לייצוגים קולנועיים של הכפר הסיני יש היסטוריה ארוכה, ולכן גם תפקידים חברתיים-פוליטיים משתנים. בסרטים שהופקו לאחר ייסוד סין העממית ("הדור השלישי" של שנות ה-50) הכפר הסיני שימש כזירת מאבק וניצחון של הקומוניזם על הכוחות הפיאודליים-מסורתיים. כך בעיבוד הקולנועי לאופרת התעמולה הקומוניסטית "הנערה עם השיער הלבן" (וונג בין ו-הואה צ'וי, 1951) שבשיאו איכרים מזמרים מרשיעים ומוקיעים פאודל מרושע. לעומת זאת, עבור צ'ן קאייגה, נציג מרכזי של "הדור החמישי" בשנות ה-80, הכפר הוא המקום שבו לא התממשה ההבטחה לחופש ושוויון שניתנת על ידי חייל של הגייסות הקומוניסטיים. חרף ההבטחות שינתנו לה, הגיבורה הצעירה של "האדמה הצהובה" (1984) תסיים את הסרט לכודה באורחות החיים המסורתיים
הבית שלנו – טריילר
תהליכי העיור חסרי התקדים שעברה סין בעשורים האחרונים השאירו מאחור את האוכלוסייה הכפרית הנחשלת. ההנהגה הסינית מעדיפה להתכחש לבעיות של אנשי הכפר (כ-45% מכלל האוכלוסייה), או להצהיר הצהרות גרנדיוזיות אודות ההצלחה ב"מיגור העוני החריף" (כפי שהכריז שי ג'ינפינג ב-2021). הקולנוע הסיני המסחרי, הממוקד ביצירת בלוקבאסטרים לאומניים, וסרטי פנטזיה רוויים באפקטים של אנימציית מחשב, לא מתעניין בסין הכפרית. המקום שבו ניתן למצוא בו ייצוג אותנטי לאזורים ולמעמד זה הוא הקולנוע העצמאי.
לביקורות קולנוע נוספות:
הבמאי לי ריג'ון, בן 40, ממשיך בסרטיו את המבט הביקורתי של במאי "הדור השישי" (ילידי שנות ה-60 וה-70) על החברה הסינית המשתנה, והשפעת שינויים אלו על האדם הקטן. בשונה מהאופן בו קולנוען כמו ז'יה ז'אנג-קה מתמקד בפריפריה העירונית הסינית, לי ממקד את עבודותיו בכפר הסיני – ובאופן ספציפי באזור שבו גדל: כפר נידח במחוז גאוטאי בפרובינציית גאנסו בצפון מערב סין. הוא עושה קולנוע בתקציב נמוך, המשמר אותנטיות מקסימלית של צילום בלוקיישן, שימוש בניב מקומי ובשחקנים לא מקצועיים (כשחלק גדול מהם נמנה על בני משפחתו המורחבת של לי). בהתאם לכך סרטיו עוסקי בדחיקה של האוכלוסייה במקום זה לשולי החברה הסינית.
"הבית שלנו" (Return to dust) , הפיצ'ר השישי של לי, הוא סרט יפה, לעיתים אף עמוק, שבו האיכר הסיני המסורתי מוצב מול הערכים החומרניים של סין העכשווית. הבכורה של הסרט הייתה בתחרות של פסטיבל ברלין בשנה שעברה. בסין הוא זכה לביקורות משבחות (ב"דויובן", ה"רוטן טומייטוס" הסיני, הוא קיבל את הציון הטוב לסרטי 2022), ויצא ביולי שעבר לחודש של הקרנות בבית הקולנוע שזיכו אותו בהצלחה מאוד צנועה. דווקא בחלוף החודש הזה, כשהחל להיות זמין גם לצפייה און-ליין, ההמונים החלו לנהור לבתי הקולנוע. ה"בית שלנו" הפך להצלחה משמעותית כשמכר כרטיסים בכ-100 מיליון רנמינבי (כ-53 מיליון שקל), אבל אז הממשלה הסינית התערבה.
בספטמבר 2022 "הבית שלנו" הועלם מכל בתי הקולנוע ומכל פלטפורמות האון-ליין. ב-וויבו, הרשת החברתית הסינית, נמחקו ההערות המתייחסות לסרט, וה"האשטאג" של שמו הפך לאסור. הסרט, ויותר מכך, הדיונים שהתעוררו בעקבות הצפייה בו, לא מצאו חן בעיניי הצנזורה. כנראה שיש קשר בין פעולות אלו וקיומו של הקונגרס ה-20 של המפלגה הקומוניסטית הסינית חודש אחר כך, קונגרס שתכליתו הייתה להעניק לשי את תקופת הכהונה השלישית. אך מה כבר יכול להיות בסרט שעוסק בשתי דמויות קטנות וצנועות, משולי השוליים של החברה הסינית, שיכול להצדיק זאת?
השם העברי "הבית שלנו" (המלווה בפוסטר של זוג איכרים מחייך זה כלפי זו) מנסה למסגר את הסרט כרומנטיקה בין שני אנשים פשוטים בכפר. סרט סיני המתחנף לקהל המערבי כשהוא מציע מבט אוריינטליסטי על האקזוטיקה הכפרית הסינית. השם באנגלית "חזרה לאבק" מעיד על טון קודר יותר שניתן להבנה בדרך כפולה ואמביוולנטית: חזרה למקום שאין בו כלום, כמו זו שהסרט מזמן לצופים, אולי תוך אפשרות ליצור מהכלום הזה דבר מה. ואולי זו המעגליות הפסימית שבה ככלות המאמץ, היצירה והרגש יוותר רק אבק. השם הסיני, שבתרגום חופשי הוא "הועלם והופל לתהום הנשייה", ממחיש עוד יותר את האופן בו הסרט לא עסוק בנחמה רומנטית בין שני אנשים, אלא בהצבת חייהם כדי לנסח אמירה על מיקומם ביחס לחברה.
3 צפייה בגלריה
השם העברי מנסה למסגר את הסרט כרומנטיקה בין שני אנשים פשוטים בכפר. "הבית שלנו"
(צילום: באדיבות "קולנוע חדש")
מא יו-טאי (וו רנלין - דוד של אשת הבמאי) הוא גבר בשנות ה-40 לחייו, "לא יוצלח" שאין לו חיים עצמאיים. הוא מבצע את עבודת האדמה כחלק ממשק הבית של אחיו, וזוכה ליחס שאינו טוב בהרבה מזה של החמור שבבעלות המשפחה. האנלוגיה בין החמור ובין הגיבור מתחילה מהשוט הראשון של הסרט, ותימשך לכל אורכו. החמור, כחיה שזכתה בשנה שעבר לכמה הופעות מרכזיות בסרטים (החמורה הגמדית החמודה ב"רוחות אינישרין" של מרטין מקדונה, מסע הייסורים של החמור ב"אי-אה" של יז'י סקולימובסקי) היא גילום סמלי אפקטיבי של קורבן תמים. ההקבלה של החמור לגיבור הסרט לא משמשת כדי ללעוג לו, אלא כדי להדגיש את המעלה של טהור הנפש שמנוצל ולא מוערך על ידי סביבתו.
יו-טאי משודך ל-קאו גוי-יינג (השחקנית המקצועית האי צ'ינג), אישה לא צעירה, שזכתה ליחס מתעלל כרפת שכל על ידי בני משפחתה. הליכתה הלא ישרה, וידה השמוטה הם אולי תוצר של ההתעללויות שספגה, או דבר שאיתו נולדה והוביל ליחס שאותו קיבלה. בגוף הפגוע שלה היא לא מסוגלת ללדת, ולא יכולה למנוע בריחת שתן. כל חייה ידעה רק סבל שהפכו אותה לכנועה ולמי שבאופן מכמיר לב יודעת שבכל רגע היא עשויה להיות מוכה.
האיחוד בין שניהם הוא אולי סידור נוח למשפחות שנפטרות מהנטל, אבל בשתי הדמויות, ובעיקר במה שייווצר ביניהן בהדרגה, יש הרבה יותר ממה שנראה במבט ראשון. כשגוי-יינג רואה את יו-טאי מנחם את החמור המוכה, היא מזהה בו מידה של רוך וחמלה שכמותם היא לא ידעה. הדאגה והמסירות שלו כלפיה יהפכו אותה לאדם המסוגל לחוות אושר. גם בצד שלו, כמי שבתחילת הסרט ניתן היה לחשוד שהוא רפה שכל, מתגלות המיומנויות של האיכר המאפשרות להצמיח מהאדמה יבול, ולבנות בית מלבני בוץ. הלקוניות שלו מתחלפת בהדרגה ברגעים בהם הוא מבטא את תפיסת עולמו, זו של איכר המוקיר את האדמה, וזוכה בפיו לניסוח יפה ומעורר מחשבה.
העלילה של הסרט המתפתחת באיטיות ועוסקת לא רק בצמיחתה של הזוגיות, אלא ביחסים בין זוגיות זו והסביבה. יו-טאי הוא אידיאליזציה של תכונות האיכר המסורתי: ישר כסרגל, צנוע, חרוץ, עומד בכל קושי. בצד השני נמצא גבר הצעיר שהתעשר מניצול פרי עמלם של האיכרים. אביו של אותו גבר נזקק לתרומת דם נדיר, ו-יו-טאי מתגלה כתורם הפוטנציאלי היחיד מבין אנשי הכפר. פעם אחר פעם הוא תורם את דמו ונחלש, וזאת מבלי לצפות לתמורה, בעודו מציל את הגבר העשיר ממנו. דימוי שמשמעויותיו הסמליות ברורות.
בנוסף, העולם הכפרי הדל נושא את סימני הטלטלות החברתיות של העשורים האחרונים. חלק גדול מבתי הכפר ננטש לאחר שיושביהם עברו לערים. יו-טאי ו-גוי-יינג מתגוררים בבית נטוש שכזה, אבל פעם אחר פעם הם נזרקים מהבית הנטוש, בגלל מדיניות שעובדת לטובת יזמים העשירים. היזמים משלמים סכום כסף עלוב לבעלי הבית המקוריים, תמורת האפשרות להרוס אותו ולהחזיק בשטח, בעוד חסרי הכול שגרים בבתים - מפונים.
בצד אחד כוח היצירה של עובדי האדמה, שבאורח החיים הצנוע והרחוק מכל טכנולוגיה מודרנית, יכולים ליצור יחס הרמוני ביניהם ובינם לבין הטבע. מנגד, האחרים - אנשי הכפר הפשוטים שלא מסוגלים להבין את עומק הקשר בין הגיבורים, והעשירים - סוחרי החיטה והנדל"ניסטים המשגשגים בניצולם של אחרים. היכולת של לי לעצב את כל אלו בהקפדה מרגשת נותנת לסרט את ערכו, וקרוב לוודאי שהיא זו שעוררה את העניין הרב בו מצד הקהל הסיני כמו גם את הניסיון של המשטר הסיני "להשליך אותו לתהום הנשייה".
