגלה שלקוטנו ולקלותו של הג'ימני יש גם מחיר, וכי הוא מקפץ קצת יותר ממה שנעים. בחלק הזה של המסע חיפשתי ומצאתי גם מורד קטן ותלול, והתברר לי שההילוך הנמוך ביותר בדגם האוטומטי של הג'ימני לא בולם כראוי, וגם מתג הסיוע לבלימה הזאת לא מפליא לעשות.

סיום וסיכום

סיימנו בארוחה תחת עץ שיטה ידידותי, והשמענו דברי סיכום. ובכן, הג'ימני הוא רכב שטח נחמד וטוב. הוא בסדר גמור - יותר מקודמו - על הכביש, שם הוא מתאים בעיקר לזוגות בלי ילדים ולחניה בתל-אביב. נהניתי ממנו והחזרתי אותו בצער אחרי יומיים וחצי משותפים. אני מקווה שהוא זוכר אותי באותה חיבה שאני רוחש לו.
צבעוני ססגוני. הגביע נפתח לאט, בקצב עלייתה של השמשצבעוני ססגוני. הגביע נפתח לאט, בקצב עלייתה של השמש
צבעוני ססגוני. הגביע נפתח לאט, בקצב עלייתה של השמש
(צילום: מאיר שלו וחבריו)
מגרעותיו העיקריות הן חוסר הבגאז' שהזכרתי קודם ומחיר גבוה מדי. אבל יתרונו הנוסף הוא שלדת סולם ושני סרנים חיים, שהם פלטפורמה טובה לשיפורים. לפני שאפרט אותם, אני שב ומזכיר שהוא הסיע אותי במסלול שתיארתי בלי בעיות, ובלי ששיפורים כאלה הוכנסו בו.
אבל לו היה שלי, הייתי מגביה אותו קצת, מתקין מיגונים, מאריך ומרכך קצת את המתלים, מרכיב גגון, מחליף את הפגוש הקדמי ומתקין בו טבעות גרירה אחרות. טיילים רציניים יותר יתקינו לו נעילה אחורית מלאה, והמופרעים - גם נעילה קדמית. אינני יודע מה מדיניותה של חברת סוזוקי לגבי שינויים כאלה מבחינת האחריות, וכדאי לברר אותם לגופם. מדדתי גם תצרוכת דלק: 11 ק"מ לליטר בממוצע של שטח וכביש.
אשר לטיול עצמו - היה יופי. נוף נהדר, פריחה מדברית, חברים טובים. זוויות הגישה של שניים מהם כבר מקשות בכל מיני תחומים, אבל האחריות עליהם כבר הסתיימה מזמן ועל כן נשלח אותם בקרוב לסדנת שיפורים.