בימים אלו נמצא מאדים בשיא קרבתו לכדור הארץ. הוא עולה מהמזרח עם רדת החשיכה וקשה שלא להבחין בו. גם בהירותו נמצאת בימים אלו בשיאה בגלל קרבתו - כ-63 מיליוני קילומטרים מכדור הארץ. לכבוד האירוע שמתרחש אחת לכשנתיים יצאנו עם סקירה מקיפה בשלושה פרקים על ההיסטוריה, המיתולוגיה, המדע, האסטרונומיה, והטכנולוגיה בדרך לכיבוש כוכב הלכת השכן.
הפרק השלישי והאחרון
אחרי שעסקנו בפרקים הקודמים על ההיסטוריה של חקר מאדים ועל האתגרים שצפויים לאנושות בדרך להצלחה, הגיע הזמן לשאול: מה עלול להיות מצבם הנפשי של האסטרונאוטים אחרי מספר חודשים של מסע, ועוד תקופה של חודשים ארוכים ואפילו שנים של שהות על כוכב הלכת האדום - ובכלל, כמה מושבה מאוישת במאדים צפויה לעלות?
אחרי 340 יום רצופים בתחנת החלל, העיד על עצמו שהגוף שלו הרגיש חסר שלד. האסטרונאוט האמריקאי סקוט קליאחרי 340 יום רצופים בתחנת החלל, העיד על עצמו שהגוף שלו הרגיש חסר שלד. האסטרונאוט האמריקאי סקוט קלי
אחרי 340 יום רצופים בתחנת החלל, העיד על עצמו שהגוף שלו הרגיש חסר שלד. האסטרונאוט האמריקאי סקוט קלי
(צילום: AFP)
כאשר אנו מתכוננים לטוס לעבר כוכבי לכת אחרים אנחנו מתמודדים עם סוגיה קטנה. הגופים בחלל החיצון הם באמת רחוקים מאיתנו. אפילו טיול למאדים בתנאים ובטכנולוגיה שיש לנו כיום, ייקח חודשים ארוכים. בין שבעה לתשעה חודשים בהם האסטרונאוט ישהה בתוך קפסולה לא גדולה במיוחד והוא יצטרך להעסיק את עצמו באופן שישאיר אותו שפוי בזמן שהוא צריך גם להתמודד עם הנזקים הגופניים של תנאי חוסר כבידה.

ריחוק מנטלי ופיזי

לתחושת בדידות וריחוק, בשילוב עייפות ולחץ, עלולות להיות השלכות שיקבעו את גורל המשימה. זהו נושא שמעסיק רבות את החוקרים - בין היתר גם בישראל, על ידי הסוציולוגית נטע ויזל, ראש חטיבת מדעי ההתנהגות במרכז להדמיות חלל "די-מארס" הממוקם במכתש רמון.
מייקל סטיבנס, יוטיובר שעוסק במדע פופולארי וחינוך מהמצליחים בעולם בדק כמה היבטים של בדידות ושיעמום במסגרת הסדרה המדעית הנהדרת "מיינד פילד" והמסקנות מרתקות.
האם תיבנה מושבה על מאדים בדור הקרוב? האם תיבנה מושבה על מאדים בדור הקרוב?
במחשבה ראשונה זה מדליק לטוס לכוכב לכת שכן ולהתחיל חיים חדשים, במחשבה שניה, לא בטוח שאפשר לקרוא לזה חיים.
(הדמיה: shutterstock)
סטיבנס בחן עד כמה אנחנו מסוגלים להיות משועממים בעזרת ניסוי בו הוא ביקש מסטודנטים ללחוץ על שוקר חשמלי שמפעיל זרם מכאיב. לאחר שהם חשו את הכאב, ביקש מהם להיכנס לחדר למשך 20 דקות בו היו רק כיסא ובסמוך לו השוקר החשמלי. הוא רצה לבחון: האם נעדיף לעשות לעצמנו משהו מכאיב, מאשר להישאר משועממים. התברר שהרוב המוחלט של הנבדקים העדיפו בתוך דקות ספורות ללחוץ על כפתור השוקר ולהתחשמל ולא סתם לשבת ולחכות לזמן שיעבור.
בניסוי נוסף שערך, נכנס סטיבנס לתוך חדר קטן עם מזון ושירותים ושהה בתוכו במשך 72 שעות ללא שעון, טלפון, ספרים, כלי כתיבה, או חלונות וכמובן ללא שינוי במצב התאורה.
מייקל סטיבנס במהלך אחד מהניסויים שערךמייקל סטיבנס במהלך אחד מהניסויים שערך
מייקל סטיבנס במהלך אחד מהניסויים שערך
(צילום מסך)
בתוך 48 שעות איבד סטיבנס את תחושת הזמן. הוא העריך שחלפו שלוש יממות - למעלה מיממה לפני הזמן, והחל לצפות לרגע בו תיפתח הדלת והוא ישוב לשגרת החיים. לפעולה שהוא חיכה יותר מכל היה לדבר עם מישהו. פשוט לדבר. שם הוא הבין שקיים צורך - בדיוק כמו אוכל ושתיה, לא רק להקשיב לקולות מוכרים של אנשים, אלא צורך נפשי בסיסי לשתף ולהרגיש יחד. "כאשר אנחנו עוברים חוויה ולא יכולים לספר עליה, החוויה אינה שלמה. אנחנו חייבים שיהיה לנו מישהו שיקשיב לנו ולהגיב - ורק כך חווינו את החוויה במלואה", תיאר. ספורים האנשים שיכולים להתמודד עם בדידות לפרק זמן ארוך ולהמשיך לתפקד כרגיל.
אמנם, מדובר בכמה אסטרונאוטים יחד, אבל במסע אל מאדים ואחרי שיגיעו אליו, הריחוק הפיזי והמנטלי מכדור הארץ עשויים בקלות לשבש את היכולת הקוגניטיבית שלהם. גם התקשורת לא תוכל להיות מהירה באירועי קיצון. מרגע שליחת הודעה ממאדים ועד קבלתה בכדור הארץ יחלפו בין 2-10 דקות בגלל המרחק בין שני כוכבי הלכת. נוסף על כך אסטרונאוט שיטוס למאדים יודע שייתכן ומדובר ב-One-way ticket. בהתחלה זה עלול להיות מלהיב. אבל איך הוא ירגיש כעבור שנתיים? מעולם לא בדקו את זה.

חיים בתנאי חוסר כבידה

סיכוי גבוה ביותר שאדם מהישוב שיישאל, האם הוא מעוניין להרגיש תחושת חוסר כבידה, הוא יגיד כן. אבל כל אסטרונאוט שתשאלו יגיד שזה לא ממש היה כיף בתקופה הראשונה: הגוף האנושי זקוק לתנאי הכבידה, כך הוא יודע ומרגיש מה מעל ומה מתחת. משקל הגוף עצמו ואפילו תנועת הידיים נותנים למוח להבין מה למעלה ומה למטה. כאשר אנחנו נימצא בתנאים של חוסר כבידה כל זה ייעלם. תחושת בחילה איומה תציף אותנו - וכשבא להקיא שום דבר לא יכול להיות כיף. על כדור הארץ כל הנוזלים שיש לנו בגוף נמשכים בכוח הכבידה מטה. בחלל הנוזלים נמשכים לכל מקום. אתם תרגישו כאילו עמדתם על הראש למשך כמה שעות, אבל גם אם תתהפכו זה לא ישתנה.
תמונה קבוצתית מהחללתמונה קבוצתית מהחלל
תמונה קבוצתית מהחלל
(צילום: נאס"א)
אבל הסיבה שלא משאירים אסטרונאוטים מעבר ל-8-9 חודשים בתחנת החלל הוא לא בגלל תחושת הבחילה. מערכת העצבים, הלב-ריאה והנוזלים בגוף מגיעים לאיזון כלשהו כעבור מקסימום חודש מזמן השהות בחלל. אנחנו בסוף מאוד סתגלנים. אבל בתנאים של חוסר כבידה בחלל קיימים שני מדדים שבכל יום עולים ומוחרפים - ובסופו של דבר יגרמו למוות. צפיפות העצם שיורדת מתחת לרמה שמאפשרת את שלמותה הטבעית והשרירים שמתנוונים.

הנזקים של חוסר כבידה

השרירים שלנו לא בנויים להיות בתנאים כאלו. כוח הכבידה מפעיל את השרירים, וכשאין, הם מתחילים להתנוון. כדי להתגבר על איבוד מסת השרירים בתחנת החלל הבינלאומית נדרשים האסטרונאוטים לעשות כושר כשלוש שעות בכל יום שישה ימים בשבוע. חישוב פשוט נותן לנו יממה תמימה בכל שבוע, ועדיין זה לא מספיק.
והמדד השני הוא הקרינה שיוצאת מהשמש. במהלך טיסתם תפגע בגופם קרינה קטלנית ללא הפסקה. הנקודה בה האסטרונאוט עובר ממצב מתפקד, למחלה של ממש היא כעבור עשרה חודשים. סקוט קלי, האסטרונאוט האמריקני ששהה 340 יום רצופים בתחנת החלל העיד על עצמו שההרגשה שלו הייתה עם הנחיתה - גוף חסר שלד. רק לאחר חודשים ארוכים של התאוששות גופו הצליח להחזיר לעצמו את מסת העצם וכמובן את השרירים. לאסטרונאוטים שינחתו במאדים לא יהיה צוות רפואי שימתין להם אחרי הנחיתה ויסייע להם להשתקם.
כמה זמן הייתם מוכנים ללבוש חליפת חלל?כמה זמן הייתם מוכנים ללבוש חליפת חלל?
כמה זמן הייתם מוכנים ללבוש חליפת חלל?
(צילום: AP)
נוסף על כך, לאסטרונאוטים שינחתו במאדים לא יחכו תנאים אידאליים להתאוששות. הכבידה הנמוכה על פניו והאטמוספרה הדלילה שלו (עליה הרחבנו בפרק הקודם) לא יסייעו במיוחד. במחשבה ראשונה, מדליק לטוס לכוכב לכת אחר ולהתחיל חיים חדשים, במחשבה שנייה, לא בטוח שאפשר לקרוא לזה חיים.

אבל כמה זה יעלה לנו?

אבל כמו תמיד שאלת השאלות קשורה לכסף. כמה מסע שכזה עתיד לעלות? הערכות שלא נחשבות למופרכות בכלל, אומרות שכדי שנגיע לשלב בו חללית מאוישת תמריא מכדור הארץ לעבר מאדים יש צורך בתקציב של כל סוכנויות החלל בעולם. כל סוכנויות החלל, צריכות להפסיק את רוב - אם לא כל המשימות הקיימות שלהם, ולהקדיש את התקציב רק לטובת מסע מאויש למאדים.
נשמע יקר? בהחלט. אילון מאסק, מייסד ספייס אקס, הצהיר על כוונותיו לשגר המוני מהגרים למאדים בתקווה לבנות שם ציביליזציה עצמאית לחלוטין. כשנשאל כמה מושבה כזו צפויה לעלות, ענה: בין 100 מיליארד ל-10 טריליון דולר.
תחנת החלל הבינלאומיתתחנת החלל הבינלאומית
תחנת החלל הבינלאומית
(צילום: נאס"א)
טווח די רחב. אבל כנראה שהעלות קרובה יותר ל-10 טריליון מאשר ל-100 מיליארד. תחנת החלל הבינלאומית נחשבת למבנה הטכנולוגי הכי יקר שהאדם בנה אי פעם. מאז החלה להיבנות ב-1990 ועד להיום עלתה תחנת החלל למשלמי המיסים ברחבי העולם כמאה וחמישים מיליארד דולר. הרבה יותר מתקציב מדינת ישראל לשנת 2019 ו-50% יותר מהרף התחתון של הסכום שנקב מאסק על מושבה במאדים.
העלויות הגבוהות הביאו לכך שסוכנויות החלל של ארה"ב, רוסיה, יפן, קנדה ואירופה מתכננות להפסיק לתקצב אותה בגלל העלויות הגבוהות. ייתכן שתוצע למכירה לשוק הפרטי ותהפוך למיזם תיירות חלל לצד מחקר כפי שכבר יש כיום, ואולי היא גם תהיה מטאוריט מרהיב במיוחד מעל שמי האוקיינוס השקט כאשר יכוונו אותה לעבר של כדור הארץ. זאת במידה ולא ימצא לה שימוש שיצדיק כלכלית את קיומה.

100 מיליארד או 10 טריליון?

הסכומים שהושקעו בתחנת החלל ש"בסך הכול" מקיפה את כדור הארץ, הם העלות של הפיצוחים בארוחת שחיתות - הקמת מושבה אנושית מתפקדת במאדים. ניתן לגייס את הסכום הזה, אבל רוב הפרויקטים האחרים בתחום החלל יצטרכו להיכנס ל-Hold.
האסטרונאוט באז אלדרין על הירחהאסטרונאוט באז אלדרין על הירח
האסטרונאוט באז אלדרין על הירח
(צילום: ניל ארמסטרונג, נאסא)
אבל החשוב מכל: מדובר בהערכה. רק הערכה. ולמזלנו יש מספיק דוגמאות שמוכיחות שהערכות כלכליות במשימות חלל אינן מתיישרות עם מה שבסוף קרה בפועל. כשהועלתה תוכנית הנחיתה על הירח בזמנו של ג'ון קנדי בראשית שנות ה-60, המחיר נאמד בכ-7 מיליארד דולרים. עלות זו התבררה כניחוש ללא אחיזה במציאות, לכן ג'יימס ווב, מנהל נאס"א באותה תקופה, העלה את המחיר ל-20 מיליארד, לפני שהציג את התוכנית המלאה לסגן הנשיא ג'ונסון שהחליף את הנשיא קנדי שנרצח בינתיים.
הערכתו של ווב הממה רבים (כולל את הנשיא עצמו). בשנת 1969, בשנה שבה הונחתה החללית הראשונה על הירח - ואחרי שנאס"א כבר חרגה בהרבה מהתקציב אותו הציג ווב, הוצגה העלות הכוללת של תוכניות מרקורי, ג'מיני ואפולו יחד. רק תוכנית אפולו הגיעה ל-23.9 מיליארד דולר דאז - כ-600 מיליארד דולר של ימינו - ובמילים אחרות כ-5% מהתמ"ג השנתי האמריקאי. סכום זה כלל את כל עלויות המחקר והפיתוח, את רכישתם של משגרי סטורן V,‏ צירופי CSM,‏ רכבי נחיתה ירחיים, עלויות התמיכה וניהול התכנית, עלויות בנייתם של המתקנים הקרקעיים ושדרוגם, ועלויות המשימות עצמם.
היתרון הגדול של תוכנית החלל האמריקאית בשנות ה-60, הייתה העסקה ישירה ועקיפה של כ-400,000 עובדים, רובם אזרחי ארה"ב, לצד פיתוחים טכנולוגיים שמשתמשים בהם עד היום.

מחצי מיליארד ל-9 מיליארד

ואם זה לא מספיק, אפשר גם להיזכר בהערכת העלויות של טלסקופ החלל האבל בזמן התכנון ומה קרה לבסוף. תכנונו החל כבר ב-1972, ועלויות הפיתוח שלו הוערכו בכחצי מיליארד דולר. כאשר נשלח האבל לחלל ב-1990 עלויותיו נסקו ליותר מפי 4 מהערכה הראשונית. לכך יש להוסיף את התיקון שנעשה כשנתיים לאחר שהוצב בחלל ועלה 700 מיליון דולר דאז, הרבה יותר ממה שהעלות המתוכננת של הטלסקופ כולו. נוסף על כך בוצעו מספר משימות תחזוקה בין 1993-2005 שגרמו למחיר להאמיר לסכום כולל של כתשעה מיליארד דולר - פי תשעה ויותר מהתקציב המקורי שתוכנן לפרויקט.
טלסקופ החלל האבל. צולם במהלך משימת התחזוקה הרביעית והאחרונה ב-2009טלסקופ החלל האבל. צולם במהלך משימת התחזוקה הרביעית והאחרונה ב-2009
טלסקופ החלל האבל. צולם במהלך משימת התחזוקה הרביעית והאחרונה ב-2009
(צילום: נאס"א)
גם טלסקופ ג'יימס ווב שצפוי להגיע לחלל במהלך 2021 לא שונה בהרבה. כשהחלו לתכננו ב-1997 עלותו הוערכה בכחצי מיליארד דולר והשיגור תוכנן 10 שנים מאוחר יותר. ב-2006 לאחר שהבינו כי בתוך שנה הוא לא יגיע לחלל, אבל העלויות המשיכו לטפס. הערכת התקציב כבר עמדה על 4.5 מיליארד דולר עם הבטחה לשגרו לחלל ב-2014. אך במהלך 2011 כאשר בקונגרס האמריקאי ראו שהפרויקט לא מתקדם לשום מקום הוחלט לבטלו.
בסופו של דבר הטלסקופ המיועד הצליח לצאת מהצרה הזו והקונגרס אישר את המשך המימון שכבר עמד על 8.8 מיליארד דולר בתנאי שישוגר ב-2018. כידוע, הוא עדיין לא שוגר וכעת מדברים על שיגורו במהלך אוקטובר 2021. תקציב הפרויקט אם שאלתם עומד כבר על כ-10 מיליארד דולר - פי 20 מהתקציב הראשוני עליו דובר. ולא ניתן להבטיח שבחודשים הקרובים תתפרסם הודעה על דחייה נוספת ועל עלייה נוספת בתקציב שלו.

מתי תגיע חללית מאוישת למאדים

לנאס"א כבר יש תכנית מפורטת גם למאדים - "ג'רני טו מארס" (המסע למאדים), תכנית שהושקה לפני כעשור והציבה יעד של הנחתת אדם על הפלנטה האדומה ב-2035. ולמרות שהיא בראש רשימת יעדי נאס"א, מכל השלבים שאמורים לבצע כדי להגיע לרגע הגדול, קרה מעט מאוד. מעט מידי. בטוח לא מספיק בכדי שב-2035 תגיע חללית מאוישת למאדים.
גם מדינות נוספות לוטשות עיניים, ביניהם סין ומדינות מהמפרץ. גם מיזמי חלל בשוק הפרטי נושפים בעורפם של קברניטי סוכנות החלל האמריקאית. האם התחרות עכשיו תשחק תפקיד משמעותי כמו בתקופת המלחמה הקרה, או שבמקרה של כיבוש מאדים כל העולם ישלב ידיים למען המטרה? כנראה שזו הדרך היחידה.
תכנית נאס"א למסע מאויש למאדים עד 2035 - גרני טו מארסתכנית נאס"א למסע מאויש למאדים עד 2035 - גרני טו מארס
תכנית נאס"א למסע מאויש למאדים עד 2035 - ג'רני טו מארס
(נאס"א)
האם עוד בתקופתנו המשפט "צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות" יקבל משמעות אחרת? עוד מוקדם לומר. אבל בואו לא נשכח שלפני 1902 לא שיערנו שאפשר להרים לשמיים מטוס ששוקל טונות. האחים רייט הראו לנו שאפשר גם אפשר. עד שנות ה-60 לא ידענו האם רגל של בן אנוש תצעד על אדמת הירח. מאז, כבר 12 בני אדם הניחו עליו את רגליהם המאובקות והשאירו את טביעות פסיעותיהם לנצח.
ועד אז, לפחות אפשר ליהנות ממראהו של מאדים בשמיים. אתם מוזמנים להרים את הראש ולהביט. לא תתקשו לראות את כוכב אדמדם בוהק מעליכם. אז למה אתם מחכים?
תם ולא נשלם
מידע נוסף על כוכבי השמיים, תופעות מעניינות, סיורי אסטרונומיה והדרכות במכתש ירוחם, ואירועים אסטרונומיים נוספים, תוכלו למצוא באינסטגרם וגם בפייסבוק של שירת הכוכבים
מקורות: נאס"א, ויקיפדיה, נשיונל גיאוגרפיק, מכון דווידסון, סוכנות החלל הישראלית.