זה קרה ימים ספורים לפני הפסקת האש. שני החובשים - רב"ט ג' וסמל ל' כבר חשבו על היציאה הקרובה מהרצועה לאחר תקופה אינטנסיבית של פעילות. הבוקר התחיל רגוע, אווירה של סיום באוויר. בתוך שניות הכל התהפך. פשיטת גרילה של מחבלים למגנן שבו שהו הפכה את המרחב שאמור היה להיות בטוח לזירת קרב מטווח אפס. דקות ספורות הספיקו כדי לשנות את מסלול החיים של שני החובשים.
"זה היה השבוע הראשון שלי בעזה", מתאר רב"ט ג', כחודשיים לאחר התקרית, "בגדול זה היה יום רגוע, ממש יום לפני היציאה מעזה. מוקדם יותר אפילו הכנו פנקייקים. הייתה אווירה של סוף אימון", הוא נזכר. "היינו אמורים לצאת לקראת הצהריים, ובינתיים טיפלנו בטנקים בתוך המגנן", ממשיך סמל ל', "מה שקרה הוא שהצליחו לחדור לשם ארבעה מחבלים". סמל ל' זוכר את הרגעים האלה היטב. "רציתי להוציא את אבקת החלבון שלי מתא שנמצא בחוץ. וג' גם היה בחוץ - אני עמדתי בכניסה והוא עמד על הדלת", הוא משחזר. "פתאום התחילו מלא פיצוצים. ג' התחיל לצעוק והרופא שהיה איתנו התחיל לצעוק גם הוא ולהגיד לנו להיכנס מהר לנמר. נכנסתי, משכתי את ג' איתי והוא נפל עליי. מחבל שהיה בכניסה לנמר ירה עלינו ממש מטווח אפס כשג' היה מעליי. הוא חטף חמישה כדורים - במותניים, בחזה ובאזור הבטן, ממש מנע בגופו את הכדורים". הוא מוסיף: "רציתי לסגור את הדלת של הנמר. ניגשתי לעמדה של המפקד כדי לסגור אותה וחטפתי שם שלושה כדורים ברגליים ולא הצלחתי לסגור. ויתרתי על זה. באותו רגע ג' קפץ על הנשק שלו וניסה לירות לכיוון המחבל. בסופו של דבר הוא הצליח לסגור את הכבש. בזמן הזה ניסיתי לדווח בקשר. באתי לדבר וחטפתי עוד כדור ביד. כדורים עברו לי ממש מעל הראש".
מרגע הפציעה ועד להגעתם לבית החולים חלפו כ-55 דקות שבהן עברו השניים שרשרת מהירה אך מורכבת של טיפול, העברה והתארגנות תחת לחץ. תחילה פונו למרחב מוגן, שם קיבלו טיפול ראשוני מידי פרמדיק מהגדוד - חבר לצוות. סמל ל' התגייס במארס 2024 והחל את דרכו במסלול עתודה, ובהמשך עבר לשריון. את הטירונות השלים בגדוד 178, יצא לקורס חובשים והועבר לחטיבה 7. יום לאחר שהצטרף לגדוד עלה הכוח צפונה, וכחודש לאחר מכן נכנס ללבנון. בהמשך פעל בקו הצפון וירד שוב לעזה, שם השתתף במספר כניסות לרצועה. רב"ט ג' התגייס במארס 2025, עבר קורס חובשים והצטרף לגדוד כחודשיים בלבד לפני שנפצע. השבוע שבו נפצע היה השבוע הראשון שלו בעזה - ימים ראשונים בשטח לחימה פעיל, שבהם הספיק להכיר את השגרה. על אף הפערים בוותק, השניים הפכו לחברים טובים. רק כשהגיעו לבית החולים ניתן היה להתחיל להבין את ממדי הפציעה, ואת הדרך הארוכה שעוד מחכה להם.
קרב מסוג אחר
"הדבר ראשון שעשיתי כשהורידו אותי מהמסוק היה לבקש להתקשר למשפחה", מספר ל'. "התקשרתי לאבא, אבל אמא שלי ענתה לי. לקחו אותי לחדר הלם, טיפלו בי במשככי כאבים, הורידו לי את חוסמי העורקים, היו לי שלושה, ואחרי בערך שעה לקחו אותי לחדר ניתוח. הוציאו כדור אחד שהיה תקוע לי ביד, ועוד שלושה כדורים ברגליים שנכנסו ויצאו". הפגיעות ברגליים, הוא מספר, היו פחות מורכבות, אך היד הפצועה דרשה טיפול משמעותי יותר.
מצבו של רב"ט ג' היה חמור אף יותר. "הגעתי לבית החולים, הכניסו אותי לחדר הלם ואין לי מושג מה קרה אחר כך", הוא מספר. בגופו אותרו פגיעות ירי מרובות: "היו לי חורי ירי ברגל מכדורים שנכנסו ויצאו. חור ענק בצד שמאל של הבטן, שהיו צריכים לטפל בו עם שתל עור שנלקח מהרגל. חור כניסה או שפשוף בחזה שמאל", הוא ממשיך, "בצד ימין נכנס כדור ועלה עד לכתף - והוא עדיין תקוע שם". פציעה רחבה נוספת במותן ימין השלימה תמונת פציעה קשה במיוחד. בשלב הזה, בבית החולים, ניתן היה להבין עד כמה האירוע שנמשך דקות ספורות עומד להפוך למסע רפואי ושיקומי ארוך. מכאן החלה בשביל השניים שגרה חדשה ומגבילה.
"בהתחלה כשהייתי בסורוקה, לא הצלחתי להזיז את רגל שמאל, היא הייתה תקועה במין זווית של 45 מעלות", מספר סמל ל'. "הייתי עם כיסא גלגלים. לא יכולתי כמעט לזוז. לא הצלחתי ללכת לשירותים, לתפוס את הטלפון, להתקשר לחברים, להתקלח לבד. כלום". כעבור עשרה ימים עבר למחלקת 'חוזרים לחיים' בבית החולים שיבא תל השומר. "גם שם היה לי קשה. סבלתי מכאבים רציניים". לאחר שבוע בתל השומר יצא לראשונה לסוף שבוע בבית, שם הצליח לכבוש מטרה ראשונה. "אמרתי טוב, ננסה ללכת קצת, לעמוד על הרגליים. לא כל כך עבד לי, אבל לפחות ניסיתי ועמדתי קצת על הרגליים", הוא משחזר. "בערך 20 יום אחרי הפציעה כבר הלכתי סבבה. משם התקדמתי מהר. מהרגע שהצלחתי ללכת, שבוע אחרי זה הלכתי כמעט רגיל. הכל הלך יותר מהר".
אך לא הכל היה פשוט. ההתקדמות לא הייתה רציפה. "אחרי שבועיים בתל השומר היה לי זיהום רציני ברגל. חיידק אכל לי את הרגל ועשה לי חור יותר עמוק ממה שנגרם לי מהפציעה. טיפלו בי במכשיר שמחובר לרגל שמנע ממני לצאת מבית החולים במשך שלושה שבועות. זה ממש עזר לי". כחודשיים לאחר הפציעה נרשם רגע משמעותי במיוחד. "האחים שלי תיכננו לעשות מרתון באילת. ממש ביום שבו נפצעתי אמרתי להם בצחוק שאצטרף לקילומטר האחרון של המרתון, ולא כל כך התכוונתי לזה. בסוף הצלחתי לרוץ איתם את ששת הקילומטרים האחרונים. זה היה מטורף".
אצל רב"ט ג' הדרך לשחרור מבית החולים לשיקום הייתה איטית ומורכבת יותר. "לקח לי הרבה זמן להגיע לשיקום בגלל שהיה לי חוסר רקמה משמעותי בצד שמאל ליד הרגל", הוא מספר. "הייתי צריך להיות עם מכשיר ואקום על הרגל במשך שלושה שבועות. עד שהשתחררתי לא כל כך יכולתי ללכת". רב"ט ג' משתף שהקושי הפיזי לווה גם בבדידות. "הייתי לבד בבית החולים אחרי של' השתחרר", הוא מספר, "הייתי מאושפז במחלקת פלסטיקה כי רוב הפגיעות שלי היו בעור. לאחר שלושה שבועות גם אני הגעתי לשיבא ול' כבר היה שם. שם לא הייתי לבד. היו גם עוד אנשים מהגדוד. בסך הכל היה כיף בשיבא".
ההתמודדות שלא רואים
לצד ההתקדמות הפיזית, השיקום הוא גם תהליך תובעני הרבה יותר ממה שנראה לעין. לא מדובר רק ביכולת ללכת, להרים יד או לחזור לשגרה תפקודית בסיסית, אלא בהתמודדות יומיומית. השניים משקפים קשיים לא פשוטים שאיתם מתמודדים מדי יום פצועי צה"ל בדרך לחזרה לשגרה ולחיים. לא כל רגע הוא הצלחה. לפעמים דווקא הרגעים הקטנים הם אלו שיכולים לתסכל ולהוציא מאיזון. "כל דבר יותר קשה ממה שהוא היה ודורש המון חשיבה, או יותר זמן", מסביר ג'. "אתה עובד על זה ומצליח, ואז מוצא עוד דבר אפילו יותר קטן שאתה לא יכול לעשות. הדברים הקטנים האלה - הם זה מה שקשה". גם ל' מזדהה את אותה תחושה בדיוק. "הייתי גולש המון, משחק כדורסל, עושה מלא ספורט ופתאום בשנייה אחת אתה לא יכול לעמוד על הרגליים. בהתחלה הייתי חייב עזרה עם כל דבר. את כל הדברים הקריטיים אתה לא מצליח לעשות. כל דבר שהיית עושה פעם - אתה עושה פחות טוב. לאט-לאט אתה לומד לעשות את כל הדברים האלה מחדש".
כיום, חודשים לאחר הפציעה, חייהם של השניים מתנהלים עם הפנים קדימה לשיקום מלא. "השתקמתי יפה בתל השומר ועברתי לשיקום יום בבית לוינשטיין לפני בערך שבועיים", מספר ל'. "אני הולך לשם שלוש פעמים בשבוע. זה ממש אחרת כי זה כבר להיות בבית, לנהל את הזמן שלך אחרת, זה שינוי משמעותי". ל' מודה שגם החזרה הביתה דרשה הסתגלות מסוימת. "הייתי שנתיים בצבא, תמיד עם לו"ז, כמעט לא בבית ופתאום אני הרבה בבית עם המשפחה, עם ההורים, עם אח שלי. זו הרגשה אחרת לגמרי. יש קצת בעיות פה ושם, אבל סך הכל זה אחלה. חזרתי קצת לעבוד אפילו". גם אצל ג' המציאות שאחרי הפציעה נבנית לאט, בין שיקום פיזי לניסיון ליצור שגרה חדשה. "עברתי לשיקום יום בהדסה, פעמיים בשבוע. וחוץ מזה אני מתנדב בישיבה לאנשים עם צרכים מיוחדים. יש סיכוי שאצטרך עוד ניתוח בכתף. היא עוד לא מאה אחוז. הדברים האלה לוקחים זמן". ומה אחר כך? התשובה כבר ברורה: "חזרה לצה"ל", מכריז ג' בביטחון ול' ממהר להוסיף אחריו: "בעזרת השם, אני מתכנן לחזור כמה שיותר מהר - כבר עוד חודש, חודש וחצי".
