ידע או לא ידע? זאת השאלה שנשאלה השבוע, ואם ידע, מתי ידע? האם ראש הממשלה ידע מה קורה מתחת לאפו, בקודש הקודשים של לשכתו, שבעקבות הסדרה ששודרה השבוע ב"כאן 11" נדמית יותר כבורדל, ובכל מקרה, ההפך המוחלט ממקום קדוש.
ואם לא ידע, מדוע כשכבר ידע לא מצא לנכון לגנות, להתנער, להעיף, לדרוש חקירה מיידית של שב"כ עד לבירור מוחלט של כל הפרטים והמעורבים? איך זה שעד עכשיו אנחנו לא יודעים מהי עמדתו של הבוס, שלא רק נתן לדברים האלה להתרחש בלשכתו, אלא שיועציו ממשיכים לקבל את משכורתם גם עכשיו, והוא ויועצו הקרוב, יונתן אוריך, חולקים את אותו סנגור, כאילו מדובר במורה ליוגה.
אפשר לנסות לנתח את הראיון שנתן אלי פלדשטיין לעמרי אסנהיים מכל מיני אספקטים. למשל, האם הוא נראה לנו אמין. האם האמנו לעיניים הדומעות, אחרי שהוא בעצמו סיפר איך המליץ לנתניהו להראות יותר רגש, אפילו לבכות? נשמע שלפלדשטיין זה בא בקלות, להזיל דמעות. אפילו בצל הוא לא צריך. אבל האם ניתן להאמין בכנותן? והמצמוצים, והגמגומים. והשתיקות מלאות המשמעות. והסיפורים הנוגעים ללב על הילדות הקשה. והמבט החודר כשאמר: "השאלה הבאה", כשלא נוח לענות, או שדווקא כן נוח – אבל רוצה להיראות כאילו זה לא נוח, כדי לעורר חשד שיש פה משהו.
האם אנחנו מאמינים שפלדשטיין אמר את האמת לנו, הצופים, כשאנחנו יודעים שלא הפריע לו לשקר למען הבוס או למען חברו הטוב אוריך, גם תחת חקירת משטרה? למה שנאמין שהפעם הוא אמר את האמת?
אבל גם אם פלדשטיין נראה לנו לא אמין, זה לא מוסיף או גורע ממה שאנחנו כבר יודעים, ולא משנה את העובדה שפלדשטיין פעל על פי הנחיות אוריך. ששניהם, ביחד עם איינהורן, קיבלו כסף מקטאר לפני, וגם בזמן המלחמה. העובדות האלה, לצד המסרים שעברו בין השלישייה הזאת ונחשפים מדי יום, מספיק מעוררי סלידה, גם בלי העיסוק בשאלה אם זה הגיע גם לנתניהו.
אני נוטה להאמין שנתניהו לא ידע, או בחר לא לדעת. ולא בגלל אישיותו נטולת הרבב של ראש הממשלה. להפך. בגלל חולשותיו. קשה לי להאמין שנתניהו היה מפרגן למישהו, אפילו ליועצו הקרוב, לקבל ממישהו עשרות, אולי מאות אלפי שקלים, כשהוא לא שותף בחגיגה. בטח לא כשהוא מבין שבכך הוא לוקח על עצמו סיכון. מילא, אם צריך לפרגן כשזה לא עולה לו כלום, אבל לקחת כזה סיכון בשביל שמישהו אחר ירוויח הרבה כסף? לא בבית ספרנו, ובטח לא בביתנו בקיסריה.
זכורה אותה עדות של הדס קליין, שערב בחירתו של יוסי כהן לראש המוסד, סיפרה לה שרה נתניהו במורת רוח, שכהן יכול ללכת לעבוד עם ג'יימס פאקר ולהרוויח מיליונים. הרושם אז היה שנתניהו מודאגת יותר מהמיליונים שיעשה כהן, מאשר שהמוסד יפסיד אותו. אז שתסכים שאוריך ירוויח יותר מראש הממשלה?
אבל השאלה שעולה בעקבות הפרסומים היא לאו דווקא אם נתניהו ידע או לא ידע. את זה צריך להשאיר להחלטה מקצועית של המשטרה. אם למשטרה אין שמץ של ראיה שנתניהו ידע, היא לא אמורה לחקור אותו.
השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו היא לא אם ידע, אלא איך זה קרה? במילים אחרות, לא איך התרוצצו העכברים, אלא מי חפר את החור שבתוכו הם התרוצצו. כלומר, איך עלו לגדולה אנשים כמו טופז לוק, אוריך, איינהורן ופלדשטיין, בתוך הלשכה הכי חשובה וסודית במדינה, שעזרו לראש הממשלה להרים כזאת תעשייה של מניפולציות תקשורתיות? איך מי שלא עבר את הבדיקות הביטחוניות של השב"כ, עבר את האקווריום של לשכת ראש הממשלה?
והתשובה כנראה נמצאת בשאלה: הכל נובע מההתמכרות האובססיבית של נתניהו לתקשורת. כל הפתולוגיות, כל הצרות שלו הגיעו משם. תיק 2000, תיק 4000 הגיעו מההשתעבדות שלו ושל רעייתו לבבואתם המשתקפת מהמים. אתם מכירים ראש ממשלה אחר שהיה לוקח לעצמו גם את תיק התקשורת, תיק שפעם נחשב מהתיקים הקטנים, הלא-חשובים? או ראש ממשלה שיועציו הקרובים ביותר, אלה שיושבים על יד אוזנו, הם אנשים שכל היתרון שלהם הוא שהם מבינים ברשתות התקשורתיות?
ראש ממשלה אמור לשים לצידו אנשים עם ניסיון מתחומים אחרים, עם כישרונות אחרים. אבל טופז? אוריך? איינהורן? פלדשטיין? אלה שזכו למעגל הקרבה וההשפעה הכי גדולים הם פעילים בעולם התקשורת, כי זה הדבר הכי חשוב לבוס.
פרשת קטארגייט נפלה כפרי בשל מבחינה פוליטית. נדמה לי שאם צריך להצביע על קו פרשת המים שבו האופוזיציה התעוררה לחיים, זו ההודעה של נפתלי בנט בתחילת השבוע, כשהתייחס לפרשה וטבע לראשונה את הביטוי "בגידה", וכתב שזהו מעשה הבגידה החמור בתולדות ישראל. עוד באותו ערב הוא הופיע בשידור חי מתוך כנס גדול בנס-ציונה, כשהוא חוזר על השורש בג"ד, שאליו הוא ישוב עוד ועוד במהלך השבוע: הייתה בגידה במדינה מתוך לשכת ראש הממשלה, קידום אינטרסים של האויב למען בצע כסף.
כששואלים אותו מה עם כל ראשי מערכת הביטחון שעבדו והתארחו והתקבלו כאח"מים בקטאר, כולל ראש המוסד לשעבר, הוא מחדד: יש לפני ויש אחרי. כל מי שהמשיך לעבוד עם קטאר בתשלום אחרי 7 באוקטובר הוא בוגד.
לפיד לא השתהה אחרי בנט, וכך גם גולן ואיזנקוט. אולי לראשונה, שיתוף פעולה מרשים של ראשי האופוזיציה. גם זה משהו. אי-אפשר היה להרים להם יותר מאשר פרשה כזאת בתוך לשכת ראש הממשלה. בנט, שמחפש כבר חודשים רבים איך לפוצץ את בועת "מר ביטחון", יעבור בקרוב לשאלה פשוטה שעליה ידרוש תשובה: מה ידע נתניהו, מתי נודע לו ומה הוא עשה? נראה ששום דבר אחר לא עניין את בנט השבוע. בעיניו הכל ספינים: ועדת חקירה פוליטית, סגירת גל"צ, פיצול תפקיד היועמ"שית, פרשת הפצ"רית – כלום. עכשיו הוא כמו רוטוויילר. יש לו עכשיו דגל אחד. נושא אחד לנעוץ בו שיניים ולא להרפות. פרשת קטארגייט היא אולי הגייט שלו ללשכת ראש הממשלה.
