בתום 100 ימים של מלחמה, חמאס כבר אינו אותו ארגון שפגשה מדינת ישראל ב-7 באוקטובר, ובוודאי שלא הגוף השלטוני ששלט ברצועה מאז יוני 2007. גם לא צבא הגרילה שאליו הפך ב-17 השנים האחרונות, מאז - פחות או יותר - ניצחונו בבחירות לפרלמנט. חמאס נראה ונשמע כמו ערב-רב של חוליות חמושות נטולות פיקוד ושליטה, אך בכל זאת עם משמעת.
במובנים רבים חמאס חזר לדפוס הפעולה שמזכיר את התנועה בראשית דרכה, ב-1994-1987, בשנים שבהן צה"ל עדיין שלט ברצועה ורדף את פעילי הארגון בכל מקום וזמן. הזרוע הצבאית של חמאס - שאחד ממקימיה היה יחיא סינוואר, יחד עם מוחמד דף, סלאח שחאדה ועוד - פעלה אז בחוליות קטנות שבכל אחת מהן היו מספר חמושים, שתקפו מדי פעם את חיילי צה"ל או המתנחלים. במידה רבה חמאס חוזר לממדיו הישנים.
הכותרת
100 ימים למלחמה: בחזרה לכאוס של 7 באוקטובר | רונן ברגמן
24:40
במבט לאחור, ייתכן שחמאס העריך שנכונו לו ימים קשים של לחימה לאחר ההתקפה הראשונית וכן שרבים מאנשיו ייפגעו. הוא גם קיווה שיצליח להרוג כמה שיותר ישראלים ולחטוף בני ערובה. ועדיין, ספק אם לפני 101 ימים מישהו מקרב קברניטי הארגון - סינוואר, דף ואחרים - חשב שעוצמת התגובה של צה"ל ושל מדינת ישראל תסכן לא רק את שלטון חמאס בעזה אלא גם את שרידות מפקדיו, תוך כדי שהזרוע הצבאית שלו ניזוקה קשות. ספק אם האמינו שהציבור הישראלי יתמוך ברובו הגדול בפעולה קרקעית רחבת היקף שתימשך כמעט שלושה חודשים, ושהעולם, למרות דעת הקהל התומכת לכאורה בחמאס, לא יעצור את ישראל מפעולה שכזו.
ביוני 2006, זמן קצר לאחר חטיפתו של גלעד שליט, צה"ל פעל קרקעית ברצועה. כוחות ישראליים ניהלו קרבות עם פעילי חמאס בחלקים שונים של עזה, בין היתר בבית חאנון שבצפון הרצועה. בזמנו עוד הותרה כניסת עיתונאים ישראלים לרצועה, ואני נכנסתי דרך מעבר ארז ומשם המשכתי לעיר עזה דרך בית חאנון, במונית מקומית. באחד הצירים של בית חאנון נתקלנו בקבוצה חמושה של אנשי חמאס. הם אכן נראו כבר אז כפלוגת חי"ר לכל דבר. כמה עשרות חיילים, צועדים באופן מסודר, ברווחים קבועים ובמדים חדשים, אפודים, נשקי קלצ'ניקוב וגומיות בנעליים. הפלוגה הזו של חמאס נסוגה באופן מסודר מאזור בית חאנון. עבורי, זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את חמאס פועל כארגון צבאי מאורגן, ולא כחבורה של פעילי טרור נוסח מקביליהם בגדה המערבית.
מאז חלפו לא מעט שנים. ההשתלטות על הרצועה ביוני 2007, בהפיכה נגד הרשות, הקלה כמובן על תהליך הגדילה וההצטיידות של הזרוע הצבאית של חמאס. תחת הובלתם של מוחמד דף ומרוואן עיסא, הזרוע הצבאית קיבלה ממדים מפלצתיים (כ-30-25 אלף לוחמים באוקטובר 2023 לפי הערכות שונות) ורכשה אמצעי לחימה מגוונים, שברובם נתקלנו לפני 100 ימים: רקטות כמובן, טילים מדויקים, אר.פי.ג'י בייצור עצמי או מחו"ל, מזל"טים מתאבדים או לצורכי מודיעין, ציוד לאנשי הקומנדו הימי ועוד. ומעל הכול, בכל השנים הללו שקד חמאס על מערכת מנהרות חסרת תקדים בהיקפה מתחת לכל הרצועה – מבית חאנון בצפון ועד רפיח בדרום.
ב-100 הימים האחרונים איבד חמאס כנראה כ-9,000 מלוחמיו. כלומר, כשליש מלוחמיו נהרגו ורבים אחרים נפצעו. רוב אמצעי הלחימה שהיו ברשותו (מעבר לנשק אישי) בצפון הרצועה הושמדו. יכולת השיגור הרקטי של הארגון הצטמצמה מאוד, וכל אזרח בישראל מרגיש זאת. גם שדרת הפיקוד מדרג מ"פ ומעלה נפגעה קשות, על אף שהרביעייה הפותחת (דף, האחים סינוואר ומרואן עיסא) עדיין בחיים. צבא הגרילה שראינו פושט על יישובי העוטף בכלי רכב וברחפנים הפך להיות מבוזר יותר, ללא מדים - בכל פעם חוליה אחרת מגיחה מתחת לאדמה ויורה לעבר כוחות ישראליים.
"הם כולם בחו"ל בבתי מלון", שיחה עם תושב עזה
(צילום: דובר צה"ל)
"החיילים" פועלים שוב כמו בשנות ה-90, מסתתרים בקרב האוכלוסייה או במנהרות ואז נועלים את הכפכפים ויורים את האר.פי.ג'י - ברוב המקרים התקיפות הללו מסתיימות בהריגתם. ומעבר לכל אלה, חמאס איבד את השליטה ברצועת עזה. הפרויקט הגדול שטיפח במשך 16 שנים, כלומר בניית מערכות שלטון מבית היוצר של "האחים המוסלמים", סניף פלסטין, אבד ונראה שלא ישוב עוד. זהו מחיר עצום שתנועה שהשקיעה את כל-כולה בפרויקט הזה משלמת כעת, בגלל - אולי - תאוות יתר של מנהיגיה. בגלל יוהרה ושחצנות.
ועדיין, אף ששלטון חמאס למעשה אינו קיים עוד ואף שלוחמיו נכנעים מדי פעם, רוב הפעילים החמושים נותרו בחיים ומסרבים להישבר. כך גם הצמרת הבכירה של הארגון. הם ממשיכים להפגין דבקות במשימה (כלומר פגיעה בישראלים ושרידות) למרות הסיכון הגבוה לחייהם. במקביל, חמאס נהנה מתמיכה חסרת תקדים בעולם ומאהדה עצומה בציבור הפלסטיני. כדי לממש את ההישגים הללו, סינוואר וחבריו יהיו חייבים לוודא את ההישרדות השלטונית של הארגון, ומכאן הצורך שלו בהפסקת אש מיידית. מכאן גם הדרישה החד-משמעית שלו, במסגרת המו"מ לשחרור השבויים, לעצירה מוחלטת של הלחימה ולנסיגה ישראלית מעזה.
חמאס השיג ניצחון תודעתי וצבאי אדיר ב-7 באוקטובר, אך אפשר לשנות את המשוואה הזו. מי שקורא כעת בצד הישראלי לעצירה ולנסיגה בתמורה לשחרור השבויים, תוך כדי השארת שלטון חמאס בעינו, מנציח - גם מבלי להתכוון לכך - את הניצחון מלפני 100 ימים וסולל את הזירה המזרח-תיכונית לעוד התקפות נוסח 7 באוקטובר, אם בחזית הפלסטינית ואם בחזיתות אחרות.
פורסם לראשונה: 00:00, 14.01.24
