הלקסיקון המלא של המצחיקים החסרים (חלק ב')
אנחנו מסיימים את הפרויקט המתמשך הזה עם כל הדברים שהיו קטנים ושוליים מדי - או גדולים ומסובכים מדי - בשביל לקבל פרק משלהם בסדרה על ההיסטוריה של ההומור. ואם בכל זאת עלית על משהו שפיספסנו במהלך הסדרה, אנא פנה אלינו בכתובת ani_nijes@blazer.com
ל
לא הכל עובר. תוכנית הסאטירה הראשונה ששודרה אי פעם בערוץ הראשון. מפיק: מוטי קירשנבאום. עלתה לאוויר ב־1972 והורדה ממנו בעקבות לחץ מהממשלה, שכנראה חשבה שלחבר'ה ברוממה לא יהיה מספיק חומר עד אחרי מלחמת יום כיפור.
לארי איש הכבלים. הרבע המצחיק ברביעיית הסטנדאפיסטים "מסע הקומדיה של הצווארון הכחול". ועדיין, כל הסרטים בכיכובו מחורבנים.
לורי, צ'אק. מכונת ההנשמה של הסיטקום הקלאסי: מפיק (וגם כותב) שאחראי ל"שני גברים וחצי" ול"המפץ הגדול", שני הסיטקומים הקלאסיים המצחיקים
האחרונים. מצד שני הוא אחראי גם ל"אני וסוד כוחי" עם ג'רי אוקונל, שבשביל לכפר עליו הוא צריך במינימום לארגן לנו איזה שאכטה.
לייט נייט. את הפורמט של תוכנית האירוח הלילית המציאו ופיתחו בשנות ה־50 סילבסטר "פאט" וויבר (אבא של סיגורני "בעע" וויבר) מאן.בי.סי וסטיב אלן, המגיש הראשון של תוכנית "הלילה". אחריו הגיעו ג'ק פאאר, ג'וני קרסון, ג'יי לנו ובסוף קונאן אובראיין, כשכל אחד מהם מביא משהו משלו לתוכנית. אובראיין, למשל, מביא דוב מאונן.
בתמונה: שתי נשים ושני גברים ועוד שני גברים וחצי
מ
מגזין Mad. "בשיא השפעתו", אמר הסופר והיסטוריון הקומיקס טום ספרג'ון, " Mad היה 'משפחת סימפסון', 'הדיילי שואו' ו'האוניון' ביחד". אני מניח שמיד אחר כך הוא אמר: "אני לא מאמין שאני היסטוריון קומיקס. לא ייאמן מה שנותנים לך ללמוד היום באוניברסיטה". אבל הוא צודק: מאז הגיליון הראשון שפורסם ב־1952, Mad - עם צמד המרגלים מ־Spy vs Spy, עם הפרודיות המצוירות על סרטים ועל בכלל ועם העמוד האחורי המתקפל - היה חיל חלוץ קומי מודפס. מבקר הקולנוע רוג'ר איברט טען שהמגזין לימד אותו איך לכתוב ביקורת (להסתכל על הנוסחאות הטיפשיות והממוחזרות שמתחת למקוריות החיצונית, זה איך); טרי גיליאם מ"מונטי פייתון" קרא למגזין "התנ"ך שלי ושל בני דורי". מאמר שפורסם ב"ניו יורק טיימס" לרגל יום ההולדת ה־25 של Mad טען ש"הילדים שהתחנכו על המגזין בשנות ה־50 גדלו והפכו למפגינים נגד מלחמת וייטנאם בשנות ה־60, ולמחליפי הממשל בשנות ה־70". וההישג הזה עוד מתגמד מול הפרודיה שלהם על "רמבו".
מנסיה, קרלוס. סטנדאפיסט שהואשם בגנבת חומר - בדיחות, לא סמים - מכל מי שהוא רק שמע, מריצ'רד פריור ועד סתם כמה חבר'ה מהאינטרנט. קומיקאים טענו מאז ומתמיד שסטנדאפ הוא אמנות; הבדרן ג'ו רוגן, מהחסידים הגדולים של הגישה הזאת, הוא באופן טבעי גם מהתוקפים הגדולים ביותר של מנסיה. רוגן מאשים אותו (וגם את דניס לירי שהוזכר קודם) בגנבה ספרותית שלא הגיעה לבית המשפט רק בגלל זלזול מסוים בז'אנר. "אף אחד לא מגן על
צורת האמנות הנהדרת הזאת", הוא אמר. "הם פשוט נותנים למתחזה ושרלטן לגנוב רעיונות ממוח גדול". אז מה, שישמע פעם את "משינה".
מתי ישו יביא את צלעות החזיר. הספר האחרון והאפל של הקומיקאי הגאון ג'ורג' קרלין שליט"א (לשעבר). קרלין, שבחר את השם אחרי שהגיע למסקנה שהוא
פוגעני כלפי כל שלוש הדתות המונותאיסטיות הגדולות, פתח את ספר ההגיגים בברכה לחגים: "אני רוצה לאחל לכולכם חג מולד מהנה ושנה חדשה טובה. כמובן, אני מבין שזה לא יכול להתגשם אצל כולם. חלקכם עומדים למות בשנה הבאה, באחרים יוטלו מומים והם יהפכו לנכים. אולי אפילו למשותקים. יהיו כאלה שיחלו במחלות חשוכות מרפא, או יסבלו מצלקות נוראות בעקבות שריפות. והבה לא נשכח את מקרי השוד והאונס - יהיו הרבה כאלה. לכן רבים מכם לא יזכו ליהנות מהשנה החדשה והשמחה שאני מאחל לכם. אז פשוט תנסו לעשות את המיטב".
נ
ניוהארט, בוב. רו"ח כושל שהחליט בסוף שנות ה־50 להפסיק לראות חשבון ולהתחיל לספר בדיחות. כיכב בסיטקומים "המופע של בוב ניוהארט" ו"ניוהארט", וגילם את מייג'ור מייג'ור ב"מלכוד 22". "אני לא אוהב מוזיקת קאנטרי", הוא אמר פעם, "אבל אני לא רוצה להשמיץ את אלה שכן אוהבים. ולאלה מכם שכן אוהבים מוזיקת קאנטרי, 'להשמיץ' זה 'לרדת על'".
ניקוי ראש. תוכנית הסאטירה השנייה בתולדות הטלוויזיה הישראלית. שודרה בשנים 6־1974. אפרים סידון היה הכותב הראשי, מוטי קירשנבאום היה שוב המפיק - וגם העורך שלה, מה שזיכה אותו בפרס ישראל - והתוצאה העלתה לגדולה את ספי ריבלין, רבקה מיכאלי, טוביה צפיר ודובי גל. אגב, מעטים יודעים זאת, אבל גל נזקק למעשה לסולם קטן כדי לעלות לגדולה.
ס
סדאריס, דייויד. כותב הומוריסטי שמפרסם קבוע ב"ניו יורקר" וב"אסקווייר". חמישה ספרים שלו הגיעו לרשימת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס". יש לי בבית את Naked. עוד לא הגעתי אליו.
סלפסטיק. ביטוי שפירושו המילולי הוא "מקל סטירות", או באיטלקית "באטצ'יו" - זוג מקלות שהיו מייצרים אפקט קולי של לאטמה כששחקני הקומדיה דלארטה היו מכים אחד את השני. הסלפסטיק הוא סגנון שהופיע ועדיין מופיע בכל הענפים של הקומדיה הוויזואלית - מהוודביל, דרך הראינוע ועד ה־HD. בדרך הוא עשה את הקריירות של צ'ארלי צ'פלין ובאסטר קיטון ולורל והארדי, הכניס לפנתיאון את "שלושת השוטים" ואת ה"לוני טונס", והפך את מייקל ריצ'רדס לכוכב ב"סיינפלד". ואפילו בימינו, תמיד נחמד לראות מישהו מחליק על קליפת בננה ונופל ופותח את הראש ומתחיל לדמם ואז מפרכס קצת ומת.
לכתבות קודמות בסדרה
פרק 2: היסטוריה ארוכה של בדיחות קצרות
פרק 5: לא צוחק איתך, צוחק עליך
פרק 6: דברים שגבר צריך לדעת על הומור נשי
פרק 8: ואף מילה על אוכל של מטוסים
פרק 9: למה סרטים מצחיקים מצחיקיים? (חלק 1)פרק 10: ההומור היהודי בארבעה מאכלים
ע
עזריה, האנק. שיחק את נאט מטייל הכלבים ב"משתגעים מאהבה" עם הלן האנט ופול רייזר, ועם ירידת הסדרה ב־1999 התחתן עם האנט. הופיע גם ב"כלוב הציפורים", "גודזילה", "ואז הגיעה פולי" ו"חברים". ועדיין, החלק הכי מפורסם של עזריה הוא הקול שלו: האיש מדבב ב"משפחת סימפסון" את אפּו, את מפקח המשטרה מו, את הבחור מחנות הקומיקס, את הקפטן ועוד רבים וצהובים. בקיצור, אפשר לסלוח לו על "חברים".
עם סגולה. בתחת שלי. ראיתם פעם "צחוק מהעבודה?".
פ
פאלון, ג'ימי. היה חקיין מספיק טוב בשביל שמישהו ב"סאטרדיי נייט לייב" ישים לב אליו ויזמין אותו להופיע בעונת 9־98'. היה מספיק טוב בעונה הזאת כדי להתחיל להגיש את "מהדורת סוף השבוע" בשנת 2000. היה מספיק טוב שם כדי להחליף את קונאן אובראיין בתוכנית הלייט נייט של אן.בי.סי. כל כך גרוע שם שהוא גורם לליאור שליין להיראות כמו ג'יי לנו. בסדר, לא, אבל הוא באמת ממש גרוע שם.
פאנץ'. מגזין בריטי הומוריסטי שיצא לאור בין השנים 1841 ו־2002 (עם הפסקה של ארבע שנים בתחילת שנות ה־90), והמציא את השם "קארטוּן" לקומיקס המוקדם שהופיעה בו. הבדיחה הראשונה שפורסמה בו היתה על מיכאל הר־סגור.
פן, קאל. קומיקאי ממוצא הודי שעשה תפנית קריירה של כ־490 מעלות והפך מסטלן ב"הרולד וקומאר" למנהל במשרד יחסי הציבור של הבית הלבן תחת הנשיא אובמה. עדיין ממוצא הודי.
פראצ'ט, טרי. סופר מדע בדיוני בריטי שהמציא את "עולם הדיסק" - פנטזיה הומוריסטית שמשתרעת על כ־40 ספרים ועוד כמה משחקי מחשב. טוען שאם יש סיכוי של בדיוק אחד למיליון שמשהו יקרה, הוא בטוח יקרה. הגיבור של חנוני־העל בעלי המודעות העצמית.
פרופס. סוג של סטנדאפ שבו הקומיקאי משתמש באביזרים - או באנגלית Props, שזה קיצור של Property, שזה רכוש - על הבמה. זה גם סוג ההומור הכי מעצבן שיש, חוץ מהפעמים שמדביקים לך על המחשב מדבקה קטנה שכתוב עליה "זין", ומתחת יש חץ שמופנה לאיפה שאתה יושב. את הומור האביזרים מוביל היום הג'ינג'י הנורא "קארוט טופ"; את הומור הזין עם החץ מוביל היום הכרסתן הכהה איציק שאשו.
בתמונה: הפיינליסטים בתחרות "שק האשכים שהכי מחליק על הירך הפנימית"
צ
צ'יץ' וצ'ונג. טומי צ'ונג (לאחרונה ההיפי המזדקן מ"מופע שנות ה־70") וריצ'רד "צ'יץ'" מארין (לאחרונה ההוא מצ'יץ' וצ'ונג) הם צמד קומיקאים שביסס את הדמויות שלו על תרבות ההיפים ואת המופע שלו על סמים טובים. ב־1978 הם הופיעו ב"גלגל אותה" - קומדיית הסטלנים הראויה לשמה הראשונה בתולדות הקולנוע, שזכתה לשני סרטי המשך.
"אז כמה זמן היית במקסיקו?", שואל שוטר משמר הגבול את צ'יץ' המסטול.
"שבוע. אני מתכוון יום", עונה צ'יץ'.
"תחליט, יום או שבוע?".
"יום של השבוע".
ק
קולברט, סטיבן. מגיש "הדו"ח של קולברט", תוכנית אקטואליה סאטירית שבה הוא מציג את עצמו כפרשן פוליטי ימני קונסרבטיבי. המציא את המונח "ויקיאליטי" - שילוב של וויקיפדיה וריאליטי - שמייצג פיסת מידע כוזב שמופיעה בוויקיפדיה, ושאם מספיק אנשים יקראו אותה, תהפוך למציאות על פי התפיסה המקובלת. בתוכנית הוא מזמין את הצופים לייצר ויקיאליטים, או לפחות ככה קראתי בוויקיפדיה.
קומיקס. הידעתם שאת רצועת הקומיקס המציאו באנגליה במאה ה־18? ואם לא ידעתם, האם ניתן להניח שזה לא מעניין לכם את התחת? בכל מקרה, באנגליה (ובאמריקה, ובכלל במערב) מתים על רצועות הקומיקס של בוקר יום ראשון. חלקן - כמו "גארפילד", "משפחת בונדוקס" ו"דילברט" - הפכו גם לסדרות טלוויזיה. למעשה, דילברט כיכב בקומדיית משרד חדה ומדויקת הרבה לפני ש"המשרד" אפילו חשבה להתחיל לעצבן אותנו.
ר
רומנו, ריי. כן, כולם יודעים שזה הקומיקאי ההוא מ"כולם אוהבים את ריימונד" וסרטי "עידן הקרח", אבל לא כולם יודעים שהוא עובד עכשיו על סדרה קומית חדשה. יקראו לה Men of a Certain Age, יככבו בה גם אנדרה בראוור מ"רצח לאדום לשחור" וסקוט באקולה מ"זינוק לאתמול", והיא תעלה לשידור ב־2010. בטח יקראו לה פה "כולם אוהבים גברים מגיל מסוים שמתים מצחוק" או משהו.
ש
שימפנזה. החיה הכי מצחיקה בעולם, בכל משקל. איפשהו ברשת מסתובב סרט של שימפנזה יושב על ענף, מפליץ על היד שלו, מריח את היד שלו, עושה את עצמו מתעלף ונופל מהענף. צחקתי, בכיתי, התרגשתי, נעמדתי ומחאתי כפיים.
שמתם לב ש. מאז ג'רי סיינפלד, הרבה פחות קומיקאים מתחילים את הבדיחות שלהם ב"שמתם לב ש". זה עניין של טרנד, אבל זה לא אומר ש"הומור האבחנות" - כפי שמכונה מה שעשו ועושים גם ביל קוסבי, ג'יי לנו, אלן דג'נרס וכמעט כל סטנדאפיסט רציני - נעלם מהבמה. זה רק המינוח שהשתנה קצת. בדיחה של דמיטרי מרטין, למשל, תישמע היום ככה: "ראיתי במסיבה בחור במעיל עור, וחשבתי: זה מגניב. אחר כך ראיתי בחור בווסט עור, וחשבתי: זה לא מגניב. ואז הבנתי: מגניב זה עניין של שרוולים". או ככה: "'בערך' הוא דבר כל כך לא מזיק לומר. בערך. זה רק ממלא מקום, זה לא ממש אומר משהו. אבל אחרי דברים מסוימים, 'בערך' אומר הכל. כמו אחרי 'אני אוהב אותך', או 'אתה עומד לחיות', או 'זה בן'".
איזה גאון דמיטרי מרטין.
ת
תראו, נגמר. לא רק הכתבה, כל סדרת "האנציקלופדיה של הקומדיה". מסיבה אצלי בעשר. כולם מוזמנים. תביאו אלכוהול.
*לא באמת ג'ינג'ר
