הימים הם ימים של שמחה בישראל, אך בחייה של ענבל נחמד, שסועדת את בנה הפצוע עידו בן ה-22 — הזמן עצר מלכת, ואין בו שמחה רבה. כבר כמעט שנתיים, מאז נורה בראשו במהלך פעילות מבצעית בעזה, היא יושבת לצד מיטתו בבית החולים.
בעוד מחוץ לחלון החדר חוגגים בבניין סמוך את השיבה לחיים, אצלה השגרה נותרה בעינה. רק התקווה לנס עדיין לא כבתה. וענבל, כאמא לוחמת, לא מוותרת. התקווה היא כל מה שיש לה להיאחז בו. ורק בקשה אחת יש לה: "אל תשכחו אותנו".
עידו נחמד התגייס לנח"ל בדצמבר 2022. בבוקר 7 באוקטובר 2023 קם יחד עם מדינה שלמה ליום ששינה את חייו. "הוא היה מאוד נרגש, וגם נראה חושש שהוא לא יודע לקראת מה הוא הולך", מספרת בעצב ענבל (51), אם לשלושה ממבשרת ציון, ליד מיטתו של בנה בבית החולים שיבא. "רצנו אחריו עם המדים והגרביים הרטובים – תלינו אותם על השמשות של האוטו כדי שהם יתייבשו עד שהם יגיעו לנקודת הכינוס".
עשרה ימים היה עידו באימונים בגזרה הצפונית. משם ירד הגדוד שלו לדרום ונכנס לעזה בכניסה הקרקעית הראשונה. לאחר חודשיים של חרדה שקטה, צלצול טלפון אחד קטע הכל ברגע. "זה רגע שלא שוכחים", משחזרת ענבל, "נסעתי באיילון, וכשעברתי ליד עזריאלי היה טלפון. חיכיתי לשיחה שתודיע שעידו יצא, כי באותו ערב הוא היה אמור לצאת מעזה. אבל בטלפון שמעתי קול אחר. שאלו אותי, 'את אמא של עידו?' והבנתי שעולמנו עומד להשתנות. לא שמעתי כלום, רק שעידו נפצע מאוד קשה בעזה. אני באמת לא זוכרת הרבה, רק הרבה צרחות ויבבות, כאלה שאתה לא יודע מאיפה הן יוצאות. אני חושבת שרק כשאישה יולדת יוצאים מהגוף קולות כאלה".
כשהגיעה המשפחה לבית החולים, עידו כבר היה בחדר הניתוח. רק כעבור כמה ימים נודעו הפרטים. עידו, כך סופר להם, איבטח כוח של יחידה שירד לחפש חטופים במנהרות. "הוא רכן מעל פיר של מנהרה בשכונה בעזה", מתארת ענבל, "ואז צלף ירה בו, בחלק של המפגש בין הקסדה לאפוד. כינסו את הפלוגה והודיעו להם שהוא נהרג. אף אחד לא האמין שהוא ישרוד את הפציעה האנושה הזאת".
בנס, כך היא מספרת, כוחות חילוץ היו סמוכים למקום. "תוך 24 דקות הוא כבר היה בסורוקה. הפינוי המהיר זה מה שהציל את חייו. הרופא סיפר לנו שכל רסיסי העצם של הגולגולת תקועים בגזע המוח".
מאז, עידו שוהה במצב של הכרה מינימלית. "המצב שלו די סטטי", מתארת ענבל, "אבל הוא נלחם על חייו כל יום מחדש בצורה הרואית ואנחנו נלחמים איתו. באיזשהו שלב הוא עבר ממצב של 'צמח' למצב של הכרה מינימלית לא עקבית. הוא כבר התחיל לעקוב עם האישונים, רואה, מגיב במבט, והיו גם פעמים, לא עקביות, שבהן הוא הגיב להוראות פשוטות. הוא עבר עשרה ניתוחי ראש ועוד שבעה ניתוחים באיברים אחרים בגוף. כל עוד הוא נלחם, אנחנו נלחמים איתו במלוא הכוח ומנסים להגיע לכל מחקר, חוקר, פיתוח חדש. הפגיעה שלו כל כך יוצאת דופן וקיצונית, שהיא מאתגרת את כל מערכת הרפואה".
המלחמה בעזה אמנם הסתיימה, אך בשביל ענבל היא רק החליפה זירה - משדה הקרב לשדות הבירוקרטיה. בכל יום היא נדרשת להזכיר למערכת שהבן שלה עדיין כאן. "יש פחד שישכחו את הפצועים", היא אומרת, "והוא בעיקר נוגע לפצועים הקשים ביותר של המלחמה, במיוחד על רקע המעמד המשמח שאנחנו נמצאים בו של חזרת החטופים החיים. קראתי שבתי החולים ממש נאבקים על הזכות לטפל בהם ומעמידים להם את מיטב המומחים, ואני יכולה להגיד שעל עידו אף אחד לא נלחם. אני שואלת את עצמי איך זה שבתי החולים לא נאבקים על הזכות לטפל במי שהקריב למענם ובזכותו הם חיים כאן. זה כואב. גם לעידו מגיע בזכות ולא בחסד שיעמידו לו את מיטב המומחים ומיטב המחקרים ויעשו כל מה שהם יכולים, כי בסוף הצילו אותו - והוא עדיין פה איתנו".
אבל היא לא מרימה ידיים. כשהבינה שאם לא תילחם איש לא יעשה זאת במקומה, היא גייסה את כל כוחותיה. "זה כרוך במלחמות", היא אומרת. "גם המחלקה שאנחנו נמצאים בה לא הייתה קיימת כשעידו נפצע. היא הוקמה במיוחד אחרי פנייה לשר הביטחון דאז, יואב גלנט, ועוד אנשים טובים ומסורים. ניגשתי לכנסת, ואני אגיע לכל מקום שצריך".
ובינתיים, החיים ממשיכים. גם בתוך מציאות לא נורמלית. "לפני הפציעה של עידו ניהלתי בית ספר והפסקתי לעבוד. זאת העבודה החדשה שלי, ואני נחושה להצליח בה", היא אומרת. היא גילתה שיש שפה שרק מי שחווה את אותם דברים יכול להבין. "אנחנו תת-קהילה של הפצועים הכי קשה שלא יכולים לדבר: אמהות, חברות, אחיות". ולא רק הם. "יש לנו עם נפלא", היא אומרת ועיניה בורקות.
רק בשבוע שעבר זכו לביקור מרגש מהוריו של הירש גולדברג-פולין - רייצ'ל וג'ון. "עידו אוהד הפועל, כמו הירש, והמוטיבציה הכי גדולה שלו להיכנס לעזה הייתה למצוא את הירש. לצערי הרב הירש ועידו סיימו את המלחמה כל אחד עם טרגדיה אחרת, אבל היה לנו מאוד חשוב לפגוש את ההורים".
"גם סשה טרופנוב, שורד השבי, ביקר פה ואמר לנו: 'כולם אומרים שאני גיבור, אבל אני לא גיבור. אני לא בחרתי להיחטף. עידו בחר להיכנס לעזה ולחפש אותנו ולכן הוא זה שצריך להצדיע לו ולהוקיר אותו'. בסוף אלה האזרחים, כל אחד עם הטרגדיה שלו, שמוצאים את הכבוד הראוי וההוקרה של ההקרבה שלנו ושל עידו, וזה מה שהייתי מצפה גם מהמדינה".
היא אמנם לא יודעת אם עידו ישוב לדבר, לחייך או להביט בעיניה, אבל היא יודעת דבר אחד - בנה חי, והיא תמשיך להילחם עליו. "אם עידו לא יקבל מה שהוא צריך, אנחנו נילחם עד שהוא יקבל את הטיפול שמגיע לו. אני מקווה שכשעידו עכשיו ראה שתמה משימתו שלשמה הוא יצא אל הקרב וחזרו החטופים החיים, הוא יואיל בטובו לחזור אלינו, ויחזיר גם אותנו לחיים טובים יותר".
"כל עוד עידו נלחם, אנחנו נלחמים איתו במלוא הכוח ומנסים להגיע לכל מחקר, חוקר, פיתוח חדש. הפגיעה שלו כל כך יוצאת דופן וקיצונית, שהיא מאתגרת את כל מערכת הרפואה"
