מזה כשבועיים שוטפים רבבות אזרחיות ואזרחים את הרחובות במחאה, כך שאם היינו זקוקים להוכחה שזה אפשרי – הנה היא. אבל למה עכשיו? למה לא כשניסו לקדם את פסקת ההתגברות? או להזמנת יורשי כהנא לכנסת? למה לא כשהלכנו לבחירות בפעם השלישית בשנה אחת? "כי לאנשים לא מספיק רע", הייתה הטענה שנשמעה שוב ושוב בשנים האחרונות. כאילו, הכלכלה די בסדר, לא? המסעדות מלאות, אנשים נוסעים לחו"ל.
חלק מההסבר ברור: אף אחד לא רוצה להאמין שיקרה לו משהו רע, ולכן טקטיקה נפוצה ביותר, אנושית-עד-טרגדיה, היא להכחיש שקורה משהו רע עד שהוא נהיה ממש רע.
אז זהו, שלרבים ורבות אכן היה "לא מספיק רע". לחלק אפילו היה די טוב. אבל לרבים ורבות לא. לעובדות סוציאליות רע כבר המון זמן. גם לאחיות ואחים, לרופאות ורופאים, לנשים מוכות, לקשישים, לעולים חדשים, לנכים, ליוצאי אתיופיה, לחקלאים, לתושבי עוטף עזה. ולערביי ישראל, בסוף הרשימה כמו תמיד, עם מנדטיהם הבלתי נחשבים.
ועוד לא התייחסנו לפלסטינים, אבל אפשר להמשיך להתעלם, זה לא קשור. 53 שנות כיבוש של עם אחר לא השפיעו על היכולת האמפתית שלנו, מה פתאום. וכל זה רק קצה הקרחון. כך שזה לא ש"לאנשים לא מספיק רע" – זה שלא היה מספיק רע למספיק אנשים.
וזה בדיוק מה שמפריד בין המדינה שאנחנו לבין האומה שאנחנו רוצים להיות: היכולת שלנו כחברה להאמין שאם רע לחלק מאיתנו – אז רע לכולנו. גם אם יש לנו כרטיס מועדון בדיוטי פרי.
לא במקרה הידלדלו משאבי האמפתיה והערבות ההדדית. שנים של הסתה, פילוג והפחדה רוקנו אותנו מהערכים הבסיסיים ביותר, צמצמו את מוטת הכנפיים של ה"אנחנו", וגרמו לנו לשכוח שכשמאפשרים פגיעה בחלק מהציבור, נותנים לגיטימציה לפגיעה בכלל הציבור. זו רק שאלה של זמן והזדמנות.
ואז, כמתנה משמיים זרועי עטלפים – היא מגיעה. ההזדמנות, למשל, להצביע על חוק הקורונה הגדול, שיאפשר לממשלה להכריז על תקופת חירום ולהטיל על הציבור מגבלות מיידיות, ללא אישור מראש בכנסת. זה לא שלכנסת לא תהיה סמכות לדון במגבלות, תהיה לה, רק בדיעבד. יעבור שבוע של מגבלות, יעברו שבועיים – למה לא חודש או חודשיים, בעצם?
הניסיון לחסל את הדמוקרטיה בישראל לא קורה "בחסות הקורונה". המגפה היא רק קטליזטור לתהליך שנמצא בעיצומו שנים. וזה לא עניין של שמאל וימין – זה לא שבעל מסעדה שהצביע ליכוד כל חייו יכול לצבוע את המשקוף שלו והקטסטרופה תדלג עליו. זה המשבר של כוווולם.
אז כבר מספיק רע?
כי יכול להיות רע הרבה יותר. קחו קורונה ומשבר כלכלי ותוסיפו סיפוח ואינתיפאדה שלישית. שום סגר לא ימנע אותה, הם רגילים.
ובכל זאת, דיאגנוזה, גם קשה ומדאיגה במיוחד, עדיין אינה גזר דין מוות. את מה שעושים לנו - גזל זכויות, פרנסה, תקווה, עתיד - אפשר לעשות בקלות לחלק מהאנשים, אם השאר נותנים לזה לקרות. אבל אי אפשר לעשות את זה לכולנו.
הניתוח מציל החיים יצא לדרך. אין צורך בהכשרה כירורגית – מסיכת מגן מספיקה בהחלט. הניתוח מתרחש ברחובות ובכיכרות, ברשתות החברתיות ובתקשורת, ברעם שמשמיעים מיליוני אסימונים שנפלו בתודעתם של מי שלא ראו אסימון בחייהם.
רק אסור שהם יהיו שם לבד – אסור שמחאת כסופי-השיער תהפוך למחאת הראסטות והשיער הסגול. כולנו חייבים וחייבות להיות שם – כתף אל כתף מול זרנוקי המים ופרסות הסוסים, מגנים בגופנו על העתיד של כולנו.
אז אם עדיין לא מספיק רע לכם, ברכות – יש לכם מזל גדול. מה שאין, זה את האפשרות להמשיך להכחיש. איש אינו חסין. הבחירה בין רע יותר לטוב יותר נמצאת בידיים שלנו. זה הזמן לעשות עליהן סיבוב עם האלכוג'ל – ולצאת לרחובות.
- מיקה אלמוג היא עיתונאית, סופרת ושחקנית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
