רוצים ילדים מאושרים? תצחקו, תנו דוגמה אישית

בפעם השנייה שגערתי: "ילדים, למיטות ועכשיו", שלפה הגנטית את הקלף המנצח והתחילה להמטיר שאלות. שאלות אני אוהבת, אבל לא בשמונה וחצי בערב. בתום אחר-צהריים גדוש בשיעורים-הסעות-חוגים-חברים-"אמא צריך לקנות מחברת ספירלה ולמה לא נזכרת כשהיינו ליד החנות", הפתיל שלי יותר קצר מהקצוץ של דמי מור בתחילת הניינטיז.

"אמא, איזה יום היום?" צולפת הקטנה. גלגלי המוח שלי נעים באיטיות ואני מצליחה לדלות את היום הנכון מתוך קולקציית השבוע. "יום שני. עכשיו אפשר ללכת למיטה? כי עוד רגע אני מתחילה להתרגז", איימתי בעודי מאמבטת את הכלים של ארוחת הערב ומפנטזת על בהייה ארוכה במסך מרצד – דיגיטלי, אלקטרוני, מדור שלישי, מיד ראשונה - לא חשוב מה, העיקר לעצור את הרכבות שנוסעות לי בתוך הראש.

"אהה, אז היום יש 'משחק מכור'", הכריזה הגרופית בת החמש משל היתה הכרוז בפרומואים של ערוץ 2, ופרצה בדהרות שמחה חמוריות במרחבי ההול, סוחפת למעגל הדרבוקות את אחיה הבוגר ממנה בשנתיים, שמיהר לדהור מהמיטה החשוכה לכיוון חלקי הבית המוארים.

"מה לכם ול'משחק מכור'? עוד לא הפנמתם שחופש חנוכה נגמר מזמן ושמחר יש לימודים?" זהו, נפנפתי לעברם בג'וקר הצבעוני שלי, מעכשיו אין חופשים רציניים עד פסח. יום פה, יום שם, ט"ו בשבט ופורים, קטן עלינו, מעכשיו עד האביב, המורים עובדים ברצף של רכבת אקספרס (לא כולל כמובן שביתות של טרום בחירות ועיצומים בזמן ספירת קולות החיילים), "אז קדימה, מחר יש בית ספר, מיד למיטות", גייסתי את הטון הכי עינב-גלילי שיכולתי להפיק מעצמי בשעה כה שברירית.

רוצים לראות אותנו נהנים

אחר כך, מול הבדיחות של שליין את אלפי, התאמצתי לא לצחוק בקול רם מדי, כדי לא לגרות את קצות השינה של הקטנטנים, והאמת היא שגם קצת כעסתי על עצמי, כיוון שמנעתי מהם את הכיף הקטן הזה. הרי מה בסך הכל הם מבקשים? להיות קצת עם ההורים שלהם במקום שבו האחרונים נהנים באמת, צוחקים מכל הלב, ולא עושים הצגות של "איזה יופי, חמודי", או "וואו, בדיחה ענקית טום סיפר עכשיו לג'רי".

הרי אנחנו לא באמת חושבים שהילדים המאותגרים-סאטירית שלנו באמת מבינים את הפאנצ'ים של חטיבת גלילי. אבל כשהם בוהים ב'משחק מכור', הם כן רואים את ההורים שלהם צוחקים על באמת, ונעשה להם טוב על הלב.

בימי החופשות מבית הספר ומהגן, כאשר הם מקבלים אישור שהייה מול המסך גם בשעות הקטנות מבחינתם, היא מוצאת את עצמה מפנטזת על השמלות של עינב ("אמא, תראי, זה הכל מלא נצנוצים"), הוא מפתח חרדות שמא יתעורר בוקר אחד עם התלתלים של שליין ("שדווקא מתחת להם צומח לו שכל מאוד מפותח", מילים שלו, נשבעת), ושניהם יחד מביטים בנו, ולא במסך, מודדים בשעון-שניות את השבריר המדויק של הרגע שבו נתחיל לצחוק, על מנת להצטרף אלינו בקול גדול ובתזמון מדויק א-לה עודד מכנס, שמחכה על הרחבה רק כדי להשחיל את הכדורים של בני לם לשער.

כך גם היה עם 'ארץ נהדרת'. כששודרה התוכנית, הם חיכו באדיקות לאות המבשר על כניסתה הדרמטית של לובה אל הסלון שלנו, והחלו לשחרר צחוקים עוד לפני שאיל קיציס התיישב על כס המנחה. עם הזמן, כמובן, התאהבו בדמותה של הקופאית העצבנית ואז כבר היתה להם סיבה אמיתית, משלהם, להידבק אל המסך ולדקלם את הרפליקות המיתולוגיות.

עד שייגמרו הדמעות

ליכולת הזו לצחוק ביחד אין תחליף, בעיקר כאשר היא מגיעה בסיומו של יום שעבור כולם לא היה פיקניק: הילדים שנאבקו במורים מותשים מדי (כבר? עוד לא הגענו למחצית השנה), במשימות מורכבות, בהפסקות רועשות עד אימה; ואתם, שחזרתם הביתה אחרי יום של עבודה-סידורים-פיתולים ותימרונים וכל מה שאתם מבקשים הוא קצת שקט בקופסה.

אז מה דעתכם להחליט שהשנה אתם מנצלים כל הזדמנות של ביחד כדי לצחוק, להתגלגל מצחוק, לצחוק עד שתכאב לכם הבטן ועד שייגמרו לכם הדמעות.

צרו בורסת צחוק משפחתית

ולא חייבים לחכות שתוכנית כזו או אחרת בטלוויזיה תעשה לכם את זה. צרו לכם בורסת צחוק משפחתית משל עצמכם. עשו חיקויים, חברו שירים וחמשירים, קחו בהשאלה סרטים מצחיקים מספריית הדי.וי.די.

אצלנו בבית, הטף גילו באחרונה את צ'רלי צ'פלין, הרבה בהדרכתו של סבא מרדכי שמכור למצחיקן הגאון, והם סוחפים גם אותנו לדקות מענגות מול המסך, לאותם ימים בשחור-לבן כשעוד חשבו ש"מי ירצה לראות סרטים עם קול בקולנוע". נעים לנו לשבת איתם ולצחוק מהבטן מבדיחות שגם הם מבינים. ועוד יותר נעים להם לדעת שהם מצליחים להצחיק אותנו.

כך למשל גם עם שיגעון השטוזים, שבטוח מככב בכל בית. השטוזים הפכו להיות חיית המחמד המשפחתית שלנו. הם נוסעים איתנו במכונית לטיולים, יושבים איתנו לשלוחן ארוחת הערב ומתכרבלים יחד איתנו במיטה הגדולה לפני השינה. גילינו שכיף מאוד להמציא שטוזים על ההווי המשפחתי, ואפילו קנינו מחברת ספירלה (ודאי שבסוף חזרתי לחנות לקנות מחברת ספירלה, מה חשבתם?) שבתוכה אנחנו אוצרים שטוזים מובחרים, אותם נכרוך בסופו של חלום לכדי "ספר השטוזים המשפחתי הגדול".

יותר בריא, פחות כואב

ואם עדיין לא השתכנעתם שכדאי לכם להפוך את השנה הקרובה לשנת הצחוק ולסגל הרגלי צחוק משפחתיים, אולי הנתונים הבאים יעשו לכם את זה: הצחוק, וזה לא חדש, יפה לבריאות. במהלך מחקר שנערך באוניברסיטת קליפורניה ושבחן את השפעת הצחוק על הגוף ועל הנפש, הוקרנו סרטים מצחיקים בפני נבדקים שלא היו בקו הבריאות. עם תום הצפייה בסרטים נמדד אצל הנבדקים דופק מאוזן יותר וגם יכולת הגוף להתמודד עם כאבים היתה גבוהה יותר. כמו כן הופרשו פחות הורמוני לחץ בדמם של הצופים בסרטים המצחיקים.

מחקר נוסף, שנערך בלונדון אודות גנטיקה וצחוק, מצא שאחים, בעיקר תאומים, נוהגים לצחוק מאותן הבדיחות. החוקרים משערים שהסיבה להומור הדומה היא הסביבה הזהה שבה גדלו. 

• ענת לב-אדלר היא מחברת רב-המכר "סודות של אמהות עובדות", הוצאת ידיעות אחרונות

לעוד טורים של ענת לב-אדלר: