הלקסיקון המלא של המצחיקים החסרים (חלק א')

א

אולמן, טרייסי. קומיקאית מאוד מוכשרת עם תוכנית מאוד מחורבנת בשם "מצב האומה", שבארץ יכולים רק לקוחות "יס" לסבול ממנה. אולמן נולדה והתפרסמה באנגליה, ובשנות ה־80 עברה לאמריקה - לא יודע, "היגרה" לא נשמע נכון פה - והעלתה שם תוכנית מערכונים בשם "המופע של טרייסי אולמן", שרצה ברשת פוקס במשך שלוש עונות (90־1987). בתוכנית ההיא הופיעה לראשונה "משפחת סימפסון", בקטעים קצרים של דקה אחת ששודרו לפני ואחרי הפסקות הפרסומת. לבארט היה שם שיער שחור, הומר היה זועף ואולמן היתה מצחיקה.

האוניון. אתר ועיתון חדשות פיקטיביות וסאטיריות, שמפרסם כתבות בטון רציני בנושאים כמו "חוקרים קובעים כי אסון אייר פראנס נגרם על ידי התרסקות מטוס", "מחקר: האדם הממוצע שומר לעצמו 95 אחוזים מדעותיו בביקורים אצל המשפחה" או "הסמים ניצחו במלחמה בסמים". מדי פעם קורה שמישהו מספיק אידיוט נתקל באייטם של האוניון ומפרסם אותו כדיווח אמיתי. זה קרה עם "מסע גיוס ההומוסקסואלים החדשים מתקרב למילוי המכסה" - שפורסם שוב באתר "אלוהים שונא מתרוממים" - ועם הידיעה על כך שהקונגרס מאיים לעזוב את וושינגטון אם לא ייבנה לו אולם עם כיפה מתקפלת, שפורסם גם בחדשות הערב בבייג'ין תחת הכותרת "איצ' ני או! סושי שינז'י או!".

"ועכשיו אני אשבור ארבעה בלוקים במכה"

אופיר, שייקה. למרות שהוא נחשב לאחד מהפנטומימאים הגדולים ביותר בכל הזמנים, שייקה אופיר לא היה מעצבן. אופיר, כנראה גדול השחקנים הישראלים, התחיל בפלמ"ח אבל עבר עם קום המדינה לקאמרי, כשבדרך הוא לוקח הפסקה של אחרי המלחמה כדי ללמוד אצל אטיין דקרו ומרסל מרסו בפריז. אני לא מצליח באמת לחשוב על משהו שלא נאמר כבר על ההבעות הכל כך מדויקות שלו ב"השוטר אזולאי" זוכה גלובוס הזהב, ב"החזרה" - המערכון ההוא שבגללו אנשים עדיין אומרים "יופי נחמה" - או ב"ציונה והעין המקולקלת", אז אסתפק בלהגיד ככה: לא סתם יש היום פרס שנקרא "אופיר".

האי הבודד. חבורה של שלושה קומיקאים - יורמה טאקוני, עקיבא שאפר ואנדי סמברג - שעשו כמה פרודיות מוזיקליות שהביאו אותם כל הדרך ל"סאטרדיי נייט לייב". האמת? באופן אישי אני חושב שאנדי סמברג יותר מטריד מטחור, ושרוב השירים של "האי הבודד" מצחיקים בדיוק עד סוף הפזמון הראשון, כשמבינים את הקטע שלהם. אבל גם לי קשה להתכחש לגאוניות הלירית של סינגלים כמו "איראן עד כה", "משפיך במכנסיים" ו"בולבול בקופסה".

אין מרפא לסרטן. גם עובדה מצערת וגם אלבום קומי של דניס לירי מתחילת שנות ה־90, שגרם לגל שמועות והאשמות על כך שהוא גנב כמה מהבדיחות - ואת רוב הפרסונה הקומית - מביל היקס, הקומיקאי המבריק אך המת. לפי מנהל האתר billhicks.com, קומיקאים בניו יורק, יוסטון ולוס אנג'לס נהגו לשאול אחד את השני "למה דניס לירי הוא כוכב בזמן שביל היקס נותר אלמוני?". התשובה, אגב, היא "כי אין מרפא לסרטן".

אנורקטאלי, מום. תופעה הגורמת לאדם להיוולד בלי פי טבעת. שמישהו יביא מקדחה.

האריסטוקרטים. בדיחת "האריסטוקרטים" המסורתית, שהיתה הבדיחה האהובה על ג'וני קרסון, היתה מוכרת בעיקר לסטנדאפיסטים עד שפול פרובנזה ופן ג'ילט - החצי המדבר של צמד הקומיקאים/ קוסמים פן וטלר - עשו עליה סרט דוקומנטרי. באופן עקרוני היא נפתחת תמיד במשפט "משפחה נכנסת לסוכנות כישרונות", ומסתיימת כשהסוכן ההמום שואל "ואיך אתם קורא לקטע הזה?" ושומע את התשובה "האריסטוקרטים". את מה שקורה באמצע ממציא כל קומיקאי כראות עיניו, כשכבוד מיוחד שמור לאלה שמאלתרים את הקטע הכי חולני ומזעזע שהם מצליחים לחשוב עליו. הבדיחה והמסורת נולדו כנראה בוודביל, והיום הן חיות בעיקר ביוטיוב. 

"שמי דייב בארי ואני רוצה לאחל לליאור 60 שמח" 

ב

בארי, דייב. "בחייו של כל כותב מגיע הרגע שבו הוא שואל את עצמו - כמו שטולסטוי, שייקספיר והמינגוויי בוודאי שאלו את עצמם - אם נשארו לו עוד בדיחות על מוכטות". במילים אלה פתח בארי, סופר ועיתונאי זוכה פרס פוליצר, את טור ההומור האחרון שלו. הוא פורסם ב־2005, אחרי יותר מ־35 שנות כתיבה שבמהלכן הופיע הטור שלו במאות עיתונים ברחבי העולם, אם כי רק ב"בלייזר" הופיע אחד מהם פעמיים בשני תרגומים שונים במקצת, כי אנחנו לא מאוד טובים במה שאנחנו עושים.

"אחרי הקולג'", סיפר בארי בדברי הפרידה שלו, "השגתי עבודה ככתב בעיתון בפנסילבניה, ושם הרשו לי גם לכתוב טורים הומוריסטיים. חשבתי שהם היו די טובים, אבל אחרי השלישי, העורך לקח אותי הצידה ואמר לי - זה ציטוט אמיתי לחלוטין - 'פעם היית מצחיק יותר'".

בוכוולד, ארט. כותב הטור־ההומוריסטי־האמריקאי האגדי, שהתחיל לפרסם ב־1950 בפריז ולא הפסיק עד 2007, בקבר. אחד מהטורים שלו גרם למזכיר העיתונות של אייזנהאואר - שלא בדיוק גדל על ה"דיילי שואו", כן? - לכנס ישיבה מיוחדת של נאט"ו כדי לתקוף את "השטויות הטהורות" של בוכוולד. בתגובה אמר בוכוולד שהשטויות שלו דווקא מהולות. הטור שהוא פירסם ב"וושינגטון פוסט" משנות ה־60 ועד מותו כעבור יובל שלם פתח נישה חדשה לכותבים כמו ראסל בייקר, ג'ין וויינגרטן ודייב בארי. ספרו "ואז אמרתי לנשיא", שיצא ב־1965, הוא הדבר הכי מצחיק שנכתב על פוליטיקה עד "פחד ותיעוב בנתיב הקמפיין" של האנטר ס. תומפסון, אם לא "מקום תחת השמש" של ב.ב נתניהו.

לכתבות קודמות בסדרה

פרק 1: תשמעו קללה

פרק 2: היסטוריה ארוכה של בדיחות קצרות

פרק 3: כבר לא צוחקים היום ככה

פרק 4: הומר למחשבה

פרק 5: לא צוחק איתך, צוחק עליך

פרק 6: דברים שגבר צריך לדעת על הומור נשי

פרק 7: הקליק

• והנה גם החלק השני

פרק 10: ההומור היהודי בארבעה מאכלים

בייקר, ראסל. כותב מצחיק ופעמיים חתן פרס פוליצר - בפעם הראשונה על הטור שלו ב"ניו יורק טיימס", והשנייה על האוטוביוגרפיה Growing Up, שמספרת

 לא רק עליו אלא גם על ארצות הברית של בין מלחמות העולם. "באמריקה", הוא כתב פעם, "שום דבר לא מת מהר יותר ממסורת". ונשאלת השאלה, אפילו לא פרה?

בן־אמוץ, דן. דן בן־אמוץ (13 באפריל 1923 — 20 באוקטובר 1989), לוחם פלמ"ח, עיתונאי, מנחה ערבי ראיונות, מתרגם, סופר, תסריטאי, שחקן קולנוע ואיש בוהמה ישראלי. נקרא בקיצור דב"א. פירסם מספר סיפורים קצרים והתבלט בכתיבת פיליטונים, מערכונים, מדורים עיתונאיים וקטעי הומור והווי, בהם חשף את אוזנו הקשובה לאופני התבטאות ודקויות שפה, את חיבתו לדמויות בעלות אופן התבטאות עילג אך מקורי, וחוש הומור הנוטה להתחכמויות בעלות אופי מיני. יכולת זו באה לידי ביטוי במדורים כמו "היה וראה" שפירסם בתחילת שנות ה־50, ובלקט הסיפורים, האנקדוטות וה"צ'יזבטים" "ילקוט הכזבים" (1957), שכתב יחד עם חיים חפר. בשנת 1979 הוציא בן אמוץ את הספר "זיונים זה לא הכל", שהיה לרב מכר ולמטבע לשון.

זהו, זה כבר ילמד את ויקיפדיה להחזיק בזכויות יוצרים.

ברייסון, ביל. הכותב המצחיק הכי מדעי בהיסטוריה והכותב המדעי הכי מצחיק בהיסטוריה; אין כמוהו בלגרום לך לצחוק פתאום בקול רם כמו אידיוט. שמנמן ומזוקן. נולד בדה מוין, איווה, "כי מישהו היה חייב". זכה בפרסים על ספרי המסעות שלו - הכי מצחיקים מאז אלה של מארק טוויין, ר' ערך. כאילו, על מארק טוויין - ופירסם גם ספרי תיירות, מדעים, בלשנות וזיכרונות. ספרו "היסטוריה קצרה של כמעט הכל" זכה בתואר ב"ספר המדע הכללי של 2004", ככל הנראה בניגוד

לשימוש בלייזר בלבד! ברנד ראסל

 לספר המדע הספציפי של 2004. מי שמטייל באוסטרליה בלי עותק של ספרו Down Under מפסיד חלק מאוסטרליה; מי שהולך בשביל ישראל בלי לקרוא את A Walk in the Woods מפסיד את בן הלוויה הכי טוב שיכול להיות לכל מסע רגלי, וחוץ מזה, שיחסוך ויקנה אוטו.

אגב, שלח, תחזיר לי את הספר.

ברנד, ראסל. קומיקאי בריטי מבריק שנראה ומתנהג קצת כמו קפטן ג'ק ספרו, הדמות של ג'וני דפ ב"שודדי הקריביים". בביקור האחרון שלו אצל ג'יי לנו, שנערך לרגל צאת הספיישל "ראסל ברנד בניו יורק", הצליח לספר בדרך אגב בדיחה על הדקדוק הגנרטיבי של נועם חומסקי. אף אחד לא הבין אותה, אבל בלשנים ופילוסופים טוענים שהיא היתה קורעת מצחוק. כשנועם חומסקי עצמו שמע אותה, הוא אמר שישראל היא השטן. 

ג

ג'רום ק' ג'רום. האלוף המקורי והבלתי מעורער של ההומור היבש. דני קרמן, שתירגם והעיר באופן מעורר הערכה את "שלושה בסירה אחת (מלבד הכלב)" של ג'רום ק' ג'רום - ג'רום זה שם המשפחה - סיכם היטב את ההשפעה שהיתה לספר ההומוריסטי הראשון שפורסם באנגליה, מתישהו ב־1889: "'שלושה בסירה אחת', שבעיני רבים נחשב לספר המצחיק ביותר בעולם, ספג ביקורות קטלניות כאשר ראה אור. רוב המבקרים טענו שג'רום מביא לתרבות האנגלית שפה לא ראויה ו'הומור חדש' - ביטוי של זלזול בוטה בתקופה הוויקטוריאנית".

ג'רום - זה שם פרטי - תמיד אהב עבודה. "היא מרתקת אותי", הוא אמר. "אני מסוגל לשבת ולהסתכל עליה במשך שעות". 

ד

דינר, ערן. מבקר מוזיקה חירש.

ד"ר כץ, תרפיסט מקצועי. סדרת אנימציה מבית היוצר של הקומיקאי ג'ונתן כץ, שסיפרה על פסיכולוג בעל אותו שם ועל המטופלים שלו. המנדט של כץ היה ליצור

לשימוש בלייזר בלבד! ד"ר כץ

 סדרה שתציג את הכישורים של כמה מהקומיקאים שעבדו עם ערוץ "קומדי סנטרל", וככה יצא שכמעט כל המטופלים של הדוקטור היו סטנדאפיסטים - למשל דייב שאפל ושרה סילברמן - שפשוט הריצו קטעים מההופעות שלהם, רק עם עצירות לטובת הרמות להנחתה של הדוקטור. סדרות אנימציה טובות הן עסק יקר, וכדי לעמוד באמצע שנות ה־90 בתקציב של ערוץ כבלים כמו קומדי סנטרל, "ד"ר כץ" צוירה ב"סקוויגלויז'ן", טכניקה שבה רק הדמויות צבעוניות - וגם רוטטות - ושאר העולם אפור ודומם. פשוט דמיינו עיראקית שמנה בנווה תרצה. 

ה

הוקס, טוני. קומיקאי בריטי שהתערב עם חבר שהוא יצליח לנסוע בטרמפים סביב אירלנד עם מקרר — ואז כתב על זה ספר, ואז השתעמם והתערב עם חבר אחר שהוא יצליח לנצח בטניס את כל נבחרת מולדובה בכדורגל, ואז כתב על זה ספר אחר (איפשהו בדרך הוא הגיע לישראל כדי לשחק טניס נגד המולדובי מרין ספינו, ששיחק עבור נצרת). יש לו עוד שלושה ספרים שאני באמת צריך לקרוא.

ו

וויילד, אוסקר. סופר, מחזאי ומשורר מאוד הומו ולא פחות אירי. המציא את הרומן שמתפרסם בהמשכים כשערך את "עולם האישה" - בחיי - וכתב רומן

לשימוש בלייזר בלבד! אוסקר וויילד (צילום: Getyimages Imagebank)

 אחד ("תמונתו של דוריאן גריי"), כמה מחזות (כולל "חשיבותה של רצינות", שהיה ממש מצחיק עד שהגיע יו גרנט) ואינספור שירים (שלא הבנתי). ב־1895 הורשע ב"מעשי סדום והפקרות רבתי" - אתם יודעים, בתחת - ונידון לשנתיים מאסר עם עבודות פרך. אחר כך השתחרר, חלה בעגבת ומת. לפני כן הספיק לטעון שאתה צריך לסלוח לאויביך, כי אין דבר שמעצבן אותם יותר.

וויין ושוסטר. צמד קומיקאים קנדים שהצליחו לייצא לראשונה את ההומור הקנדי, וסללו את הדרך לקומיקאים כמו דן אקרויד, מייק מאיירס, ג'ים קארי וסת רוגן. עשו בעיקר מערכונים, ומחזיקים בשיא ההופעות ב"המופע של אד סליבן". זה בסדר, אני יודע, החיים שלכם נחלקים ללפני ולאחרי שקראתם את זה.

וויינגרטן, ג'ין. עיתונאי שכותב כיום ב"וושינגטון פוסט" את המדור הקומי הכי מצחיק בעיתונות העולמית, "מתחת לכביש החגורה". חוץ מזה, הוא היה העורך ששכר את דייב בארי ל"מיאמי הראלד" ב־1983. בשנת 2008 זכה וויינגרטן בפרס פוליצר על הכתבה "פנינים לפני ארוחת הבוקר", שבמסגרתה שיכנע כנר בעל שם עולמי לנגן בתחנת רכבת בוושינגטון לאדישותם הרבה של ההולכים ושבים. שונא את משרד הרישוי, כמו כל אחד שמעריך את הזמן שלו. 

ז

זנגוויל. ג'ינג'ר* בעברית. צמח שאחראי לכמה מהרגעים הקומיים הגדולים ביותר בכל הזמנים, וגם לכל האלבומים של סנופ דוג.  

ח

חי מרצועת סאנסט. הספיישל הקומי המצליח ביותר של ריצ'רד פריור, מ־1982. מכיל פנינים כמו: "הייתי פעם בכלא בשביל תחקיר לסרט, 'בית הסוהר של מדינת אריזונה, אוכלוסייה: 90 אחוז שחורים'. אבל אין בכלל שחורים באריזונה. הם היו צריכים להסיע לשם את הבני זונות באוטובוס". 

ט

טוויין, מארק. "הסיפור ההומוריסטי מסופר בכובד ראש. המספר עושה כמיטב יכולתו כדי להסתיר את העובדה שהוא אפילו חושד במעומעם שיש בזה משהו מצחיק", אמר האיש הכי מצחיק של תחילת המאה שעברה - בחייכם, ההוא שכתב את "האקלברי פין" ו"מסע תענוגות בארץ הקודש"? -

ואלפי כותבים הניחו את העט והקשיבו. אלה שלא הקשיבו כותבים היום את הטור של יונתן גפן. 

י

יום שישי. קומדיה מ־1995 על יום בחייהם של שני סטלנים מלוס אנג'לס - אייס קיוב שמשחק את קרייג ג'ונס, וכריס טאקר שמשחק את סמוקי - שזכתה לשני סרטי המשך והנחילה לעולם את האתיקה הנאותה של הג'וינט: "שאכטה, שאכטה, תעביר. שאכטה, שאכטה, תעביר. אל תדפוק את הרוטציה".  

כ

כל ערב הוא משחק בוקר. נו, קלבים, קלבים. אין לכם מושג מה אני רוצה מהחיים שלכם? "המשמר האזרחי" של הגשש, דחוף. 

• חלקה השני של הכתבה יפורסם בהמשך השבוע