איפשהו באזור הבקבוקון השמיני אני מחליט לעצור. אולי זה היה השביעי, אני לא לגמרי סגור על זה. אני חושב שעל התווית שלו הייתה הבטחה לפרי טרופי כלשהו, אבל אין טעם שאסתכל שוב כי ממילא לא אראה כלום. ככה זה כשזולגות הדמעות מעצמן. טוב, לא ממש מעצמן. יותר בגלל כמה מאות אלפי יחידות סקוביל שדגמתי בדקות האחרונות. סקוביל זה השם של סולם המדידה שבעזרתו מודדים חריפות. קצת כמו ריכטר או צלזיוס – שגם הם עלולים להיות רלוונטיים לתחושה בפה שלך, אם הגזמת עם הסקוביל.
בסך הכל רבע שעה קודם לכן פסעתי לתוך שוק האיכרים של פרדס חנה, הידוע גם בשם "הבוסתן של סבא יוסי". סוג של מתחם עצום בקצה רחוב מגורים רגיל לגמרי בעיירה, שמאכלס כמה עשרות דוכני אוכל מכל סוג שאתם יכולים לעלות בדעתכם, וגם כמה דוכנים לממכר חפצי אמנות שאתם יכולים לעלות בדעתכם אם אתם מכירים קצת את פרדס חנה. כדי שלא להגזים אני אגיד שחוץ ממני יש כאן עכשיו מאות אנשים מגיל תיכון ועד גיל הליכון, אבל בטוח שלאורך שעות הפעילות זה מסתכם בכמה אלפים לפחות.
הכתבה המלאה מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן