7 באוקטובר, יום שבת. 8:00 בבוקר והטלפון שלי מצלצל. אחרי לילה ארוך בנטפליקס, אני עוד ישנה. לא מבינה מי מפריע לי לישון עכשיו, אני לא עונה. ממשיכה לישון - והטלפון לא מפסיק לצלצל. בפעם השישית או השביעית - עניתי.
אימא שלי בצד השני בהיסטריה, אומרת לי "תפתחי מהר את הטלוויזיה, תראי מה קורה בדרום". אימא שלי יודעת שמייה נסעה למסיבה בדרום יום קודם ב-23:00 בלילה...
אני פותחת ורואה את דיווחי החדשות - אזעקות, טילים, מחבלים בכניסה לקיבוצים בעוטף, אנשים זועקים לעזרה מתוך הממ"ד בשידור חי. מהשנייה שאני מתעוררת אני מחייגת למייה. הטלפון שלה מצלצל ומצלצל - והיא לא עונה. זה חריג! מעולם לא קרה מקרה שהיא יוצאת לבלות ולא עונה כשאני מתקשרת. אני יודעת שהיא נסעה למסיבה עם אליה טולדנו, החבר הכי טוב שלה. המסיבה בדרום, אבל אני לא יודעת בדיוק איפה. אני מתקשרת לאליה והטלפון שלו כבוי.
אני מול הטלוויזיה, לא מפסיקה לחייג למייה - ומייה לא עונה. תוך כדי הבוקר מתגלים ממדים של אירוע מאוד גדול.
שלוש שעות אני בסטרס של דאגות ופחדים. כאוס, בלאגן, דיווח רודף דיווח, אירוע רודף אירוע. אחותי מתקשרת ואומרת שמייה נסעה למסיבת הנובה ושהיא הייתה אמורה להצטרף אליה... פתאום מתחילים לדבר על מחבלים שהגיעו לנובה.
ייתכן שיש חטופים...
אני מפסיקה לנשום ומתמוטטת על הרצפה מול מסך הטלוויזיה. יד אחת לוחצת על החזה, יד שנייה תופסת חזק את הראש ואני ממלמלת בקול: "חטפו לי את הילדה! חטפו לי את הילדה!" באותו רגע, כל רעשי הרקע השתתקו. הרגשתי שאני לבד, בשקט, בתוך בועה, כשמחוצה לה משתוללת סערה עזה וקטלנית שסחפה לי את הילדה.
"באנו חושך לחבק" - טורים נוספים
"גיליתי בעצמי חוזקות שלא ידעתי שקיימות" / עופרי ביבס לוי
"כשיש משמעות לקיום, אפשר להמשיך לחיות" / איריס חיים
לצערי, אני רגילה לחיות בהישרדות ובמצבי קיצון יומיומיים. אבל לסיטואציה כזאת שום דבר שבעולם לא יכול להכין אותך. מצאתי את עצמי עומדת מול הפחד הכי גדול שאימא יכולה לחוות - מתקפת טרור קטלנית. אלפי מחבלים חמושים מסתובבים חופשי בשטח ישראל, אונסים, רוצחים, חוטפים. והילדה היפה שלי נקלעה לתוך האסון הזה!
בתוך בועת השקט הזאת, אני מרגישה כאב עצום בכל איבר בגוף. תחושת אימה וחוסר אונים. אני מתחננת לאלוהים שישמור על הילדה שלי, שישמור עלינו. הוא תמיד עשה את זה. היינו במקומות חשוכים במשך שנים, אבל הוא תמיד שמר עלינו. ברור לי שהוא ישמור עלינו גם עכשיו.
אני לוקחת את הכלב ואת שני הילדים הצעירים שלי, אנחנו נכנסים לרכב ונוסעים לאחותי שגרה במושב קרוב. בלי לשים לב פתחנו שם חמ"ל ביתי של משפחה וחברים, והתחלנו לחפש את מייה.
251 חטופים! מדינה שלמה בכאוס טוטאלי. אף אחד לא מתפקד. לא המשטרה, לא הממשלה, הצבא בשוק - אגב, לקח להם שלושה שבועות לצאת מההלם.
ברור לי שאם אני לא אעשה הכול כדי להציל את הבת שלי - אף אחד לא יעשה זאת בשבילי. וככה, בלי רעשי רקע, אני פועלת מתוך בועת השקט שלי. מוקפת בחמ"ל של אנשים מדהימים שפועלים לפי הקול והאינטואיציה שלי. אני לא מתעסקת לרגע בשאלה "למה זה קרה לי". אני לא מתעסקת בפוליטיקה, גם לא בהאשמות. זה ממש לא רלוונטי עכשיו. מי שנמצא סביבי ונכנס למקומות כאלה פשוט מפריע לי בדרך ואני מזיזה אותו הצידה.
מייה הוגדרה כנעדרת במשך שבוע שלם, אבל בתוכי ידעתי שהיא חיה. הרגשתי שהיא חיה. ידעתי בדיוק עם איזה ארגז כלים נחטפה, וידעתי שאלוהים שומר עליה. בגלל שיש לה אזרחות צרפתית, מהרגע הראשון הבנתי שמי שיכול לעזור לי זה רק הצרפתים. שמונה אזרחים בעלי אזרחות צרפתית נחטפו, ועשרות נרצחו. התראיינתי, נפגשתי, חקרתי ונאמתי ללא הפסקה. השיא היה כשטסתי לצרפת ב-6 בנובמבר 2023 ליומיים, יחד עם חברתי ויד ימיני, ליאור אבנון פטיגרו. שם קיימנו פגישות משמעותיות ביותר והחשובה מכולן הייתה עם הנשיא לשעבר ניקולא סרקוזי. פניתי אליו כי ידעתי שהוא איש עסקים שעובד עם אנשי עסקים קטאריים. מיד בתום הפגישה הוא צלצל לאמיר קאטר וביקש לשחרר את מייה שם. הצלחתי להשיג את המטרה מבחינתי - לחץ אישי וממוקד על הקטאריים.
הגעתי הכי רחוק שיכולתי. כשחזרתי לארץ המשכתי להתראיין ולהעלות את המודעות בנושא החטופים בכל מקום אפשרי, אבל ידעתי שמכאן זה כבר לא בידיים שלי יותר. כל שנותר היה להמשיך להחזיק את התקווה והאמונה. כשהעסקה הראשונה יוצאת לדרך ובכל יום מתפרסמת רשימה של משתחררים, אני מפעילה לחץ על כל מי שהכרתי בצרפת שיעשה הכול כדי שמייה תופיע ברשימה.
בדקה 90 זה קורה - מייה משתחררת ביום האחרון, ממש לפני חנוכה, חג הניסים. ב-30 בנובמבר 2023.
בזכות הסביבה התומכת שעטפה אותי 24/7, המשפחה והחברים, בזכות כל הניסים שקרו לי בדרך ולמייה במהלך החודשיים האלה, בזכות כל מי שהכרתי במסע המטורף שעברתי, ובעיקר בגלל העובדה שלמדתי לקבל עזרה, הגעתי לאן שהגעתי. לא הייתי מצליחה לעשות את זה לבד. לא ויתרתי על האמונה והתקווה אפילו לרגע!
גם בחושך הכי גדול אסור לוותר ולהרים ידיים, כי ניסים קורים כל יום.
חג שמח.
- "באנו חושך לחבק" הוא פרויקט שנתי של תנועת מש"ה – מילים שעושות הבדל, שתכליתו העלאת המודעות למניעת אובדנות באמצעות הקהילה
- אם אתם או אנשים בסביבתכם מתמודדים עם אובדנות, אנא פנו למש״ה בוואטסאפ 050-999-0940 או בהודעה פרטית – אובדנות לא מחזיקים לבד
