הנהג הוריד אותי באמצע רחוב סואן במרכז בנגלורו (שנקראה בנגלור עד 2014) - עמק הסיליקון של חצי האי ההודי. הוא איחר ב-40 דקות כי "היה בבנק" (אכל צהריים בבית) וניסה לפצות בנהיגה יותר מופרעת, מזגזגת וצופרת מהרגיל. היינו על סף תאונה 12 פעמים. חלק מהפעמים האלה אנחנו יזמנו, שועטים לתוך כביש מהיר וסואן בלי לעצור להביט.
זה היה היום האחרון שלי בעיר, נחה אחרי רצף אירועים קולינריים שהובלתי, שחגגו שיתוף פעולה - טכנולוגי, מדיני, חקלאי - בין שתי מדינות, חברות טובות, שקמו ממש באותן שנים, עם תום השלטון הבריטי. בערך עד פה הדמיון.
באותו יום בכביש הסואן, ראש הממשלה מודי היה בדיוק בישראל, המתח במזרח התיכון היה בשיאו, ואני הייתי בעיקר רעבה. הטיסה שלי לארץ עוד לא הסתובבה אחורה 40 דקות לפני הנחיתה, נתב"ג עוד היה פתוח. נספיק. אמן שנספיק.
האוויר בבנגלורו כתום ודחוס מרוב אבק. זיהום אוויר מתובל בהמון כמון וקארי. את האוויר בהודו לא נושמים, אלא לועסים מרוב שהוא סמיך וחריף ומתובל.
התור למסעדה מתחיל כבר מהקומה השנייה. הוא מורכב מהודו הראשונה: נשים בסארי מחויט וגברים עם מותגים בינלאומיים על הרגליים ושורש כף היד. אצולה מקומית של עיר ההייטק ובראשה המארחת שלי שמחכה כבר שעה בפנים - טאפאסוויני ׁ(טאפאס) פורנש, בעלים של מטעי קפה בוטיק מדרום הודו עם שם עולמי. היא בחרה מסעדה שמגישה טאלי מסורתי. טאפאס היא גם טבחית מדופלמת שלמדה בקורדון בלו והיא משמשת כסו-שף שנייה שלי בכל אירועי השבוע. את הסו-שף הראשונה הבאתי מהארץ - ענת אגמון, בוגרת העונה האחרונה של "מאסטר שף", עם יד וחך דקדקניים של מישלן צרפתי.
אנחנו יושבות שלושתנו סביב שולחן צפוף. המקום מלא עד אפס. המלצר ניגש ומניח עלה גדול של בננה לכל אחת מאיתנו ומעמיס על העלה אורז, ואז יוצק עליו שתי מצקות מלאות של גי, חמאה מזוקקת, צהובה, צלולה וריחנית. הוא מוסיף סוגים שונים של דאל ותבשילים וצ׳אטני, יוגורט מקומי, חמוצים חריפים, ציר עגבניות מתובל (ראסאם. התמכרות) וקינוח. אין מילה אחת של הסברים. מזל שטאפאס שם.
היא שמה מהדאל על האורז, קצת יוגורט וחמוצים. ואז מכניסה את האצבעות עמוק לתלולית האורז הרטובה והמתובלת, נותנת לכל בחישה ומעיכה קלה עם היד, גורפת ממה שרקחה בתנועה מיומנת של האגודל ומשם במהירות לפה.
תמיד אמרתי שאוכל טעים יותר כשמכירים אותו באופן טקטילי, דרך קצות האצבעות. אבל הודו לא ביקשה ממני לגעת באוכל - היא ביקשה ממני לטבוע בו.
אני מכניסה את הידיים לאורז החמים ומנסה לערבב אותו עם הדאל והגי כמו שטאפאס עושה מולי. הוא מטפס לי על היד ומכסה את האצבעות. רסיסים קטנים של אורז, שמנוניות של גי, דביקות של רוטב, הכול מתערבב על כף היד, נכנס בין האצבעות. אני גורפת קצת ומנסה לקרב לפה. היסוס. האורז נופל על החולצה והג'ינס. האצבעות עדיין מכוסות ברוטב וגי. הטלפון מצלצל. איך עונים. מגרד לי האף. גירדתי. יש לי אורז באף וגם גי. ייתכן שגם דאל. לא שמתי לב והכנסתי גם את יד שמאל לתבשיל. אני צמאה. איך שותים.
תרצי עוד אורז? המלצר מביט בי.
יש לי אורז, גי ודאל בתוך החולצה ועל השיער, בכוס המים ובנחיריים. פי שלושה יותר מאוכל שאשכרה נכנס לי לפה.
אני אשמח לכף ומזלג, אני עונה.
הגעתי להודו לראשונה בחיי לא כתרמילאית אלא כשפית. הוזמנתי על ידי הקונסוליה ועל ידי חברת אורה גרינז (Aura Greens), סטארט-אפ אגרוטק ישראלי-הודי, כדי לתרגם את שפת הקִּדמה והמסורת לשולחן ישראלי עשיר ולחגוג את שיתוף הפעולה המוצלח בין שתי המדינות. בנגלורו נועדה בדיוק לניגודים האלו - בין אז לעכשיו, בין טכנולוגיה לסבתא. בנייני זכוכית ענקיים, ובפתחם פרה רובצת. ואני נמצאת במטבחים הטובים בעולם, של מלונות עילית כמו קונרד ומריוט גולפשייר, מסבירה למגה-שף מקומי, שמנהל צבא של מאה טבחים בכובעים לבנים, למה אני מתעקשת לעשות את הכול בדרך הקשה. את החצילים נשרוף על אש גלויה. ונשאיר קצת קליפה. את הגספצ׳ו נכין רק מעגבניות שרי, בלי תוספות, ונסנן למחית קטיפתית וחלקה. ואת המסבחה נדפוק בשיא הכוח מול האורחים.
מה הכוונה? הוא מפיל את הצ'אי-של-ארבע מהיד בהלם. זאת ארוחת טעימות. מוקפדת עד הפרט הכי קטן. איך דופקים מסבחה מול האורחים?
אבל התעקשתי. ובאמצע הארוחה אני יוצאת עם עגלה גדולה ועליה גרגירי חומוס וטחינה ישראלית ומכתש ועלי עצומים בגודלם, ובתנועה קצבית, נאמנה לדפיקות הלב ההולמות, מועכת קצת זרעי כמון, ושום, ואחריו קצת צ׳ילי ירוק, ומלח אטלנטי, ועגבניית שרי הודית-ישראלית מתוקה, וגרגירי חומוס רכים ממש, וטחינה, ואז לימון נסחט, ומים, ושוב גרגירים, וכל העיניים בוהות במתרחש, טאק-טאק, טאק-טאק, טאק-טאק. וכשהמסבחה עומדת חמימה וטרייה ורכה ומוכנה, אני יוצקת עליה כמעט כוס של שמן זית ישראלי נהדר (של קיבוץ מגל!) ומגישה ככה לשולחן, מתוך כלי האבן הכבד.
כשאני חוזרת למטבח אני מרגישה שמשהו השתנה. שף ניראז׳ מביט בי מתוך החליפה המעומלנת שלו ומחייך. אוכל הוא גשר. הנה שוב. הוא ניגש אל קערת האבן עם פיסה של נאן - הלחם ההודי השטוח שיצא עכשיו מהתנור - ומעמיס עליה הר מסבחה.
חסר מלח. הוא מעיר וצודק.
ואז הוא מוסיף לקערה ענן של כוסברה יבשה וערימה של כוסברה טרייה קצוצה והינג הודי, התבלין המוזר הזה שיש לו ריח של בצל נרקב וטעם אוממי עדין ונהדר, שילב עם נאן מתובל בזיתים וצ׳ילי - וניצבת מולנו מנה חדשה. הודו וישראל, בחיבור טעים בצורה בלתי רגילה. אנחנו עומדים מול הקערה, אני והצוות שלו והוא והצוות שלו, ומפרקים מסבחה הודית טרייה עם נאן זיתים. ביחד יצרנו שפה.
"אני הולך להגיש את זה בחתונה שאני עושה שבוע הבא בבאלי. הייתה חסרה לי מנה", אומר שף ניראז׳, "אוציא את זה עם הסלט מש... משוו...״
משוואיה?
"כן. הוא גם היה ממש טעים".
7 צפייה בגלריה
ארוחת טעימות ישראלית־הודית במריוט. בשתי המדינות אוכל הוא עדיין אוכל והמטבח הביתי הוא עדיין העוגן
(צילום: רותי רוסו)
לפני שנדון בשיתוף הפעולה החקלאי-טכנולוגי בין ישראל להודו, צריך קצת רקע. במחצית השנייה של המאה שעברה עובר העולם טלטלה במגזר החקלאי שמובילה ארצות-הברית. היא מפיצה לכל עבר טכנולוגיות חקלאיות אינטנסיביות: זרעים מהונדסים, דשנים, חומרי הדברה, מיכון, מחשוב, וכל אלו ביחד מצליחים לייצר מאותו מטר רבוע כמויות אדירות של תוצרת. לפעמים פי שבעה יותר. קפיצת מדרגה מטורפת שמכסה את העולם במרבדים ירוקים של תירס, סויה וחיטה בעיקר, ומציפה אותו במפלים של קלוריות.
למעשה, חרב הרעב כפי שהכרנו אותה משחר האנושות ועד תחילת המאה ה-20 פשוט נעלמת מהתמונה. גם מדינות שלא מאמצות את המהפכה התעשייתית של החקלאות (המכונה בעולם בשם המכובס "המהפכה הירוקה" בגלל מרבדי הענק הירוקים שהחליפו בגללה את המשקים הקטנים) מוצפות בקלוריות אמריקאיות של סירופ תירס עתיר פרוקטוז בעיקר. מאז שנות ה-50, אנשים שמתים מרעב המוני מתים בגלל החלטות פוליטיות, לא בגלל איתני הטבע. כן, גם באתיופיה של שנות ה-80. יש מספיק קלוריות היום בשביל שגם האנשים הכי רעבים על כדור הארץ יהיו שמנים. מבלבל מאוד.
הודו מאמצת קצת מהטכנולוגיות החדשות, אבל גם עכשיו היא עדיין מתבססת על חקלאים ומשקים קטנים עם יעילות בינונית ומטה. היום, בדיעבד, אנחנו מבינים שגם בשיטה הזו, המסורתית, יש יתרונות רבים - הקרקע לא מנוצלת עד דק, התוצרת איכותית ומגוונת יותר, התלות בתאגידי הזרעים והדשנים הבינלאומיים נמוכה, הפרנסה אולי קטנה, אבל היא מגיעה לחקלאי עצמו ולא לחברה גדולה ונצלנית. המערב אימץ טכנולוגיות בתיאבון שלא ידע שובע, ובדיעבד גילה שהוא מכלה את משאביו, מנסר את הענף שעליו הוא יושב. בהודו יש איזו חוכמה פנימית שקטה, שגם הבריטים, השליטים המתנשאים הקודמים של חצי האי, לומדים היום על בשרם.
קחו למשל את הפרות. הן קדושות בהודו. בכלל חיות. חלק מאותה תפיסה של גלגול נשמות. היום אתה פה, מחר אולי תהיה זבוב קטן. אם תהרגו יתוש בהודו, סתם מתוך הרגל, יסתכלו עליכם כאילו בעטתם בסבתא. אולי זאת סבתא שמתה ועתה התגלגלה לכדי יתוש? המערב אהב לזלזל בקדושת הפרות ההודית, נוכח המחסור במשאבי המזון של המדינה. אם חסר שם אוכל, למה שלא יאכלו את הפרות? תהו בפטרוניות יודעת-כל.
בשנים האחרונות זה כבר ברור כשמש. אין תעשייה בזבזנית יותר, של כל משאב שאפשר להעלות על הדעת, מגידול פרות לצורכי בשר, ובשר פרה הוא בוודאות לא הדרך היעילה להזין אוכלוסייה אדירה כמו שיש בהודו. בדיוק ההפך.
גם כשהודו היססה לאמץ את הטכנולוגיות של המהפכה הירוקה ההיא, להרוות את אדמתה בדשנים ובחומרי הדברה, היו שהרימו גבה. אלא שדווקא השמרנות וההיסוס הצילו אותה מכיליון ומתלות קיצוניים. אולם לא הכול ורוד. שיטות הגידול המסורתיות הן אולי אקולוגיות יותר, אך לא יעילות, תלויות עד מאוד באיתני הטבע ההפכפכים ולא מצליחות לענות על הצורך ההולך וגובר בתוצרת חקלאית של מיליארד ומשהו תושבים.
והנה, פה נכנסת ישראל לתמונה.
הג'יניוס הישראלי בתחום הזה הוא באמת משהו עתידני בעומק ההוליסטי שהוא מציע לענף. הפתרונות שהטכנולוגיות הישראליות בחקלאות הציעו לעולם שינו אותו ועדיין משנות, ברוב המקרים בלי לעשות השמדת ערך אגרסיבית לאדמה ולענף בעתיד הרחוק. טפטפות, התפלת מים ויריעות כיסוי חקלאיות - של פריצות דרך שאפשר ליישם גם במשקים קטנים ולהפוך אזורים צחיחים כמו רמת הנגב או הערבה למרחבי חקלאות פוריים ומניבים. תוסיפו לזה זרעים כחול-לבן, סופר-איכותיים, שלא נועדו רק להכפיל כמויות ולהאריך חיי מדף, אלא להביא לשולחן תוצרת טובה, מזינה וטעימה - ויש לכם פה מודל שאפשר להלביש על תנאי מזג אוויר וסוגי קרקע משתנים.
חוות אורה גרינז מבוססת על טכנולוגיות ישראליות. בפאתי בנגלורו הם מגדלים כמעט 20 סוגים של עגבניות. שרי כתומות וצהובות ועגולות ואובליות, עגבניות ביף סטייק תמריות, אגסיות, תותיות, שוקולדיות. מהסוג הטוב, הטעים, הארומתי, המתקתק ביותר שאפשר להעלות על הדעת. וכל זה במדינה שלא רגילה בכלל לצרוך עגבניות בצורתן הטרייה.
לא רק עגבניות בעצם. ירקות בכלל.
אנחנו לוקחים את הסלט הישראלי שלנו כמובן מאליו. קשה לנו להעלות על הדעת שולחן בלי עגבנייה ומלפפון קצוצים קטן, בלי ערימה של עלים ירוקים עם איזה ויניגרט מהיר. אבל כשאירגנתי בארוחת הצהריים באורה גרינז שולחן שלם מכוסה במוזאיקה של עגבניות טריות שהרגע נקטפו, הקהל התרשם אבל הגיב בחשדנות.
עיתונאי מקומי שאל אותי בגלוי - אני הייתי בישראל, הוא אמר, אתם אוכלים הרבה מאוד ירקות טריים. אנחנו לא.
בחצי יבשת אדירה כמו הודו, כשמסביב דוכני רחוב קטנים לאן שהעין לא מסתכלת, שאינם מחוברים לשום מערכת ביוב או מים, כשהמים עצמם אסורים לשתייה, תוצרת טרייה, כזו שלא עברה שום סטריליזציה בחימום, לא תמיד מותאמת תרבותית. הנטייה הטבעית להעביר כל דבר מניפולציה של חום, היא קודם כל בטיחות מזון הגיונית. השימוש שלנו בכמויות של תוצרת טרייה קבועה על כל שולחן הוא לא רק שיר הלל לחקלאות המקומית אלא גם שיר הלל לברז עם המים הסבירים לגמרי שיוצאים ממנו.
עבורי, לשכנע את הקהל המקומי לאכול גספצ'ו מעגבנייה טרייה, זה קצת כמו לשכנע את סבתא שלי לאכול טרטר בשר או דג נא. אפשרי, אבל לא קל.
"זה בעצם האתגר הגדול ביותר שלנו", אומר לי בשיחה אישית דוד קינן, אחד היזמים הישראלים מאחורי החווה, שגר בהודו כבר 20 שנה, "אנחנו מאמינים בטכנולוגיה הישראלית וביכולת שלה לסייע פה למשקים קטנים במגוון אזורי אקלים בחצי האי. האפליקציה פשוטה יחסית ואפילו לא יקרה מדי. אלא שלא בכל מקום במדינה יש מספיק קהל פרימיום הרפתקני שירצה ויסכים לאכול בשר נא של עגבנייה. ובשביל עגבנייה מבושלת חבל לטרוח ולגדל את הדוגמניות היפהפיות שצומחות אצלנו. אנחנו בונים על המעמד הבינוני הצומח במהירות בהודו ועל החשיפה שלו לתזונה בינלאומית ותוצרת טרייה. השוק הזה בנסיקה".
עבורי, על כל פנים, זאת ברכה. אני מבשלת בהודו עם התוצרת הטובה ביותר שיכולתי לחלום עליה, מגרש משחקים קולינרי. השרי הצהובות, סוכריות מהחממה, נכנסות לבלנדר עם שן שום וצ׳ילי, פלח אפרסק וקצת בצל, בלסמי לבן ומלח, נטחנות דק-דק, מסוננות ונפתחות לאמולסיה עשירה עם שמן זית.
שף ניראז' מציע שנגיש את הגספצ'ו עם פאני פורי מסורתי - כדור בצק דקיק תפוח וחלול, שבדוכני הרחוב ממלאים במחית מתובלת של תפוחי אדמה וחומוס ואז משקיעים בסיר גדול מלא במי תמרהינדי, כוסברה ותבלינים. אנחנו שמנו בו טרטר דג ים עם איולי ברברה אתיופי, וניראז' חשב שאת הגספצ'ו נגיש במקום מי התמרהינדי. זרמתי.
אבל אז הוא טעם את המרק הצהבהב, הטרי, הקטיפתי. והתחרט. הגספצ'ו צריך לעמוד בפני עצמו, הכריע. שתי מנות נפרדות בתפריט. הודו, ישראל, אתיופיה. חלום שמתגשם.
ישראל והודו הן תאומות שהופרדו בלידתן, או לפחות נחתו באותו חדר התאוששות היסטורי. האחת היא אי מדיני זעיר של עשרה מיליון נפש שעושה המון רעש. השנייה היא חצי יבשת של מיליארד וחצי בני אדם. האחת היא מעצמת הייטק שסועה במרכזה אבל דוברת עברית, השנייה היא פסיפס אינסופי של שפות ודתות וזהויות אתניות מגוונות שאפילו המקומיים מדברים בה אנגלית.
ובכל זאת, יש בינינו חיבור טבעי, כמעט גנטי, שכל מי שמסתובב בהודו מרגיש מיד. אולי זו שותפות הגורל של מדינות שחיות תמיד תחת צל של איום, ואולי זה פשוט הלהט המשותף, החוצפה ההודית והישראלית, השעטה קדימה מבחינה טכנולוגית לצד חום אנושי וקהילה.
אבל עבורי, כמי שמסתכלת תמיד על אוכל כראי של החברה, החיבור העמוק ביותר נמצא בצלחת. הודו היא מדינה שבה, למרות התיעוש, האוכל הוא עדיין אוכל שעשוי מאוכל. הוא עשוי מקטניות, מאורז, מתפוחי אדמה, מחמאה מזוקקת ומתבלינים שנטחנו הבוקר. ברוב האוכל המהיר ברחוב או במסעדות אין E numbers, אין צבעי מאכל זרחניים ואין חיקויים של טעם וריח. גם אם אתה אוכל בדוכן רחוב מאובק או במסעדת יוקרה, אתה אוכל אוכל אמיתי.
במובן הזה, המדינות אחיות. גם אצלנו, למרות המרוץ לסטריליות ולמערביות, המטבח הביתי הוא עדיין העוגן. אנחנו נשענים על קטניות, על הירק הטרי, על החלה שאפינו בשישי. אנחנו מעדיפים את הטעם של "הבית" על פני הטעם של המפעל.
כשעמדתי במטבח עם שף ניראז' ודפקנו את המסבחה הבנתי שזה מה שחיבר בינינו. לא רק הטכנולוגיה של אורה גרינז ולא רק האינטרסים הגיאופוליטיים של מודי - אלא ההבנה המשותפת שאוכל אמיתי הוא הבסיס לאנשים אמיתיים ולחיבור אמיתי ביניהם.
הדרך הביתה הייתה ארוכה יותר משחשבתי. הטיסה מדלהי לתל-אביב עמדה לנחות בשבת בבוקר בנתב"ג, אלא שברגע האחרון הקברניט הודיע שלאור המצב באזור המטוס נאלץ להסתובב ולחזור למומבאי ומשם לדלהי. אלו היו חמש שעות ארוכות כמו הנצח, בלי יכולת לתקשר עם הבית ואפס ידיעה מה מתרחש בישראל. השנה בפסח אקרא בהגדה ואחשוב על האודיסיאה הפרטית שלי, המסע חובק היבשות בדרך חזרה הביתה. הרבה ביקורת יש בעולם על ישראל, המון שנאה ואנטישמיות. חלק מהביקורת מוצדקת, רובה לא עניינית ומבוססת על גזענות. בתוך שקי הרפש הנזרקים עלינו, חשוב ומנחם לדעת שחמש שעות מזרחה מאיתנו, יש מדינה של מיליארד וחצי איש, יותר מכל אירופה וארצות-הברית ביחד, שרואה בנו חברה.
בעיניים הודיות
המדגם מייצג למדי שכן שוחחתי עם 37 הודים לפחות מתוך כמיליארד וחצי, ולכן אני קובעת בוודאות - ההודים, ההינדים בעיקר, אוהבים מאוד את ישראל.
עיתונאי מקומי אמר לי שההודים מרגישים שותפות גורל איתנו.
אבל המדינות כל כך שונות.
"נכון, אבל הן נולדו באותו זמן בערך, יש מאחוריהן עבר מפואר ושתי המדינות מוקפות אויבים".
"לפני כמה שנים ביקרתי בישראל", הוא סיפר, "רגע לפני הנחיתה כל הקהל שר. בחיים לא ראיתי דבר כזה, אנשים ששרים כשהם מגיעים לארץ שלהם. אני לא חושב שהרבה אנשים בעולם מבינים את עומק השייכות שהישראלים מרגישים כלפי ישראל. הרגשתי את זה בכל מקום שהגעתי אליו".
תבוא לבקר שוב?
"בטוח. אני גם יודע היום קצת עברית".
באמת? איך למדת?
"אני מבין, לא מדבר. פשוט ראיתי סדרה שלמה בעברית, בלי תרגום, והבנתי הכול. אשתי ואני ראינו בבינג׳ ארבע עונות ברצף".
איזו סדרה?
"'פאודה'. תגידי למי שצריך שבכל הודו מחכים לעונה הבאה".
סובב נתב"ג
45 שעות ארכה הדרך חזרה (דלהי-אדיס-אבבה-אתונה-עקבה-שאטל למרכז הארץ), והיא כללה שלוש יבשות, חמש מדינות, והמון-המון שעות בנמלי התעופה, הנתב"גים של העולם. למעשה, אם מוסיפים גם את הטיסה מבנגלורו לדלהי (שלוש שעות) ואת הטיסה האינסופית מדלהי לדלהי (עוד 16 שעות במטוס), המסע הביתה חצה את השלושה ימים. ושוב, לא מדובר בתחקיר עמוק, אבל אחרי 60 שעות בדרכים הרווחתי את זכותי להעלות על הגריל שדות תעופה שלא באו לי טוב.
את הארוחה הגרועה ביותר והטובה ביותר אכלתי באתיופיאן איירליינס.
עברו 14 שנה מאז הפעם האחרונה שהייתי באדיס-אבבה באתיופיה. מנמל תעופה שנראה כמו זה הישן של אילת, ניצב שם היום טרמינל בינלאומי רחב ידיים ונוח יחסית לשימוש. אהבתי.
את הנמל בעקבה פתחו במיוחד לטיסות ישראלים. הכול עבד שם מהר וחלק. אם מישהו מכיר את הירדנים אנא מסרו להם תודה.
לעומת זאת השדה באתונה הוא אסון וצריך לזכור כשבאים לשם שהרשויות היווניות ישימו רק פקיד אחד עייף ונרגן על שבע טיסות בביקורת הדרכונים. שעתיים טיסה ועוד שעתיים ביקורת דרכונים זה בנוהל שם. ואין קיצורי דרך לדרכון ביומטרי. השדה באתונה מדורג אצלי ממש בתחתית העולמית (לצד JFK).
בבנגלור נמל התעופה מרהיב ביופיו.
אין בעולם נמל תעופה שאני אוהבת יותר מנתב"ג. כשהוא מאויש במספיק כוח אדם (וזה לא קורה הרבה) הוא נוח, ברור, נגיש. לא צריך ללכת שלושה קילומטרים לגייט. תכנון מבריק, לא פחות. וסליחה על ביקורת פרימיום - רק הלאונג' הוא חרפה מביכה, מופת של קמצנות.
כדאי להביא להודו
ממש בטעות שמתי במזוודה ומדובר היה בהצלחה גדולה: גליל גדול של ניילון נצמד ומארז שקיות ריץ׳ רץ׳ 3 ליטר. למה? רוצים לקנות קארי? כמון? הינג? תבלינים אחרים? תאמינו לי שאתם לא רוצים שכל המזוודה שלכם תריח, והיא תריח! מעלי קארי. חמוצים הודיים נפלאים? תלפפו ב-5 מטר ניילון נצמד ותאבטחו בשקית ננעלת. תופס מעט מקום ביחס לכמות עוגמת הנפש שהוא חוסך.
מה לרכוש בדרום הודו
כמה המלצות קטנות ופחות שגרתיות כי הרשימה אינסופית:
* קפה הודי. מגדלים אותו בדרום היבשת. ולרוב הוא נטחן עם ציקוריה שמוסיפה טעם עמוק שצריך קצת להתרגל אליו ואז מתאהבים. גם בעובדה שהקפה עצמו חלש יותר ואפשר לשתות אותו אחר הצהריים בלי לדפוק את הערב.
* ג׳אגרי - ממתיק טבעי שעשוי ממיץ קני סוכר. כמעט שלא מעובד. מתוק פחות ומורכב בהרבה מסוכר. נותן לקפה ולצ׳אי טעם ייחודי שלא תגיעו אליו בישראל בלי הג׳אגרי. מגיע בגושים, גבישים או אבקה.
* סבוני איורוודה ומוצרים של הימלאיה - סבונים קשים נפלאים, בריחות משכרים של סנדלווד וורדים וציפורן. עשויים מחומרים טבעיים ועולים גרושים. זמינים בכל בית מרקחת. ולצידם כל סדרת המוצרים של הימלאיה (בארץ מכירה את משחת השיניים שלהם), מסבונים, מוצרי קוסמטיקה ועד רפואה טבעית.
* Fabindia, רשת אופנה הודית מסורתית איכותית. צבעים מרהיבים, הדפסים ורקמות, מכותנה ופשתן ומשי, בחנויות מוארות, ממוזגות, בלי מיקוח, ובמחירים לא נמוכים כמו בהודו, אבל נמוכים בהרבה מבזארה. מקום מושלם לרכוש בו מכנסיים רחבים ונוחים ליוגה או סתם לבית וסארי שלא תלכו איתו אף פעם, גם לא בפורים.
* מותג המזוודות מוקוברה נחשב לאחד השמות החמים המקומיים בעיצוב ובאיכות. הייצור בא מבנגלור, הסגנון נקי ופרקטי, ובמחיר של סמסונייט אחת (שלא ברור מאיפה קיבלה את המוניטין המוגזם שלה בישראל) תוכלו לקנות סט יפהפה של שלוש.
* כדאי להוריד לסלולרי מראש: אמזון הודו ואת האפליקציה בלינק-איט. אמזון בהודו שולחת במהירות (חלק מהמוצרים ממש מיד, אחרים באותו יום או למחרת), ובלינק-איט תסגור לכם פינה ביום האחרון של מוצרי מכולת, תבלינים, צ׳אי מסאלה ודברים שרציתם לרכוש ושכחתם, או שכמו כותבת שורות אלה, הטירוף בשווקים הוא מרהיב, אבל איך אפשר לקנות ככה משהו.
מסבחה הודית עם נאן זיתים וצ׳ילי
יכולים לאמץ רק חלק אחד מהמתכון הזה, להוריד כמה תבלינים או להוסיף. תהפכו אותו לשלכם.
חומרים:
2 כוסות גרגירי חומוס מבושלים (חמים ורכים מאוד, בתוך מי הבישול שלהם)
1/2 כוס טחינה גולמית איכותית
מיץ מ-2 לימונים טריים
3 שיני שום
1 צ'ילי ירוק חתוך קטן
1 כפית מלח אטלנטי
1 כפית כמון טחון
1/2 כוס שמן זית (של קיבוץ מגל)
להגשה: עוד לימון סחוט, פפריקה טובה
לתיבול של ניראז':
1 כפית זרעי כוסברה כתושים במכתש ועלי
1/4 כפית הינג (Asafoetida) - להשיג בחנויות תבלינים מתמחות או לוותר עליו
חופן עלי כוסברה טריים קצוצים
הכנה:
1. במכתש ועלי גדול (או בקערה עמוקה עם מועך מאולתר) כותשים את השום, הצ'ילי, המלח והכמון למשחה. מוסיפים חצי מכמות גרגירי החומוס החמים ומועכים גס.
2. מוסיפים את הטחינה, מיץ הלימון ומעט ממי הבישול של החומוס ומערבבים עד לקבלת מרקם קרמי חלק יחסית וקטיפתי.
3. מוסיפים את יתרת הגרגירים בשלמותם (למעט כמה כפות ששומרים בצד להגשה) ומערבבים בעדינות.
4. יוצקים מעל את שמן הזית בנדיבות.
5. במחבת קטנה ויבשה קולים חצי דקה את זרעי הכוסברה הכתושים וההינג עד שעולה ריח חזק, ומפזרים מיד מעל המסבחה.
6. מגישים חם עם נאן זיתים וצ'ילי והרבה כוסברה טרייה.
נאן זיתים וצ'ילי
חומרים (ל-8 יחידות):
500 גרם קמח לחם
1 כף שמרים יבשים
1 כף סוכר
1/2 כוס מים פושרים
1/2 כוס יוגורט טבעי
3 כפות שמן זית
1 כפית מלח אטלנטי
1/2 כוס זיתי קלמטה קצוצים גס
1 צ'ילי אדום קצוץ דק
הכנה:
1. מערבבים בקערה את המים, השמרים והסוכר ומחכים 5 דקות עד שנוצר קצף.
2. מוסיפים את היוגורט, שמן הזית והקמח ומתחילים ללוש. כשמתגבש בצק מוסיפים את המלח.
3. לקראת סוף הלישה (אחרי 5-7 דקות) מוסיפים את הזיתים והצ'ילי ולשים עוד דקה עד שהם נטמעים.
4. מכסים במגבת לחה ומתפיחים במקום חמים שעה.
5. מחלקים ל-8 כדורים, נותנים להם לנוח 10 דקות ומרדדים כל כדור לאליפסה דקה מאוד (3 מ"מ).
6. מחממים מחבת כבדה על אש גבוהה מאוד וצולים כל נאן דקה מכל צד, עד שמופיעים בועות גדולות וכתמים שחומים.
7. מברישים בשמן זית מיד כשיוצא מהמחבת ועורמים בתוך מגבת כדי לשמור על הרכות.
