7 באוקטובר 2024, שנה אחרי היום שהפך מדינה שלמה על פיה, היה א' בדרכו למשימה שגרתית בעומק הרצועה, שבוע אחרי שהוקפץ לעזה עם הגדוד שלו. שעות ספורות לאחר שגלגלי הנמר ננעצו באדמת הרצועה, נשלחה המחלקה להשתלט על ציר גישה. במהלך התמרון, מחבלים הפעילו מטען, וא', שהיה במרחק מטרים ספורים מהפיצוץ, נפגע.
"ראיתי בזווית העין את האדמה מתרוממת", משחזר א' בשיחה מחדרו במחלקת השיקום "חוזרים לחיים" בבית החולים שיבא. "היה פיצוץ גדול, עפנו באוויר. קמתי והתחלתי להקיא המון דם, הרגשתי כאב מפלח באזור כתף ימין, הנחתי שהיד שלי פשוט התעופפה. הרמתי את הראש וראיתי חור גדול באזור החזה עם שטף דם פורץ. למרות ההדף הגדול עוד תיפקדתי, ידעתי שאני צריך לתפעל את האירוע וסתמתי את החור עם היד. על האדמה לצידי היה את סמ”ר נועם ישראל עבדו ז”ל, שכבר איבד את הכרתו ונפל בקרב”.
למרות הפציעה, א' התעשת במהרה. "צעקתי שיש פצועים קשה וחייבים פינוי דחוף", הוא נזכר. "נכנסתי לנמר, עוד הצלחתי לעמוד. לא חשבתי על עצמי, חששתי בשביל החברים שלי. פוניתי על ידי מסוק לבית החולים אסותא באשדוד. הוכנסתי לחדר הלם לניתוח שהציל לי את החיים".
א' נפצע באורח אנוש וסבל מפציעות מרובות בגופו. "ההנחה היא שבנוסף לפיצוץ קיבלתי גם כדור שנכנס דרך הגב ויצא מהכתף", הוא מצביע על אזור הפציעה בצד ימין של גופו כשהוא שעון על מיטתו. "הכדור קרע את הווריד הראשי, זה שמחזיר דם ללב, מה שגרם לאיבוד דם מסיבי. אותו כדור גם ריטש לי את הריאה, שהתפרקה כולה. זה בנוסף לפציעות אורתופדיות בשריר ובעצבים".
עכשיו, יותר מעשרה חודשים אחרי, הוא פה, בין מסדרונות מחלקת השיקום. צעיר בן 22, אחד מיני רבים, שמצא את עצמו במלחמה מסוג אחר: הפעם לא באויב חמוש, אלא בחזרה לעצמאות, חזרה לחיים. כבר עשרה חודשים הוא כאן, מנהל קרב יום יומי שבו כל סנטימטר של תנועה מהווים ניצחון. וא' אופטימי. מרבית הדרך כבר מאחוריו.
התקדמות, כך מתברר, נמדדת במילימטרים, לא בימים. "הרופאים הסבירו לי שעצבים מתרפאים בקצב של מילימטר ביום", הוא אומר ומצביע על המרחק בין הכתף שלו לקצה היד: "נניח שמפה עד לפה יש לי שישים סנטימטרים? אלה 600 ימים, כמעט שנתיים".
למרות האופטימיות והמאמץ הרב, א' גם מספר ש"יש כל הזמן גם רגעים של קושי. בין אם קשה וכואב, לבין תחושת תסכול של לא להצליח לעשות פעולות שגרתיות, לבין העובדה שאתה הולך פה אל הלא נודע. אף אחד לא יודע מתי, אם בכלל, תצליח לתפקד. הדבר שהכי קשה לאנשים בשיקום הוא חוסר הוודאות".
מעל מיטתו של א' בחדרו תלוי דגל חטיבת גולני. גאוות יחידה, שחלילה לא יתבלבלו לאן שייך החייל שמאושפז כאן. על הקיר תלויה תמונת נוף מאוירת, ומתחתיה יש מדבקה עם תמונתו של יונתן סמרנו ז"ל, החטוף שגופתו הושבה לפני כחודשיים לארץ. "אמא שלו ביקרה כאן", הוא מספר, "אישה מקסימה".
מחוץ לדלת חדרו, במסדרונות המחלקה, מתנהלת מציאות חברתית מיוחדת. "היופי במחלקה הזאת הוא שכולנו חיילים. עברנו את אותה הסאגה, אז קל להתחבר, למצוא אחד את השני", אומר א'. "יש פה אווירה נורא תומכת. זה עוזר בימים הראשונים לראות אנשים שנפצעו כמוך, שיכולים לתת לך פידבק. כל אחד שונה, גם ברמה הגופנית וגם בשיקומית, אבל מספיק שיש דמיון בינך לבין חבר וכבר אתה מרגיש תחושת הקלה. אתה מרגיש פחות אבוד".
לצד השברים, השרירים הקרועים והצלקות ישנן גם פגיעות שקטות, פצעים נפשיים שלא מופיעים בצילומי רנטגן, פציעות שלא נראות לעין. א' מודה שזה נושא שכולם מודעים אליו, אבל לא מקבל מספיק מקום בשיחות במחלקה. "זה נושא שמטואטא מתחת לשטיח", הוא משתף. "כמטופלים, לכולם יש מודעות לזה וכולנו חווים את זה ברמות שונות, אבל זה משהו שאף אחד לא מרגיש בנוח לפתוח אותו כמו פציעות פיזיות. בגלל שמדובר בפציעות שלא רואים אותן, לא שמחים לדבר עליהן".
למרות הדרך הארוכה שעבר והחודשים במחלקה, המבט כבר מופנה קדימה. בקרוב הוא אמור להשתחרר לשיקום יום, והמטרה כבר ברורה. "אני מתכנן לחזור לצבא", הוא אומר בהחלטיות. "אמרתי למג"ד שלי: עם יד, בלי יד, לא אכפת לי. בסוף, אנחנו אולי פצועים, אבל כולנו פה עם שריטה של צה"ל", הוא אומר בחיוך. "כל אחד כאן יגיד לך שהוא היה רוצה לחזור, אך המשמעות של לחזור לשירות היא לחזור לתפקד. חלק מהאנשים כאן עם תשוקה מאוד עזה וחלק עם פחות, אך יותר מחויבות. מרגע שחזרתי להכרה וראיתי שהיד שלי כן מחוברת לגוף רציתי לחזור לצבא".
