זה קרה באחד מימי הלחימה בעזה. עומר ריינהולד, לוחם ומפקד בגבעתי, ישב עם פקודים בבית המח"ט בלב הרצועה, כשלפתע טיל התפוצץ סנטימטרים ספורים מעל ראשו. "לא חשבתי יותר מדי", משחזר היום ריינהולד, בן 21 מנס-ציונה, "ישר העפתי את כולם. תפסתי שני חיילים שלי וביקשתי מהם לבדוק שאני לא פצוע. הם ניסו לדבר איתי. שמתי לב שאני לא שומע – רק צפצוף חזק באוזן. ברמה קיצונית. לא שמעתי כלום".
ריינהולד קיבל טיפול רפואי. עוד באותו יום נשלח לבית החולים שיבא בתל השומר. "אמרו לי שאני על גבול החירש באוזן שמאל, ובאוזן ימין יש לי ירידה של 50 אחוז", הוא מספר. הוא קיבל סטרואידים ועבר טיפולים אינטנסיביים בתא לחץ. "השמיעה חזרה – לא עד הסוף", הוא מספר, "אמרתי למש"קית שלי שאני רוצה לחזור להילחם, אך לצד זה גם שמתי לב שנהיו לי סחרחורות וכאבי ראש. לא ייחסתי לזה חשיבות".
"כל הזמן עצבים"
זה לקח קצת זמן, אבל לבסוף עומר והצוות המטפל הבינו שהוא סובל מפגיעת הדף. הפציעה הזאת לא מדממת ולא נראית בצילום רנטגן — אבל היא שם, ולעיתים היא משנה חיים שלמים. מאז תחילת מלחמת חרבות ברזל, יותר ויותר לוחמים נפגעים מפגיעות הדף. כשהם חוזרים מהקרב הכל נראה תקין, אבל אז מתחילים להופיע הסימנים: סחרחורות, כאבי ראש, עייפות קיצונית, קשיי ריכוז, חרדה. חלקם מבינים שמשהו לא בסדר רק אחרי שבועות. אחרים לא מאובחנים גם חודשים אחרי.
בשל התלונות שלו על כאבי ראש וסחרחורות, נקבע לריינהולד תור לנוירולוג. ובינתיים, החלו הוריו לשים לב לסימנים מדאיגים. "הופיעו לי בעיות זיכרון. ברמה של — הייתי הולך לקניון, קונה בגדים, מראה אותם לאמא שלי, חוזר אליה אחרי שעתיים לחדר, אומר לה: 'בואי תראי, קניתי בגדים בקניון'. והיא אומרת לי: 'ראיתי'. ואנחנו מתווכחים, ואנחנו בצעקות", הוא מתאר. "שמתי לב שאני מאבד את זה, ואני בנאדם יחסית רגוע".
ההבנה שמשהו עמוק יותר מתרחש הלכה והתחזקה. לבסוף הגיעה גם התשובה. "נוירולוג עלה על זה שיש לי 'תסמונת פוסט זעזוע מוח'", מסביר ריינהולד. "בגלל שהטיל פגע ממש ממול, המוח שלי עף בתוך הגולגולת. לא היה דימום, כלום, עשיתי MRI לוודא. אבל הייתה טלטלה גדולה".
האבחנה אמנם קיבלה שם, אך ההתמודדות לא הפכה לקלה יותר. "זה בעיות זיכרון, סחרחורות, כאבי ראש, בעיות בשינה", מפרט ריינהולד. "אני על כדורי שינה, לא נרדם. המוח שלי מעיר אותי באמצע הלילה. אני כל הזמן בעצבים, וגם עייף כל הזמן", הוא משתף ומוסיף: "אני בן אדם היפראקטיבי מאוד, אוהב לזוז, לשמוח — היום אני מרגיש שאני חסר אנרגיה. בנוסף, יש לי רגישות לאור ובכללי לקולות — אני מדליק אור בחדר, מסתכל עליו, ומקבל סחרחורת, יכול להשתגע מזה".
אוסף הפגיעות הזה, לדבריו, מקבל במקרים הטובים שם כללי מדי. במקרים הגרועים יותר – האבחנה יכולה להיות שגויה לגמרי ולהתפרש כפוסט-טראומה. לפעמים גם במערכת עצמה לא מבחינים בהבדל. "זה מאוד דומה", מאשר ריינהולד. "יש הרבה אנשים שחוו אירוע הדף כזה או אחר — חזרו ללחימה, ואז הלכו לקב"ן והוא אמר להם: 'לכו לפסיכולוג'. אני יודע שאין לי פוסט-טראומה, אבל אנשים אחרים כנראה אוכלים על עצמם שריטה. הרבה מאוד אנשים סובלים מהפגיעה הזאת והם פשוט לא יודעים".
לא משהו שרואים
לבסוף הגיעה הישועה. ריינהולד הופנה לבית החולים השיקומי רעות בתל-אביב במסגרת אשפוז יום, שלוש פעמים בשבוע. מה שנראה תחילה כמו המשך בירוקרטי של טיפול רפואי, התגלה כנקודת מפנה.
"הרופאה שלי שאלה מה מציק לי. סיפרתי לה על בעיות זיכרון, סחרחורות, כאבי ראש, בעיות שינה — דברים שכל אחד יכול להגיד. אבל זה שאור מציק לי? לזה לא ייחסתי חשיבות", הוא אומר, "ואז היא שאלה אותי: 'האור מציק לך?' מיד שאלתי אותה: 'איך את יודעת?' אלה דברים שהם עלו עליהם בכמה שניות".
משם החל ריינהולד בתהליך שיקומי עמוק. "הפיזיותרפיסט שלי בנה לי תוכנית שמדמה סיטואציות שמאתגרות את הגוף והראש, כדי לגרום לתסמינים להגיע — ואז ללמד את הגוף להכיל אותם", הוא מספר. "הגוף שלי למד שמה שמרגיש כמו סחרחורת זה איום, והוא ישר נכנס למגננה. בטיפול, הם מאמנים אותו להפסיק לזהות את התחושות האלה כמשהו מסוכן. יש טיפול ביופידבק להפרעות קשב ולבעיות עצבים כמו שלי", הוא ממשיך, "מחברים אותך למכשיר, מדברים על דברים שקרו ביומיום — איפה התעצבנת — רואים מה קורה לדופק ומשם לומדים גם איך להוריד אותו. יש גם טיפול פסיכולוגי וריפוי בעיסוק להפרעות הקשב. זו עבודה יומיומית — לא רק להחזיר את הקשב אלא להבין איך הוא השתנה".
כיום, כשהוא כבר מרגיש יותר טוב, מרגיש ריינהולד שהפציעה שלו היא כזו שדורשת יותר מודעות. "אני בטוח שיש עוד הרבה מאוד אנשים שזה קרה להם", הוא אומר. "אני באמת חושב שכשהלחימה תיגמר, יצוצו עוד ועוד לוחמים עם תסמינים דומים — ולא יבינו מה יש להם. מבחינת הצבא — הייתה פגיעת שמיעה, היא השתפרה — אז הכל בסדר. פגיעת הדף היא לא תמיד משהו שרואים, אבל היא משפיעה על כל שנייה ביום-יום".
לדברי ד"ר קרן סיון שפייר, מנהלת היחידה לאשפוז יום שיקומי בבית החולים רעות תל-אביב והרופאה המטפלת של ריינהולד, אחד מסוגי הפגיעות השכיחים בקרב חיילים לאחר לחימה בעזה הוא פגיעת הדף. "מדובר בפגיעה עם אנרגיה מאוד-מאוד גבוהה המביאות לטלטלה של הגוף", היא מסבירה. "זו פגיעה עקיפה – הגוף לא נחבל ישירות אלא נוצרים כוחות שגורמים לתנועה פנימית ברקמת המוח וכתוצאה מכך – לחבלה".
גם היא מסכימה כי אחת הבעיות המרכזיות היא שפציעות מסוג זה לא תמיד מתגלות. "אנחנו תמיד עושים סקרינינג של הפציעות האלה בקרב חיילים שמגיעים אלינו, כי במתאר של לחימה מאומצת טבעי שקודם כל מטפלים בפגיעות הנראות לעין ובפגיעות מסכנות החיים", היא אומרת.
"אנחנו מתשאלים על הלחימה באופן כללי, ולאו דווקא על האירוע שבגינו הם מגיעים אלינו, ומגלים לא מעט חבלות חוזרות שחיילים לא הרגישו שצריך לעצור בגללן – אבל אנחנו יודעים מהספרות ומהקליניקה שיש השפעה לנזק מצטבר. המטופלים שאנחנו רואים לא תמיד יודעים לקרוא לזה בשם. זו חוויה מאוד מטלטלת – להרגיש שהתפקוד שלך השתנה, שאתה כבר לא מי שהיית".
ליווי רגשי-פסיכולוגי
את ריינהולד פגשה שלושה חודשים לאחר הפציעה. "כשהוא הגיע, הוא סבל מתסמינים קוגניטיביים ווסטיבולריים – חוסר סבילות לרעש ולאור, סחרחורות, טנטון – וקיבל את כל המעטפת השיקומית הנדרשת", היא מספרת ומדגישה כי תוכנית השיקום משתנה מחייל אחד לשני לפי התסמינים ולפי התמונה הקלינית: "יש פה מעקב רפואי וסיעודי, טיפול רגשי-פסיכולוגי שמלווה את החייל, טיפול סוציאלי שגם שומר על קשר עם המשפחה והסביבה הקרובה של החייל שמאוד משמעותית לתהליך השיקומי ולחזרה לתפקוד, וכמובן – טיפול פיזיקלי וריפוי בעיסוק", היא אומרת.
"אנחנו כל הזמן פועלים מול גורמים בצה"ל כדי להעלות מודעות לפציעות האלה", היא מסכמת וקוראת לכל מי שסובל מתסמינים דומים לפנות לטיפול: "חשוב לדעת שגם אם אין עדות לנזק בהדמיה, וגם אם הבדיקה הנוירולוגית תקינה — עדיין ייתכנו שינויים תפקודיים, קוגניטיביים, רגשיים והתנהגותיים. עם התערבות מתאימה, בהחלט ניתן לשפר את התפקוד במצבים האלה. זה לא תמיד נראה לעין — אבל זה שם. ואפשר לטפל בזה".
